check
ראיות חדשות | קליניקת החפות

פסיקה

טענות מרכזיות

ראיות חדשות

מ"ח 4132/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2006)

סמסטר: 
שנה: 
2006

תקציר: בכתב האישום יוחסו למבקש שורה של עבירות מין ואלימות אותן ביצע לאורך שנים בארבעת ילדיה של אשתו מנישואיה הראשונים, וכן בבתם המשותפת (חמישה אישומים סך הכל). באישום השישי יוחסו למבקש עבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, בכך שאיים על אשתו שלא תתלונן על מעשיו, ובאישום השביעי יוחסה לו עבירה של הטרדת עד. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון והשני, וכן בעבירות של הדחה ושיבוש הליכי חקירה שיוחסו לו באישום השישי. לעומת זאת, זוכה המבקש, מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו ביתר האישומים.

מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: המבקש הורשע בשבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות,בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה , וכן בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, במסגרת זו הוציא מהמתלונן כספים בגובה של 930,000 ₪ תוך הבטחה שהסכום יוחזר בצירוף ריבית גבוהה מזו המקובלת בשוק. כטענת הגנה טען המבקש כי מדובר בכספים שהועברו לידיו לשם השקעה בבורסה ומטבעה כרוכה השקעה כזו בסיכון. בערעור לבית המשפט המחוזי הציג המבקש קו הגנה אחר, לפיו ידע המתלונן כי הוא משקיע בשיקום החברה וכי מצבה של החברה היה ידוע למתלונן. בית המשפט דחה את שני קווי ההגנה, עקב העדר תשתית ראייתית. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור בטענה שהיו כשלים בייצוגו, גם היא נדחתה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו ראיות המוכיחות כי מדובר היה בכספים להשקעה בבורסה וכי נגרם לו עיוות דין באופן התנהלות החקירה.

קרא עוד

בית המשפט דחה את הבקשה למשפט חוזר. נקבע כי אין לראיות שהגיש המבקש ערך ראייתי. אין בהן די כדי להוכיח את טענות המבקש והן וודאי לא מספיקות לקיום משפט חוזר. כך גם לא מצא בית המשפט ממש בטענות לעיוות דין שטען המבקש, והוסיף כי אף אם היו פגמים בהליך אין מדובר בעיוות דין של ממש. ביחס לכשל בייצוג סבר בית המשפט כי לא היה מקום לטענות כאלה ומצא לנכון להעיר כי היה צורך בבקשת התייחסות מעורכי הדין שקדמו לעורך הדין שעסק בבקשה.

 

עבירה: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבלת דבר במרמה, משיכת שיק ללא כיסוי.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 10562/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' עזריה (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: אלירן עזריה, הורשע בשנת 2001 בביצוע מעשה מגונה בכוח באישה שהתלוננה נגדו. עזריה כפר במעשים המיוחסים לו, אך השופטים העדיפו את גרסת המתלוננת ודנו אותו לארבעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסכום של 10,000 שקלים. בערעור על הרשעתו קבעו השופטים שאכן ישנם קשיים ראייתיים בתיק, והמליצו לצדדים להסכים למסלול של "אי-הרשעה" בהתאם להוראת סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מדובר בקביעה של בית המשפט לפיה הוא השתכנע למעלה מכל ספק סביר שהנאשם עבר עבירה פלילית אך בכל זאת נמנע מלהרשיעו. עזריה בחר להסכים להסדר הנ"ל.

כמה שנים אחר כך, התלוננה אותה אישה על שני גברים אחרים, שלטענתה אנסו אותה. במהלך החקירה הודתה כי לתלונה אין שחר והואשמה במסירת ידיעות כוזבות, עבירה על סעיף 243 לחוק העונשין.

קרא עוד

עזריה מטבע הדברים לא ידע על התלונה הכוזבת בתיק האחר, אולם ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, נודע על כך והוא עצמו הגיש בקשה למשפט חוזר עבור עזריה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר, ועזריה זוכה מבלי שנערך משפט חוזר בעניינו. 

 

עבירה: מעשה מגונה בכוח.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 9974/04 אדריאן שוורץ נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: אדריאן שוורץ הורשע בבית המשפט המחוזי בשני מעשי אינוס קטינה. הערעור שהגיש לבית המשפט העליון התקבל חלקית, הוא זוכה מאישום אחד, ועונשו הועמד על עשרים שנות מאסר.

הרשעתו של אדריאן במעשה האינוס, נסמכה בעיקרה על זיהויה של הילדה את דניס כאדם שאנסה במסגרת מסדר זיהוי תמונות, ועל הודעותיה בפני חוקר הילדים. בית המשפט המחוזי מצא את הסיוע הנדרש לעדותה של הילדה בדמות מספר חיזוקים: מסדר זיהוי ארנקים, בו זיהתה הילדה את ארנקו של אדריאן כארנקו של האדם שאנסה; שהותו של אדריאן - אשר התגורר אותה עת בראשון לציון - בירושלים, שם נאנסה הילדה, בזמן ביצוע העבירה; היעדרותו ממועדון השחמט בו שהה בפרק הזמן שבו התרחש מעשה האינוס, וחזרתו אליו לאחר מספר שעות, כשהוא נסער ועצבני; התאמתו של אחד המפתחות שנמצאו בארנקו של אדריאן למנעול המקלט בו בוצע מעשה האונס - אף שהוברר, לאחר מכן, כי מפתחות רבים מאותה התוצרת יכולים לפתוח מנעול זה; וכן סירובו של אדריאן ליתן דגימה מדמו, אף שהוסבר לו כי בכוחה של דגימה זו להסיר מעליו כל חשד, ובה בעת אין בכוחה להפלילו, באשר עשויה היא - לכל היותר - לשייכו לקבוצה גדולה של בני אדם בעלי סוג דם זהה לדמו.

