check
עיוות דין | קליניקת החפות

פסיקה

טענות מרכזיות

עיוות דין

מ"ח 4132/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2006)

סמסטר: 
שנה: 
2006

תקציר: בכתב האישום יוחסו למבקש שורה של עבירות מין ואלימות אותן ביצע לאורך שנים בארבעת ילדיה של אשתו מנישואיה הראשונים, וכן בבתם המשותפת (חמישה אישומים סך הכל). באישום השישי יוחסו למבקש עבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, בכך שאיים על אשתו שלא תתלונן על מעשיו, ובאישום השביעי יוחסה לו עבירה של הטרדת עד. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון והשני, וכן בעבירות של הדחה ושיבוש הליכי חקירה שיוחסו לו באישום השישי. לעומת זאת, זוכה המבקש, מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו ביתר האישומים.

מ"ח 3092/06 קסובק נ' מדינת ישראל (2006)

סמסטר: 
שנה: 
2006

תקציר: טלילה קסובק עלתה לישראל מגרמניה, והורשעה בבית המשפט לתעבורה בחדרה על פי הודאתה ובלא שהיתה מיוצגת, בנהיגה ללא רשיון בר תוקף, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. זאת, לאחר שנמצאה נוהגת ברכבה ללא רשיון נהיגה ישראלי בר תוקף, וכשברשותה רשיון נהיגה גרמני בלבד. בעקבות הרשעתה נגזרו למבקשת שישה חודשי מאסר על תנאי והוטל עליה קנס בסך 800 ₪. קסובק לא ערערה על פסק הדין.

לאחר שנועצה בעורך דין עתרה קסובק לקיומו של משפט חוזר בעניינה, שכן, התברר כי ההרשעה יסודה בטעות. זאת לאור הוראת תקנה 567 א' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 הקובעת כי: "עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובלבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190". 

קרא עוד

קסובק, בה התקיימו התנאים הנקובים בסעיף הנ"ל, רשאית הייתה לנהוג ברשיון הנהיגה הזר גם ביום האירוע.  המדינה הסכימה לעריכת המשפט החוזר, והואיל ולא מצאה טעם בקיומו בפועל של ההליך הציעה היא כי בית משפט העליון, יורה על זיכויה, מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - וכך עשה השופט אדמונד לוי בפסק דינו. 

 

עבירה: נהיגה ללא רשיון בר תוקף.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: המבקש הורשע בשבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות,בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה , וכן בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, במסגרת זו הוציא מהמתלונן כספים בגובה של 930,000 ₪ תוך הבטחה שהסכום יוחזר בצירוף ריבית גבוהה מזו המקובלת בשוק. כטענת הגנה טען המבקש כי מדובר בכספים שהועברו לידיו לשם השקעה בבורסה ומטבעה כרוכה השקעה כזו בסיכון. בערעור לבית המשפט המחוזי הציג המבקש קו הגנה אחר, לפיו ידע המתלונן כי הוא משקיע בשיקום החברה וכי מצבה של החברה היה ידוע למתלונן. בית המשפט דחה את שני קווי ההגנה, עקב העדר תשתית ראייתית. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור בטענה שהיו כשלים בייצוגו, גם היא נדחתה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו ראיות המוכיחות כי מדובר היה בכספים להשקעה בבורסה וכי נגרם לו עיוות דין באופן התנהלות החקירה.

קרא עוד

בית המשפט דחה את הבקשה למשפט חוזר. נקבע כי אין לראיות שהגיש המבקש ערך ראייתי. אין בהן די כדי להוכיח את טענות המבקש והן וודאי לא מספיקות לקיום משפט חוזר. כך גם לא מצא בית המשפט ממש בטענות לעיוות דין שטען המבקש, והוסיף כי אף אם היו פגמים בהליך אין מדובר בעיוות דין של ממש. ביחס לכשל בייצוג סבר בית המשפט כי לא היה מקום לטענות כאלה ומצא לנכון להעיר כי היה צורך בבקשת התייחסות מעורכי הדין שקדמו לעורך הדין שעסק בבקשה.

