בקשות שנדחו תוך דיון ענייני

תקציר: המבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת עסקת טיעון בביצוע עבירות מין בקטינה וכן הורשע בתיק נוסף בגין ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, זיוף וקבלת דבר במרמה. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 7 שנות מאסר (בניכוי ימי מעצרו), 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופיצוי למתלוננת בסך 5,000 ש"ח. ערעור על על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה. במסגרת הערעור טען המבקש כי הודאתו ניתנה בשל ייצוג לקוי וקשיי שפה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי חלות בעניינו שלוש מתוך ארבע העילות למשפט חוזר. ביחס לעיוות דין טוען המבקש כי היו ליקויים בחקירתו וכי ללא עסקת טיעון לא הייתה יכולת להרשיע אותו. בנוסף, טוען כי קיבל את עסקת הטיעון משום שהוא לוקה בשפתו וכן שייצוגו בערכאה הדיונית היה לקוי. לבקשה צורף תצהיר של האב לגבי חוסר הבנתו את הסדר הטיעון וכן בדיקת פוליגרף שלו. ביחס לראיות טוען כי הראיות אומנם הוגשו לבית המשפט המחוזי אך הן מעולם לא נבחנו על ידו. ביחס לראיות אשר מקורן בשקר או סיוף טוען המבקש כי חלק מהראיות הושגו תוך חיפוש שאינו חוקי בביתו, עת שניצלו את תמימותו של האב לחיפוש זה, ובכך יתכן שזוהמו ראיות.

תקציר: זאב בשן, איש עסקים שחי ופעל בארצות-הברית, נטל מספר הלוואות מבנקים מקומיים. אלו דרשו כערובה את שעבוד הנכסים מושא ההלוואות בדרגת קדימות ראשונה, וכן ביטוח זכויותיהם כבעל השעבוד. המבקש – שפעל בצוותא עם שותפה שעבדה בחברת נאמנות אמריקאית (Escrow agent) – הציג מצג כוזב, כי כספי ההלוואות מיועדים להסרת שעבודים קודמים הרובצים על הנכסים, וכי עם קבלת ההלוואות יזכו המלווים לשעבוד ראשון בנכסים, וכתוצאה מכך קיבל לידיו הלוואות בסכום שעלה על 19,000,000 דולרים. ברם, בסכום זה עשה המבקש שימוש לצרכיו האישיים ולצרכיה של חברה שבשליטתו, בניגוד לתנאיהם של הסכמי ההלוואה. בגין מעשים אלה, הרשיעו בית-המשפט המחוזי בתל אביב את המבקש בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה, וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.  דינו נגזר לחמש וחצי שנות מאסר; שנתיים וחצי מאסר על-תנאי; קנס בסך ארבעה מיליון ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו.

בערעור שהוגש הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש טען בשן כי העונש חרג מהעונש שבית-המשפט הוסמך לגזור לו, וזאת בהתבסס על הנחיות הענישה הפדראליות של ארה"ב (שכן הוא ביצע את המעשים עת ששהה בארה"ב).  בית המשפט העליון זה זיכה אותו מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט, אולם הותיר על כנן, בדעת רוב (הנשיא א' ברק והשופטת א' פרוקצ'יה), את ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה. דעת המיעוט (כבוד השופטת ד' דורנר) סברה, כי יש מקום לזכותו מעבירות המרמה ולהרשיעו תחתן בעבירות של זיוף. בהתייחס לעונש, דחה בית-המשפט את השקפת המבקש, לפיה הנחיות הענישה הפדראליות קובעות רף ענישה מקסימאלי ומחייבות את בית-המשפט בישראל. עם זאת, ומאחר והמבקש זוכה מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט הועמד עונשו על חמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו. בקשה לדיון נוסף שהגיש בשאלת מעמדן של ההנחיות הפדראליות בעניינו נדחתה.

תקציר: אנטולי מירופולסקי וסרגיי בקייב, הורשעו בבית המשפט המחוזי ברצח חברם. גופת המנוח התגלתה בנהר הירדן,  עובדה שהחשידה את המבקשים לאור כך ששבועות שקדמו למותו נהג המנוח להצטרף לאנטולי וסרגי ולצאת מדי סוף-שבוע לדיג בנהר הירדן. בחקירתם במשטרה לאחר הרצח הכחישו המבקשים כי יצאו לטיול דיג בסוף השבוע בו מצא המנוח את מותו וטענו כי הם שהו כל אותה העת בכרמיאל. הראיות כנגד המבקשים היו נסיבתיות ועיקרן באיכוני טלפון נייד הממקמים אותו בזירת האירוע. המבקש הגיש ערעור יחד עם הנאשם הנוסף, במסגרתו טענו כי אין די בראיות הנסיבתיות נגדם כדי להגיע למסקנה מחייבת אחת כי הם שביצעו את הרצח. הערעור נדחה וכך גם בקשה לדיון נוסף בעניינם. בבקשה למשפט חוזר טענו כי לפי החלטה בתיק אחר (עניין אוחנה) לפיה קבילות האיכונים מותנית בהוכחת התנאי לקבילות רשומה מוסדית הקבועים בסעיף 36(א) לפקודת הראיות, עשויה לשנות מהותית גם בתיק שלהם ומעידה על עיוות דין במשפטם.