קרא עוד

בקשה שהגיש אדריאן לבית המשפט לקבלת מוצגי חקירה אחדים, מתוך כוונה לבדוק אותם ובעקבות זאת לשקול את הגשתה של בקשה לקיומו של משפט חוזר - נדחתה. בין המוצגים שביקש לקבל, היו מבחנות המכילות חומר שנלקח מאיבר מינה של הילדה, ובו נמצא חומר החשוד כדם; חומר שנמצא בכתמים שעל תחתוניה וחצאיתה שכלל סימני דם וזרע, וכן חומר שנמצא בכתמים שעל המזרן והשמיכה בזירת האונס בהם סימני זרע, רוק ודם.  בהחליטו בבקשה זו, קבע השופט מישאל חשין כי הגם שקיימת, בנסיבות מסוימות, זכות לאלו המורשעים בדינם לעיין בחומר החקירה לקראת אפשרות לפתיחתם של הליכי משפט חוזר, אין כן בעניינו של אדריאן, זאת נוכח העובדה שחומר הראיות כולו היה ידוע עת נבחן עניינו בפני הערכאה הדיונית, ונוכח סירובו העיקש ליתן דגימה מדמו לאותן  הבדיקות אותן הוא ביקש לערוך באמצעות המוצגים הנ"ל.  אולם, בסופו של דבר ולמרות המסקנה העקרונית אליה הגיע השופט חשין, הסכימה המדינה לבדוק אם קיימת אפשרות להיענות לבקשותיו של אדריאן - בתנאי שיסכים ליתן דגימה מדמו. בעקבות זאת, הועברו המוצגים הנזכרים למעבדה הביולוגית של המכון הלאומי לרפואה משפטית, שם ביצעה ד"ר מיה פרוינד את הבדיקות וממצאיה העלו כי אדריאן איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת שהכילה תאי זרע.

נוכח האמור בחוות הדעת, פנה ארדריאן, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, לבית-משפט העליון בבקשה לקיום משפט חוזר. שכן, לשיטתו, ממצאיה של ד"ר פרוינד הנם בבחינת ראיה מדעית חדשה, אשר יש בכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. המשיבה טענה כי לאחר שעיינה בניירות העבודה של המומחית ולאחר חילופי דברים עמה, נמצא שקיימת סתירה בין המסקנות הנלמדות מחוות דעתה הסופית, לבין הרישומים בניירות-העבודה ובטיוטא קודמת של חוות הדעת. אשר על כן, ובהסכמת בא כוחו של אדריאן, שוגרה לד"ר פרוינד בקשה להשלמת חוות דעתה, ובמרכזה שאלות הבהרה שונות. בתשובתה הודיעה ד"ר פרוינד כי שגתה בניסוח חוות דעתה, והסבירה כי הקביעה לפיה אדריאן "איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת זו" יסודה בניסוח מוטעה, ולמעשה נכון לומר כי "לא ניתן לחייב או לשלול את אדריאן שוורץ כמקור לתערובת זו".

בהמשך הגיש אדריאן חוות דעת של המומחים מטעמו, פרופ' אדם פרידמן וד"ר אהוד ליפקין, אשר חלקו על המסקנות המתוקנות של ד"ר פרוינד בשני נושאים מרכזיים. ראשית, המומחים מצאו, כי לא ניתן לזהות פרופיל גנטי השייך לאדריאן באף לא אחת מאנאליזות הדנ"א שבוצעו במוצגים מזירת האונס, ולעומת זאת מצאו כי ניתן לזהות – ביחס לשני המוצגים שניטלו מהכתם שנמצא על השמיכה – פרופיל גנטי שאינו שייך לאדריאן, כי אם לזכר אחר.

השופט אדמונד לוי מתח ביקורת על התנהלותה של ד"ר מיה פרוינד. לאור ניסיונה הרב בתחום בדיקות הדנ"א, והעובדה כי חוות דעת עליהן היא חתומה מוגשות לעתים קרובות לבתי המשפט, הניח השופט לוי כי ד"ר פרוינד יודעת היטב את ההבדל בין מינוח השולל עקבות של פרופיל גנטי של חשוד בממצא הנבדק על ידה לבין מינוח המותיר שאלה זו פתוחה. לאור זאת, התקשה לקבל את הסברה של ד"ר פרוינד לפיו מדובר בדרך ניסוח שגויה. אולם בסופו של דבר, קבע כי "לא דרך הניסוח היא העומדת למבחן", אלא עמדתה בשאלות הפורנזיות הנדונות, עמדה שהובהרה הבהר-היטב בשתי חוות דעת נוספות.

השופט לוי קיבל את הבקשה למשפט חוזר לאור חוות הדעת הסותרות, הוא קבע כי אינו מכריע בין חוות הדעת שכן מדובר בתהליך שיכול להתקיים רק בערכאה דיונית. לדעתו של השופט אדמונד לוי, חוות דעת מדעית, פרי עבודתם של מומחים, הקובעת באופן פוזיטיבי כי אדם אינו יכול להיות מבצעה של העבירה בה הורשע היא ראיה רבת חשיבות, ובמקרים מתאימים יש בה פוטנציאל לשינוי תוצאתו של משפט. עוד העיר השופט לוי כי על הראיה לעמוד במבחני מהימנות, וכי עליה לגלות אמינות לכאורית ולעמוד במבחני הקבילות - אך זאת לצורך השימוש בה במשפט עצמו. השופט לוי סיכם כי לאור כך שהוא קיבל את הבקשה לפי עילת הראיות החדשות (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט), הוא לא מצא מקום להוסיף ולבדוק אם עומדת לאדריאן עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט). 

במשפט החוזר הורשע אדריאן מחדש במיוחס לו בכתב האישום נשוא המשפט החוזר, על סמך יתר הראיות שהוצגו במשפט הראשון ולאחר שבחר שלא להביא בפני בית המשפט את הממצאים הסופיים של בדיקת ה-DNA שערכו המומחים מטעמו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של שוורץ על הכרעת הדין במשפט החוזר.

בקשה נוספת למשפט חוזר שהגיש שוורץ תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון.

 

עבירה: אינוס.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 5048/04 דניס אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: כנגד דניס אייזן הוגש (ביום 21.2.00) כתב אישום המחזיק שני אישומים. באישום הראשון יוחסו למבקש עבירות של תקיפה והתעללות, ובאישום השני – הריגה. לפי הנטען בכתב האישום, העבירות בוצעו כנגד בנו התינוק, רון אייזן, בן 3 חודשים.