 

עבירה: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבלת דבר במרמה, משיכת שיק ללא כיסוי.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 8390/01‏ אקסלרוד נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: למחרת רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (ביום 5.11.1995) אמר דוד אקסלרוד לכתב רדיו: "כמו שאמר חבר שלו ערפאת, כל כלב ביג'ו יומו, מה אתה רוצה". לשאלת הכתב אם לא הצטער על כך שיהודי נרצח, השיב: "מונח לא נכון. זה לא יהודי נרצח. זה בוגד חוסל... חיסול אויב זה דבר חיובי". עיקרי הדברים שודרו באמצעי התקשורת. כנגד אקסלרוד הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה על סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948. בית משפט השלום זיכה את אקסלרוד. אך הערעור שהגישה התביעה נתקבל ואקסלרוד הורשע. הוטל עליו מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן קנס בסך 3,000 ש"ח. אקסלרוד הגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, אולם בקשתו נדחתה. הקנס שולם.

כשנה וחצי לאחר שפסק דינו של אקסלרוד נעשה חלוט ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין ג'בארין נ' מדינת ישראל (דנ"פ 8613/96). בפרשה זו נדון פירושו של סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, הסעיף שעל פיו הורשע גם אקסלרוד. דעת הרוב קבעה שתחולתו של סעיף 4(א) לפקודה מוגבלת לפרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות של ארגון טרור. על יסוד פירוש זה ג'בארין זוכה, שכן בדבריו לא היו דברי שבח ועידוד למעשי אלימות הננקטים על ידי ארגון טרור.

קרא עוד

בעקבות פרשת ג'בארין התעוררה השאלה מה השפעתה של אותה הלכה על אחריותם של נאשמים אשר הורשעו על פי הפירוש שניתן לסעיף 4(א) לפקודה לפני פרשת ג'בארין, ואשר לאור אותה פרשה לא היה מקום להרשעתם. עמדת המדינה הייתה באשר לאותם נאשמים שתיקיהם עדיין תלויים ועומדים, כי מן הראוי לזכותם. אכן, בארבעה מקרים שהיו תלויים ועומדים בבית המשפט העליון, ואשר בהם הורשעו נאשמים בגין פרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות, בלא שאלימות זו הייתה של ארגון טרור, הודיעה המדינה כי מקובל עליה כי יש לזכות את המערערים או המבקשים. אך עדיין נותרה השאלה מה דינו של אקסלרוד, שעניינו שלו דומה לארבעת המקרים האחרים שנידונו בפני בית המשפט העליון פרט לכך שענינו שלו הסתיים בפסק דין חלוט.  אקסלרוד פנה לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לקיים משפט חוזר בעניינו.

אקסלרוד טען ששינוי ההלכה בפרשת ג'אברין משליך באופן ישיר על עניינו. לטענתו, לו הייתה הפרשנות לסעיף 4(א) האמור משתנה בטרם הפך עניינו חלוט היה הדבר מוביל לזיכויו. לפיכך שינוי הפרשנות מהווה עובדה חדשה המצדיקה קיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. לחלופין טען לעיוות דין חמור כתוצאה מההרשעה על סמך הפרשנות שהשתנתה, ועל כן עומדת לו העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

מטעם המדינה נטען כי שינוי הלכה אינו מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. כמו כן אין בהרשעה על פי הדין אשר שרר ביום ביצוע העבירה, ואשר שונה בפרשה שיפוטית, משום עיוות דין המאפשר משפט חוזר. לדעת המדינה קיים הבדל מהותי, לעניין שינוי הלכה, בין הליכים משפטיים תלויים עומדים לבין הליכים משפטיים חלוטים. הבדל זה מצדיק את השוני בתוצאה בשני המקרים.

נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שדן בקשתו של אקסלרוד למשפט חוזר, השאיר בצריך עיון את השאלה האם שינוי הלכה מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. אך נטה לדעה כי שינוי הלכתי אינו נופל למסגרת זו. עם זאת, השופט ברק קיבל את הבקשה למשפט חוזר על סמך עילת "עיוות הדין". הכרעתו נשענה על ארבעה יסודות: מבחינה "דוקטרינרית" הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת כרגיל למפרע ; קביעת פסיקה קודמת כי לדיבור "עיוות דין" יש ליתן "פירוש רחב" ; תחושת המקריות, שכן אילו נשמעה בקשת אקסלרוד לרשות ערעור כמה חודשים מאוחר יותר, היא הייתה נענית, ובית המשפט היה מזכה אותו. לעניין זה העיר השופט ברק כי המקריות מולידה חוסר שוויון, ותחושת הפליה. ; שמיתת הבסיס החברתי-מוסרי להרשעתו של אקסלרוד עם שינוי ההלכה.

נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, הנשיא ברק הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר.