תקציר: המבקש הואשם והורשע בשני אישומים בעבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה, מרמה והפרת אמונים, הפרת חובת סודיות וסחיטה באיומים. לפי עובדות האישום הראשון, עבד המבקש כמפקח במשרדי מס הכנסה בתל אביב ומתוקף תפקידו ניתנה לו גישה למאגרי המידע של רשויות המס. בין השנים 1995-1998 נהג המבקש לדלות נתונים אישיים ממאגרי המידע שלא לצרכי עבודתו. המבקש היה מיוצג בתחילת ההליך אך וויתר בהמשך על ייצוג. למבקש נגזר עונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, באמצעות עורך דינו, שם נדחו טענותיו כי מעשיו לא עלו כדי עבירה פלילית. המבקש ביקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם שוב לא היה מיוצג, הוא שב וטען לקנוניה כנגדו ובית המשפט דחה הערעור בטענה שמדובר בממצאים עובדתיים. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו שתי ראיות חדשות: מסמך בכתב ידה של נציגת מס הכנסה, המעיד לטענתו על כך שהמתלונן נבדק ללא קשר ליחסו עם המבקש. הראייה השנייה היא מסמך מהמשטרה לנציבות שירות המדינה שבו נעדר האישום בגין סחיטה באיומים, המצביע לדעת המבקש על היעדרה של העבירה. כמו כן סבור המבקש כי היות שלא נערך לו שימוע לפני כתב האישום נגרם לו עיוות דין.

תקציר: כנגד המבקש ואחיו הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים, על פי עובדות כתב האישום, בשנת 1998 קשרו שני האחים קשר להונות את האפוטרופוס לנכסי נפקדים. המבקש פנה לאחד בשם אהרון, בא כוחו של משקיע איטלקי, והציע לו לרכוש, בעבור לקוחו, נכסי מקרקעין הרשומים על שם נפקד. במספר מועדים, בין השנים 1998-1999, פנו האחים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בבקשה לשחרר את נכסי המקרקעין, תוך שהם מציגים עצמם כמי שרכשו זכויות במקרקעין אלו. השניים הציגו את אחיו של המבקש כבכיר בשירות הביטחון הכללי, וניסו לשכנע את האפוטרופוס כי שחרור הנכסים דרוש למען האינטרסים הביטחוניים של ישראל. בגין מעשים אלו הורשעו המבקש ואחיו בניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, התחזות כעובד ציבור, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. על פסק הדין של בית המשפט השלום הגיש המבקש ערעור למחוזי, שהסתיים בהסכמת הצדדים על זיכוי מהאישום השני והפחתת העונש. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור במסגרתה העלה טענות חדשות ביחס לפגמים בחקירה, ייצוג לקוי ופגיעה בחסיון עו"ד-לקוח. בקשת רשות הערעור נדחתה, כמו כן נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע. לבקשה למשפט חוזר צירף המבקש תצהיר התומך לכאורה בטענתו כי לא הציג את אחיו כאיש שב"כ. כמו כן הציג מסמך נוסף המציג לטענתו את אחד העדים כעורך דינו.

תקציר: המבקש הורשע בשבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות,בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה , וכן בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, במסגרת זו הוציא מהמתלונן כספים בגובה של 930,000 ₪ תוך הבטחה שהסכום יוחזר בצירוף ריבית גבוהה מזו המקובלת בשוק. כטענת הגנה טען המבקש כי מדובר בכספים שהועברו לידיו לשם השקעה בבורסה ומטבעה כרוכה השקעה כזו בסיכון. בערעור לבית המשפט המחוזי הציג המבקש קו הגנה אחר, לפיו ידע המתלונן כי הוא משקיע בשיקום החברה וכי מצבה של החברה היה ידוע למתלונן. בית המשפט דחה את שני קווי ההגנה, עקב העדר תשתית ראייתית. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור בטענה שהיו כשלים בייצוגו, גם היא נדחתה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו ראיות המוכיחות כי מדובר היה בכספים להשקעה בבורסה וכי נגרם לו עיוות דין באופן התנהלות החקירה.

תקציר: כנגד אריה דרעי הוגש כתב אישום שמנה עשרה אישומים, ובהם עבירות של שוחד, מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. בפסק דינו של בית^-המשפט המחוזי הורשע דרעי בחלק מן האישומים נגדו. נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל וכן קנס של 250,000 ש"ח (או עשרה חודשי מאסר תמורתו). 

דרעי ערער על פסק^-דינו של בית^-המשפט המחוזי לבית^-המשפט העליון, הערעור כוון הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד גזר הדין. הערעור נתקבל חלקית. בית המשפט זיכה את דרעי מאישום אחד שהורשע בו וכן תיקן כמה נתונים עובדתיים שנקבעו כחלק מן ההרשעה באישומים אחרים. על יסוד זה וכן נוכח הערעור על חומרת העונש, הופחת עונש המאסר שהושת על דרעי והועמד על שלוש שנות מאסר בפועל. לאחר מכן דרעי הגיש בקשה לדיון נוסף, אך זו נדחתה.

לאחר שפסק הדין נעשה חלוט הגיש דרעי בקשה למשפט חוזר. לטענתו עד המדינה, שהיה העד התביעה המרכזי, העיד עדות שקר. חוסר מהימנותו של עד המדינה גובה, בין היתר, בראיות הנוגעות להסתבכותו בפלילים בשווייץ, מראיות אלו עלה כי עד המדינה שיקר לבית המשפט אודות מצבו המשפטי בעת הדיון בעניינו של דרעי בפני הערכאות הקודמות. טענה זאת, אם היתה מתקבלת, הייתה מבססת שלוש עילות לקיום משפט חוזר, ראיה מרכזית שיסודה בשקר או בזיוף, ראיות חדשות, ועיוות דין.