ביום 1.6.2000 הורשע דניס בשלוש העבירות שיוחסו לו, ונידון ל-20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה ו-5 שנות מאסר בגין תקיפה והתעללות, לריצוי בחופף. כן הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 4 חודשים, חופף אף הוא, שנגזר על דניס בגין עבירות תקיפה ואיומים שביצע בשנת 1995. 

קרא עוד

בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות ישירות שבכוחן להרשיע את דניס. ההכרעה התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות, חוות דעת רפואיות וחוות דעת פתולוגית. באשר לאישום הראשון, נדחתה הטענתו של דניס לפיה השבר נגרם כתוצאה מעטיפת בנו בשמיכה באופן הדוק. נקבע, כי לא ניתן לגרום לשבר ספירלי ביד באופן זה, אלא על-ידי פעולה המחייבת הפעלת כוח בעוצמה ניכרת בכיוונים מנוגדים. לכך התווספה הודעתו של דניס בחקירתו במשטרה, לפיה הוא זה ששבר את ידו של התינוק, אם כי הדבר נבע מחוסר זהירות ולא מתוך כוונה לפגוע בו. בדיון בבית המשפט רמז דניס לאפשרות שאשתו היא שגרמה לשבר, אולם אפשרות זו נדחתה בהיעדר תמיכה ראייתית כלשהי. בית המשפט שלל את האפשרות כי האם היא שגרמה למות התינוק, נותרה, לשיטתו, אך האפשרות כי המוות נגרם מידי דניס. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעובדה שדניס, בניגוד לאם, הביע תרעומת על הסכמת רעייתו לנתיחת הגופה מבלי שנועצה בו, וכן בעובדה שדניס סיפר על המכה שספג התינוק ממשקוף הדלת רק כשבוע לאחר מות התינוק. כל הסבריו של דניס ל"כבישת העדות" נדחו על ידי בית המשפט כבלתי סבירים וחסרי הגיון. עם זאת, בית המשפט המחוזי השהה קביעתו באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה, עד שהכריע באישום בעבירת ההריגה. ההרשעה בהריגה התבססה, בעיקרה, על דו"ח הנתיחה שבוצעה על-ידי פרופ' י' היס והמתמחה א' ינאי, ועל חוות דעתו של פרופ' היס. על פי חוות הדעת, מותו של התינוק נגרם בעקבות חבלה קהה בראש, ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) בכח באופן יחסי רב, שגרמה לשבר מורכב בגולגולת.

דניס ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין, באמצו את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי הוכח באופן חד משמעי שחבלתו של התינוק באישום הראשון וגרימת מותו באישום השני הם תוצאות שנגרמו שעה שהתינוק היה בהשגחתו של דניס לבדו. בכך נדחו טענותיו כי השבר בגולגולת נגרם לאחר מותו של התינוק או במהלך ניסיונות ההחייאה הכושלים, או לחלופין על-ידי אימו של התינוק. עם זאת, מצא בית המשפט העליון מקום להפחית את העונש שנגזר על דניס, זאת משום שלא הוכח במידה מספקת המצב הנפשי שהביא אותו לבצע את התקיפה וההריגה ובוודאי שלא הוכח רצונו לגרום למותו של התינוק. שכן, לאחר אירוע התקיפה הביא דניס, ביחד עם אשתו, את בנו לבית החולים. לאחר האירוע השני, פנה דניס מיידית לשירותי ההצלה ואף ביצע החייאה בבנו, שלא עלתה יפה. על כן, עונשו הכולל הועמד על 14 שנות מאסר.

דניס הגיש בקשה למשפט חוזר באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, שנסמכה על ראיות חדשות שערערו  את יסודות הרשעה וגילו פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו. מדובר היה בחוות דעת פתולוגיות חדשות, שערכו שני פתולוגים מומחים – פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל - לאחר שבחנו את הנתונים בדו"ח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית ובחוות הדעת של פרופ' היס ובדקו את הממצאים ההיסטולוגיים של רקמות הגופה. ממצאי הבדיקה של פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל עלה כי רון סבל עובר למותו ממחלת לב מולדת ונדירה, אשר בסבירות גבוהה היא זו שגרמה למותו. חוות הדעת אף עוררו חשש ממשי כי נגרם לדניס עיוות דין, הנעוץ בתקלות בעבודה המדעית של המרכז לרפואה משפטית, ובכך קמה עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט), זאת כיוון שבית המשפט הסתמך על הדו"ח של פרופ' היס, שכלל ממצאים שגויים, התעלם מנתונים שנרשמו ולא הסיק מסקנות מתבקשות.

בהכרעה בבקשתו של דניס למשפט חוזר העיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק (כתוארו דאז) כי ביסוד המשפט החוזר עומדים שני אינטרסים מתחרים, השאיפה לחקר האמת, ובמסגרתה הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעויות בהרשעה, מחד, ועקרון סופיות הדיון מאידך.

השופט ברק קבע כי בדרך כלל, בהגשת חוות דעת חדשות המצביעות על תיזה עובדתית חלופית, לא תקים עילה להורות על משפט חוזר. אך גם כי על בית המשפט הדן בבקשה לבחון גם את הראיות או העובדות הנוספות לגופן. לאחר שעשה זאת החליט כי בחוות הדעת החדשות נכללים ממצאים אשר לא עמדו לנגד עיני השופטים בערכאות הקודמות, משכך הורה על קיום משפט חוזר בעניינו של דניס. השופט ברק לא דחה גם אם לא קיבל במפורש את הטענה לעיוות דין, אך אכן ניתן לזהות ביקורת סמוייה בכך שקבע כי "מתקיימת עילה, כפי הנדרש בסעיף 31(א) לחוק, לעריכת משפט חוזר, בשל הצטברותן של כל הטענות שנטענו במקרה דנן" - זאת מבלי לנקוב במפורש בעילה הקונקרטית מתוך סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

המשפט החוזר בעניינו של דניס אייזן התנהל תקופה ארוכה. נשמעו מומחים רבים ולבסוף הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום בצורה קיצונית, במיוחד בכל הנוגע להלך הנפשי של דניס בעת ביצוע העבירה העיקרית בה הורשע - עבירה של הריגה. הסדר הטיעון כלל המלצה משותפת של הצדדים להסתפק בתקופת המאסר שדניס ריצה בפועל עד אותה עת – 6 שנים פחות 7 ימים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע וגזר את העונש כפי שהומלץ בהסדר הטיעון, משכך דניס השתחרר עם הרשעתו המחודשת.

 

עבירה: הריגה, התעללות, תקיפה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 6081/04 בריגת נ' מדינת ישראל (2004)

סמסטר: 
שנה: 
2004

תקציר: באירועים נפרדים, המבקש יצר קשר עם אנשים שונים ופיתה אותם לקשור עמו קשרים עסקיים בטענה כי יש באפשרותו לספק מוצרים במחיר נמוך. המבקש הורשע על סמך עדויותיהם של עדים ומתלוננים. דינו נגזר ל-30 חודשי מאסר בפועל ועוד 12 חודשים על תנאי, פיצוי כספי וקנס. המבקש ערער על פסק הדין, הן ביחס להעדפת גרסאות עדי התביעה והן על העונש. בית המשפט דחה הערעור ולא מצא מקום להתערב בממצאי הערכאה הראשונה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו הקלטה היכולה לשנות את מצבו, במסגרתה מודה אחד המתלוננים כי הוא מעליל על המבקש. בנוסף הצביע על כך שאחד המתלוננים חתם עבורו על ערבות ואחר ביטל תביעתו נגדו. כמו כן טען כי בא כוחו כשל בייצוגו והודה בפני אשתו כי קיבל סכום כסף על מנת שלא ייצגו כראוי.

קרא עוד

בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי אין בטיעון בדבר ההקלטה כדי לשנות את התוצאה, המבקש טוען שישנה קלטת כזו אך לא הגיש אותה, לא העיד את מי שמוקלט בה ולא ביסס את טענתו על חומר נוסף בתיק. בנוסף, הטענה בדברה קיומה של ההקלטה כבר נטענה בפני בית המשפט המחוזי שדחה אותה. ביחס לטענת עיוות הדין קבע בית המשפט כי אין בהעדר קיום עימות די כדי לעורר חשש לעיוות דין. ביחס לטענות אודות סתירות בעדויות, מדובר בטענות שמקומן להתברר בערכאה הדיונית ואין בהן די כדי לקיים משפט חוזר. ביחס לכשל בייצוג, הטענה בדבר ההודאה לאשתו אינה מגובה בראיות ויתר הטענות כנגד עורך הדין הן כלליות וחסרות ביסוס, בנוסף המבקש לא החליף את ייצוגו בערעור.

 

עבירה: גניבה; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 8483/00‏ דרעי נ' מדינת ישראל (2003)

סמסטר: 
שנה: 
2003

תקציר: כנגד אריה דרעי הוגש כתב אישום שמנה עשרה אישומים, ובהם עבירות של שוחד, מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי הורשע דרעי בחלק מן האישומים נגדו. נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל וכן קנס של 250,000 ש"ח (או עשרה חודשי מאסר תמורתו). 

דרעי ערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לבית-המשפט העליון, הערעור כוון הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד גזר הדין. הערעור נתקבל חלקית. בית המשפט זיכה את דרעי מאישום אחד שהורשע בו וכן תיקן כמה נתונים עובדתיים שנקבעו כחלק מן ההרשעה באישומים אחרים. על יסוד זה וכן נוכח הערעור על חומרת העונש, הופחת עונש המאסר שהושת על דרעי והועמד על שלוש שנות מאסר בפועל. לאחר מכן דרעי הגיש בקשה לדיון נוסף, אך זו נדחתה.

לאחר שפסק הדין נעשה חלוט הגיש דרעי בקשה למשפט חוזר. לטענתו עד המדינה, שהיה העד התביעה המרכזי, העיד עדות שקר. חוסר מהימנותו של עד המדינה גובה, בין היתר, בראיות הנוגעות להסתבכותו בפלילים בשווייץ, מראיות אלו עלה כי עד המדינה שיקר לבית המשפט אודות מצבו המשפטי בעת הדיון בעניינו של דרעי בפני הערכאות הקודמות. טענה זאת, אם היתה מתקבלת, הייתה מבססת שלוש עילות לקיום משפט חוזר, ראיה מרכזית שיסודה בשקר או בזיוף, ראיות חדשות, ועיוות דין.         

קרא עוד

בית המשפט השתכנע כי אמנם נפלו פגמים בעדותו של עד המדינה, אך לשיטתו זו אינה מבססת קיומו של משפט חוזר. בית המשפט דרש הצגת ראייה שבכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון, הואיל ולשיטת בית המשפט במקרה זה גם אם עדותו של עד המדינה הייתה לקויה ביחס להאשמות שעומדות כנגדו אין בכך כדי לערער את הרשעתו של דרעי, שכן הרשעתו של המבקש באישום הראשון עומדת על כנה, גם בלא להתבסס כלל על עדותו של עד המדינה - בית המשפט העליון, מפי הנשיא דאז, אהרן ברק, דחה את הבקשה.

 

עבירה: שוחד; מירמה והפרת אמונים; קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות.

עילה: ראיה מרכזית שיסודה בשקר או בזיוף, ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל (2003)

סמסטר: 
שנה: 
2003

תקציר: ביום 19.7.1995 נהג אורן עמיאל, עת היה חייל בשירות סדיר, באופנוע שבבעלותו כשהוא מסיע את חברו. במהלך הנסיעה ביצע המבקש עקיפה שבעטייה התקרב לאוטובוס שנסע לפניו והתנגש בו מאחור. כתוצאה מכך הועף הנוסע מהאופנוע, הוטח בכביש, ראשו נחבל והוא נפטר במקום. בחקירת המקרה נתגלה כי לוחית המספר של האופנוע, אשר בעת התאונה נחזה להיראות כבעל מספר  רישוי 18-828-01, הייתה מרוחה בצבע שחור. לאחר הסרת הצבע נתגלה כי מספרו האמיתי של האופנוע הינו 19-929-01. כן התברר כי ביחס לאופנוע זה הוצאה הודעת איסור שימוש, והוא הורד מהכביש בעקבות תאונה קודמת מיום 5.7.1994. באותה עת  היה האופנוע בבעלותו של אחר, עוזי רצון, אשר מכר את שרידי האופנוע לאלי פרץ. זה האחרון מכרו ליוסף דבש (להלן – דבש) והוא מכר לאחר מכן את האופנוע למבקש בחודש מאי 1995. כן נתברר כי בתעודת הביטוח של חברת "הפול" שהציג המבקש נרשם מספר הרישוי 17-929-01 השונה ממספרו האמיתי של האופנוע.

קרא עוד

הנשיא ברק פסק כי מכתב-ההגנה והודעת צד ד' ששלח דבש במסגרת התביעה שהוגשה כנגד המבקש על-ידי "קרנית", עלה כי לדבש, אשר מכר את האופנוע לעמיאל, לא נמסר עת רכש את האופנוע כי הוצא לגביו צו איסור שימוש. משכך, ולאור גירסתו של עמיאל שלפיה אף הוא לא ידע על הצו, הרי שנלמדת האפשרות הממשית לשינוי פסיקתו של בית-משפט השלום לעניין עבירה של נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, אם בית-המשפט שידון בעניינו של עמיאל יאמץ את גירסתו. לכן לדעת השופט ברק עלה בידי המבקש להצביע על קיומן של "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

בנוסף אורן עמיאל טען כי בעצת סניגורו הוא נקט קו הגנה יחיד כלפי כל האישומים, ולפיו קיימת טעות בזיהויו כנהג האופנוע המעורב בתאונה. קו הגנה זה  היה חסר כל סיכוי להצליח, באשר קודם למינוי הסניגור שיתף עמיאל פעולה מלא עם המשטרה, וכאשר נחקר לראשונה מסר גירסה מלאה. משכך, נגרם למבקש עיוות דין בשל הייצוג הכושל.

גם טענה זאת התקבלה ע"י הנשיא ברק, שקבע כי מקובלת עליו מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קו ההגנה שהסניגור בחר בו, ואשר עמיאל אימצו עקב גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה והאמון המוחלט שנתן במומחיות הסניגור בתחום דיני התעבורה, מקים חשש ממשי לעיוות דין בכל האמור בעבירות נושא הבקשה. עיון בבקשה ובחומר הראיות המצורף אליה מצביע על כך שקו הגנה זה, אשר התעלם מדברים שעמיאל עצמו אמר לחוקרים טרם שיוצג על-ידי הסניגור, כמו גם מהתנהגותו בשלבי החקירה המאוחרים יותר, יצר קושי רב במתן הגנה של ממש למבקש במשפטו.

 

עבירה: נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף ;  נהיגה ברכב שהוצא לגביו איסור שימוש ; נהיגה ללא תעודת ביטוח ; שנוי זהות של רכב או של חלק של הרכב.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: באחת העבירות - זיכוי ללא משפט חוזר. בשאר העבירות - הרשעה חלקית במשפט החוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 4181/02 סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2002)

סמסטר: 
שנה: 
2002

תקציר: עמוס סולמי ושמעון כהן הורשעו בקשירת קשר לביצוע רצח של בני הזוק קטלן, שעמדו להעיד נגדם כי הם אלו שהניחו את הסמים שנמצאו בדירת בני הזוג. בית המשפט קיבל את בקשתם למשפט חוזר היות ובעדותו של דני מרוז, מי שהיה אותה עת קצין משטרה במדור התשאול של היחידה המרכזית בתל-אביב, נמצאו פגמים. מרוז  ערך דו"חות אחדים בהם נאמר כי הוא שמע מפיהם של המבקשים אמירות מפלילות, חלקן בשיחות ישירות עמם וחלקן בהאזנות סתר שנערכו בעת שהמבקשים שוחחו ביניהם ועם אחרים. 

מאז שנת 1999 קיים מרוז שיחות רבות עם עמוס ובני משפחתו, ומפיו תועדו אמירות המעלות חשד, כי אותם הדו"חות עליהם סמך בית המשפט את הרשעתם של המבקשים, ובהם נכללו אמירות מפלילות שלהם, הם למעשה דו"חות בדויים. כמו גם, הועלה החשש  כי מרוז הפעיל אלימות כנגד סולמי במשך חקירתו, אותה העלים מבית המשפט המחוזי בעדותו.

השופט אדמונד לוי קיבל את בקשתם של שמעון כהן ועמוס סולמי לשמפט חוזר, והורה על זיכויים נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

קרא עוד
 

עבירה: קשירת קשר לבצע רצח, השפעה והטרדה בקשר לעדות, ניסיון להניע באיומים עדים להעיד עדות שקר ולסתור הודעתם במשטרה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר (לעניין העבירה של קשירת קשר לבצע רצח בלבד).

 

קראו פחות

מ"ח 1888/01‏ כהן נ' מדינת ישראל (2001)

סמסטר: 
שנה: 
2001

תקציר: משה כהן הורשע בעבירות של תקיפה שכוונו כלפי בני משפחתו ונמשכו על פני שנים רבות. לטענתו, יש בידו ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט: הקלטה של עדה שהעידה במשפט בה מספרת כי בתו של כהן שיקרה בעדותה, וכן כתבה מהעיתון בה מרואיינת האם במסגרתה מעידה על אופיו ה"אמיתי" של המבקש. כן הוא טוען כי נגרם לו עיוות דין בשל מחדלים בייצוגו על-ידי עורכת-דינו בערכאה הראשונה ובתוך כך כשל בהעלאת טיעונים משפטיים שונים והבאת עדי הגנה.          

קרא עוד

פסיקת ביהמ"ש: בית המשפט קבע כי אין בראיות החדשות פוטנציאל לשנות את התוצאה המשפטית, מה גם שהראיות החדשות אינן ראיות חדשות אלא ראיות שהוצגה בתצורה שונה לבית המשפט כבר בערכאה הראשונה. גם לטענת עיוות הדין כתוצאה מכשל בייצוג אין מקום, המבקש יוצג ע"י באת כוח אחרת בערעור, כמו כן בית המשפט לא התרשם כי באת הכוח בהליך העיקרי כשלה בתפקידה, אף שלא העלתה טענת התיישנות (בית המשפט העלה טענה זו בעצמו). בחירת קו הגנה מסוים אין בה כשלעצמה טענה לעיוות דין. מכל מקום טענות אלה הן טענות ערעוריות.

 

עבירה: תקיפה בנסיבות מחמירות; תקיפת קטין בידי מי שאחראי לו (אלימות במשפחה).

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 1114/00 בר יוסף נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנה: 
2000

תקציר: דינה בר יוסף הורשעה בבית־משפט השלום בתל־אביב־יפו בגניבה של 450 ש״ח מבית מעבידיה, עת עבדה ביום 13.12.1989 כעוזרת בית. כתב־האישום נגדה הוגש לאחר שחוקר פרטי שפעל לבקשת המתלוננים גילה בכליה שטרות כסף שסומנו בצבע זרחני. סימני הצבע נמצאו גם על ידיה של המבקשת. ביום 28.6.1993 הורשעה המבקשת בעבירה על־פי סעיף 384 לחוק העונשין, תשלי׳ז־1977, לאחר שהודתה באשמה שיוחסה לה במסגרת עיסקת טיעון.

ביום 9.10.1997 פנו המתלוננים במכתב למדור התביעות במשטרת רמת־גן. במכתבם נאמר:

״מזה זמן ברור לנו שהגברת דינה בר יוסף ידיה נקיות ולא עשתה את המעשה שיחסנו לה. היא לא לקחה מאיתנו כסף. התעוררנו לזה, אחרי שגם כשהפסיקה לעבוד אצלנו חסרו לגו סכומי כסף. ומכאן הוכחה חותכת שהגברת בר יוסף נקיה מכל אשמה. אנחנו טפלנו בנושא היעלמות הכספים באופן מתאים ובהצלחה. צפינו שאם וכאשר יתנהל משפט נגד הנ״ל נוזמן על ידי התביעה להעיד במשפט. כמובן שהיינו מודיעים לבית המשפט שתלונתנו בטעות יסודה. מכיוון שלא הוזמנו להעיד וביוזמתנו חידשנו את הקשר עם הגברת בר יוסף, אז נודע לנו שמשפטה הסתיים. מצאנו לנכון ולחובה לתקן את העוול שנגרם לה על ידינו. אנו פונים ומבקשים לבטל את הרישום הפלילי נגדה. אנו מוכנים להעיד בפני בית משפט או כל מוסד שיפוטי אחר מתאים, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם״.

קרא עוד

תחילה התנגד היועץ המשפטי לממשלה לבקשה למשפט חוזר, אך לאחר שהורה הנשיא ברק על השלמת חקירה - שינה היועץ המשפטי לממשלה את דעתו, למרות שלא התקיימה אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, וזאת מהטעם האמור להלן:

״קריאת ההודעות שנגבו במהלך החקירה, מותירה רושם כי הנחקרים אינן מגלים בחקירה את כל הידוע להם בעניין זה, וניכר כי הם מתחמקים ממתן תשובה חד־משמעית, במיוחד ביחס לחשדות כנגד הבן, שבינתיים גם אינו מצוי בקשר עם הוריו... כמו כן, התנהגות בני המשפחה המתלוננים ביחס למבקשת, ביטחונם כי היא חפה מפשע ופעולותיהם לפייסה ולפצותה במתנות יקרות ערך, אף המ מעוררים תמיהות באשר לאשמתה" 

נוכח האמור לעיל, ״ומשום תחושת אי הנוחות העולה למקרא ההודעות שנגבו במהלך השלמת החקירה״, הסכים היועץ המשפטי לממשלה לזיכויה של המבקשת מחמת הספק.

מכוח סעיף 10(1) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי״ז־1957  - החליט ביהמ"ש העליון לפסוק על פי הבקשה, חוות הדעת והמסמכים, ללא שמיעת טענות בעל־פה - לבטל את פסק־הדין ולזכות את דינה בר יוסף מהעבירה שהורשעה בה.

 

עבירה: גניבה ממעביד.

עילה: ראיות חדשות, תחושת צדק.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 8777/99 פלינק נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנה: 
2000

תקציר: תמיר פלינק נפגע בתאונת דרכים קטלנית, שעה שנסע, עם שניים נוספים, ברכב של הקיבוץ שבו התגוררו השלושה. זיכרונו אבד. הוא הורשע בשעתו בביצוע עבירות, אשר את פרטיהן לא זכר, לרבות בעבירת גרימת מוות ברשלנות של שלושה מנוסעי הרכב שבו התנגש רכב הקיבוץ. בית־המשפט גזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל (מהם שלושה לריצוי בעבודות שירות), שנה וחצי מאסר על־תנאי ושלילת רישיון לתקופה של תשע שנים.

הרשעתו התבססה, בין היתר, על חוות־דעת מומחה מן המכון לרפואה משפטית שהציבה אותו כנהג הרכב האחראי לתאונה. כאשר זיכרונו שב אליו, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו, הוא טען כי אדם אחר שהיה ברכב, תמיר הנדלר, הוא שנהג ברכב. טענתו נתמכה בחוות־דעת אחת לפחות - שאף היועץ המשפטי לממשלה לא חלק על נכונותה, לאחר שאומתה על־ידי מומחה אחר מהמכון לרפואה משפטית, פרופ׳ ברוך גלי. הלה נתן חוות־דעת, ולפיה הפגיעות בתמיר פלינק אינן מתיישבות עם הקביעה כי נהג במכונית בעת התאונה: פגיעותיו היו קלות יחסית, הוא לא נחבל בראשו ובבית החזה, כפי שהיה ניתן לצפות ממי שנחבט בהגה. מומחה נוסף, פרופ׳ בוביס, קבע כי סימני השפשוף שנמצאו על גופו של פלינק מתיישבים עם חגירת חגורת  הבטיחות מימין לשמאל - ומכאן, על ישיבה בצד הנהג, ולא במושב הנהג.

קרא עוד

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לקיום משפט חוזר בעניינו של תמיר פלינק, את התנגדותו ביסס על הטעמים דלהלן: ראשית, הטענות באשר לאובדן הזיכרון ולהופעתו מחדש אינן עקביות ואינן  נתמכות בחוות־דעת של מומחים הן באשר לעצם קיומה של תופעה זו בפלינק והן באשר לעיתויה וזיקתו לעיתוי הגשת הבקשה; שנית - אף שפלינק הצהיר כי הוא מוכן לפנות לבדיקת פוליגרף הוא לא עשה כן; שלישית - את הטענה, כי חבלותיו של פלינק אינן מתיישבות עם ההנחה שנהג במכונית בשעת התאונה, היה ניתן להעלות עוד בהליך המקורי - בין בעדויות ראשיות ובין בחקירה נגדית של ד״ר דניאלס פיליפס. מה גם שפלינק העיד בתצהיר שנתן במהלך התביעה האזרחית שהגיש, כי עוד בעת שאושפז לאחר התאונה נאמר לו מפי אנשים שונים. לרבות קרובי משפחה, כי פגיעותיו מצביעות על כך שישב ליד מושב הנהג בשעת התאונה. אחד מהנ״ל אף נפגש עם סניגורו, שהחליט שלא לקרוא לו להעיד; רביעית - חוות־דעתו של פרופ׳ גלי אינה מתיישבת עם העובדה שגם תמיר הנדלר לא נחבל באופן המתיישב עם התנגשות אפשרית בהגה. מה גם שבניגוד להערכה בחוות־דעת, הזגוגית הקדמית של הרכב לא התנפצה וממילא לא הועף תמיר הנדלר דרכה; חמישית - ״הראיות החדשות" (שלשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינן ״ראיות חדשות" כלל, אלא פרשנות חדשה של נתונים קיימים) אינן מחייבות בהכרח כי תוצאות המשפט ישונו ״לטובת הנידון״ כנדרש בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.  שכן גם לפי גרסתו שלו, הפקיר פלינק במודע את ההגה בידי נהג חסר   רישיון, ונהיגתו של זה היא שהביאה לקרות התאונה.

בית המשפט מפי הנשיא אהרן ברק הורה על עריכת משפט חוזר בעניינו של פלינק, הן על סמך עילת הראיות החדשות והן על סמך עילת עיוות הדין. השופט ברק ציין כי לא הוצגו בפניו ״עובדות או ראיות" במובנן הצר. אלא טענות  המסתמכות על זיכרונו ששב אליו, וחוות־דעת מומחים המסתמכות על ראיות שהיו בפני בית־המשפט לתעבורה כל העת. ולמרות זאת הוא  לא מצא מקום לסכל על הסף את בקשתו של פלינק. זאת, משום שכשם שלמעשה הושתתה הרשעתו על דבריו הוא, כך גם ראוי לייחס משקל הולם לטענותיו  הנוכחיות. בפרט כאשר הן נתמכות, על פניהן, בנתונים חיצוניים. בהתייחס למצבו בעת שהובא לבית החולים נכתב בטופס סיכום המחלה: ״התקבל לאחר תאונת דרכים שבה נחבל בראשו ובפניו. כנראה איבד הכרתו. בבדיקתו - יציב המודינמית, בהכרה, מתמצא במקום ובזמן. אמנזיה לגבי המקרה״. עוד הוסיף הנשיא ברק כי קיים חשש לעיוות דין בעניינו של תמיר פלינק, שכן אם יתקבלו טענותיו יתכן שיזוכה מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וגם במקרה שהרשעתו תשאר בעינה על סמך אחריותו לנהיגתו של אחר - "עדיין קיימת הבחנה בין מי שבנהיגתו הוא גרם לתאונה לבין מי שמסר את ההגה לידי נהג חסר רישיון, והאחרון הוא שגרם לתאונה. כך שלפחות במובן זה עשוי קיומו ש ל משפט חוזר לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש". אמירה זאת הינה מהפכנית בכך שאינה דורשת שינוי משפטי בתוצאות ההליך אלא מסתפקת בשינוי עובדתי בלבד. לצד זאת הנשיא ברק גם דחה את טענת היועץ המשפטי לממשלה לפיה על המבקש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין (עיוות שהתקיים, לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בכך שפלינק מסר בעבר גירסאות סותרות, בכך שנוכח  חלוף הזמן אין עוד אפשרות להעמיד לדין את המשתתפים האחרים בנסיעה).

 

עבירהגרימת מוות ברשלנות, סטייה מנתיב תחבורה שלא לצורך, נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות (התעוררות זיכרונו של פלינק, חוות־הדעת החדשות מטעם המומחים), עיוות דין (הפונטנציאל הראייתי הטמון בראיות שהוצגו לשינוי תוצאות המשפט לטובת הנדון - הקים לדעת הנשיא ברק חשש לעיוות דין).

הלכות: די בפוטנציאל לשינוי עובדתי, ולאו דווקא משפטי, לטובת הנדון כדי לבוא בגדר סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, המבקש עריכת משפט חוזר אינו נדרש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר

 

קראו פחות

מ"ח 4512/99‏ אייזין נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנה: 
1999

תקציר: יגאל אייזין הורשע בבית-המשפט המחוזי בביצוע סדרת עבירות הכוללות אינוס בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות ומעשה סדום בנסיבות מחמירות. הרשעתו התייחסה למסכת מעשי סחיטה, איומים ואונס שהפעיל המבקש נגד מי שהייתה חברתו כארבע שנים ואשר נפרדה ממנו כחודשיים בטרם התרחשו האירועים שעמדו ביסוד ההרשעה. בקשתו למשפט חוזר נסמכת על הטענה כי זכה לייצוג כושל בערכאה הראשונה וכי ישנם ראיות חפציות, תצהירים ומסמכים המעידים על חפותו.

קרא עוד

פסיקת ביהמ"ש: בית המשפט קבע כי על אף שלאור תיקון 22 לחוק בתי המשפט אין עוד צורך בראיות "חדשות" יש לבחון את פשר עיתוי הבאתן, במקרה זה הראיות שהובאו יכלו להיות מוגשות כבר בהליך העיקרי, ומכל מקום אין בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט. ביחס לכשל בייצוג קבע בית המשפט כי העובדה ששיקול-דעתו המקצועי של בא-כוחו של המבקש לא הניח את דעתו של המבקש, שאינו משפטן, אינה מקימה מניה וביה ממצא בדבר ייצוג לקוי העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו באמצעות עורך-דין אחר ולנהל מחדש את המשפט, שמא הפעם ייטב גורלו. הנוסף מדגיש בית המשפט כי טענת הכשל בייצוג לא עלתה בערעור, ששם כבר יוצג ע"י עורך דין אחר

 

עבירה: אינוס; בנסיבות מחמירות; סחיטה באיומים; סחיטה בכוח; הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות; מעשה סדום בנסיבות מחמירות.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

הלכות: גם לאחר חקיקתו של תיקון מס' 22 לחוק בתי המשפט, שייתר את הדרישה כי העובדות והראיות הבאות בגדרו של סעיף 31(א)(2) תהיינה "חדשות", על בית המשפט לבחון את פשר עיתוי הבאתן של ראיות כאמור רק בשלב הבקשה למשפט חוזר, משנסתיימו ההליכים בעניינו של המבקש בערכאה ראשונה ובערכאת הערעור.

 

קראו פחות

מ"ח 6983/98‏ יעקובוביץ נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנה: 
1999

תקציר: יצחק ודורון יעקובוביץ, אב ובנו, הורשעו ברצח. במהלך מעצרם של המבקשים הוכנס לתאו של דורון מדובב, אדם בעל הרשעות פליליות, שסייע למשטרה במקרים דומים. המדובב רכש את אמונו של דורון, והלה גילה לו פרטים שונים על אודות הרצח וביצועו. דורון, שחשש מהקלטות ומצילומים סמויים, שוחח עם המדובב תוך שהוא משלב בדיבורו לחישות ותנועות ידיים ועושה שימוש בכינויים. מקצת תיאורים אלה באו לידי ביטוי בהקלטה ובהסרטה. ההרשעה בוססה על הקלטתן וצילומן של שיחותיו של דורון עם המדובב ועל גירסת המדובב באשר לדברים שאמר לו דורון ואשר לא תועדו בהקלטות, כמו גם על שקריו של יצחק יעקובוביץ באשר לרצח. שלושת השופטים נתנו את דעתם לאישיותו של המדובב, לעברו הפלילי ולמניעיו. ערעורם של המבקשים לבית-המשפט העליון נדחה.

בבקשה למשפט חוזר נטען כי המדובב, שעל עדותו, בין היתר, הסתמכה ההרשעה, העיד לאחרונה בתיק אחר כי אחד הנאשמים באותו תיק הודה בפניו בלחש ובתנועות ידיים כי רצח אדם, ובית-המשפט שם סירב לקבל את גירסתו וזיכה את הנאשמים. כן נטען כי טענת האליבי שהעלו דורון ויצחק לא נבדקה.

קרא עוד

פסיקת ביהמ"ש:

1. לממצא מהימנות הנוגע לעד פלוני בהליך אחד, אין תחולה ישירה שעה שאותו עד מעיד בהליך אחר. בעניין דנן, גם מבחינה מהותית אין בממצא המהימנות לגבי המדובב כדי להביא לשינוי התוצאה, שכן עדות המדובב אינה עומדת, בעניין זה, בפני עצמה. היא כרוכה בדבריו של יצחק, ניזונה מהם ומעשירה אותם. מיהותו של המדובב ומניעיו האפשריים לא נעלמו מעיניהן של הערכאות שדנו בעניינם של המבקשים. דבריו נבחנו בקפידה וזכו לאמון רק לאחר דיון מפורט ומעמיק בכל יסוד מיסודותיהם.

2. טענותיהם של המבקשים, רובן ככולן, מהוות למעשה חזרה על טענות שהועלו על-ידי הערכאות שדנו בעניינם ונדחו. טענות מעין אלו אינן מהוות בסיס לקיומו של משפט חוזר. הליך המשפט החוזר לא נועד ליצור הליך ערעור נוסף. לא כל שכן, שכך הם פני הדברים, כאשר המבקשים היו מיוצגים בשתי הערכאות על-ידי עורכי-דין שצוינו לשבח בפסקי-הדין על האופן שבו ייצגו את המבקשים. כך שאין כל חשש שלא היה למבקשים יומם בבית-המשפט.

3. טענות המבקשים ב"מבט-על" אינן מצביעות על חשש ממשי לקיומו של עיוות דין בעניינם. הרשעת המבקשים התבססה, בראש ובראשונה, על מוצא פיו של דורון, בין בדברים מפורשים ובין ברמזים, בין באמירה בקול רם ובין בלחישה, בין במלל ובין בתנועות ידיים. לכל אלה חברו שקריו של יצחק, דבריו של המנוח ביום מותו ועוד ראיות אובייקטיביות שאינן מתבססות דווקא על דברי המדובב.

 

עבירה: רצח.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 5008/99 תשובה נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנה: 
1999

תקציר: אילן תשובה הורשע בכך שעקף בחוסר זהירות רכב אחר וכמעט גורם לתאונה - בניגוד להוראות תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ההרשעה התבססה על עדות ראיה שמסר עד שזכר את מספר הרישוי של רכבו של המבקש ואף זיהה את הרכב בו נהג. המבקש, מצדו אישר כי הוא בעל הרכב שזוהה על ידי העד וכי רק הוא נוהג   ברכב שנראה על ידי העד, אך טען, כי אינו נוהג בפראות וכי האירוע המיוחס לו אינו זכור לו.

ב - 14.7.98 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר. בבקשתו הוא טוען, כי מספר חודשים לאחר הכרעת הדין זומן למשטרת ישראל, שם נמסר לו כי אלמוני גנב רכב הדומה לרכבו והרכיב עליו לוחיות זיהוי  הזהות ללוחיות הזיהוי של רכבו, וכי הרכב המזוייף נתפש על יד המשטרה.

הנשיא אהרן ברק קבע כי בכך הרים המבקש את הנטל להביא "ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" - והורה על קיום משפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

קרא עוד

 

עבירה: עבירת תנועה.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

 

קראו פחות