 

עבירה: תמיכה בארגון טרור.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

הלכות: בגדר סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט ניתן לכלול "עיוות דין" הנגרם בשל הלכה שיפוטית חדשה המיטיבה עם נאשם. התנאים לכך: 1. סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט יחול רק במקום שבית המשפט העליון – שהלכתו מחייבת את כל בתי המשפט – שינה באופן ברור הלכה קודמת משלו; 2. שינוי ההלכה משפיע במישרין על האחריות הפלילית של מבקש המשפט החוזר או על תוצאותיה; 3. שינוי ההלכה מעורר חשש של ממש לעיוות דין. אין די בחשש "סתם";

 

קראו פחות

מ"ח 9974/04 אדריאן שוורץ נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: אדריאן שוורץ הורשע בבית המשפט המחוזי בשני מעשי אינוס קטינה. הערעור שהגיש לבית המשפט העליון התקבל חלקית, הוא זוכה מאישום אחד, ועונשו הועמד על עשרים שנות מאסר.

הרשעתו של אדריאן במעשה האינוס, נסמכה בעיקרה על זיהויה של הילדה את דניס כאדם שאנסה במסגרת מסדר זיהוי תמונות, ועל הודעותיה בפני חוקר הילדים. בית המשפט המחוזי מצא את הסיוע הנדרש לעדותה של הילדה בדמות מספר חיזוקים: מסדר זיהוי ארנקים, בו זיהתה הילדה את ארנקו של אדריאן כארנקו של האדם שאנסה; שהותו של אדריאן - אשר התגורר אותה עת בראשון לציון - בירושלים, שם נאנסה הילדה, בזמן ביצוע העבירה; היעדרותו ממועדון השחמט בו שהה בפרק הזמן שבו התרחש מעשה האינוס, וחזרתו אליו לאחר מספר שעות, כשהוא נסער ועצבני; התאמתו של אחד המפתחות שנמצאו בארנקו של אדריאן למנעול המקלט בו בוצע מעשה האונס - אף שהוברר, לאחר מכן, כי מפתחות רבים מאותה התוצרת יכולים לפתוח מנעול זה; וכן סירובו של אדריאן ליתן דגימה מדמו, אף שהוסבר לו כי בכוחה של דגימה זו להסיר מעליו כל חשד, ובה בעת אין בכוחה להפלילו, באשר עשויה היא - לכל היותר - לשייכו לקבוצה גדולה של בני אדם בעלי סוג דם זהה לדמו.

קרא עוד

בקשה שהגיש אדריאן לבית המשפט לקבלת מוצגי חקירה אחדים, מתוך כוונה לבדוק אותם ובעקבות זאת לשקול את הגשתה של בקשה לקיומו של משפט חוזר - נדחתה. בין המוצגים שביקש לקבל, היו מבחנות המכילות חומר שנלקח מאיבר מינה של הילדה, ובו נמצא חומר החשוד כדם; חומר שנמצא בכתמים שעל תחתוניה וחצאיתה שכלל סימני דם וזרע, וכן חומר שנמצא בכתמים שעל המזרן והשמיכה בזירת האונס בהם סימני זרע, רוק ודם.  בהחליטו בבקשה זו, קבע השופט מישאל חשין כי הגם שקיימת, בנסיבות מסוימות, זכות לאלו המורשעים בדינם לעיין בחומר החקירה לקראת אפשרות לפתיחתם של הליכי משפט חוזר, אין כן בעניינו של אדריאן, זאת נוכח העובדה שחומר הראיות כולו היה ידוע עת נבחן עניינו בפני הערכאה הדיונית, ונוכח סירובו העיקש ליתן דגימה מדמו לאותן  הבדיקות אותן הוא ביקש לערוך באמצעות המוצגים הנ"ל.  אולם, בסופו של דבר ולמרות המסקנה העקרונית אליה הגיע השופט חשין, הסכימה המדינה לבדוק אם קיימת אפשרות להיענות לבקשותיו של אדריאן - בתנאי שיסכים ליתן דגימה מדמו. בעקבות זאת, הועברו המוצגים הנזכרים למעבדה הביולוגית של המכון הלאומי לרפואה משפטית, שם ביצעה ד"ר מיה פרוינד את הבדיקות וממצאיה העלו כי אדריאן איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת שהכילה תאי זרע.

נוכח האמור בחוות הדעת, פנה ארדריאן, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, לבית-משפט העליון בבקשה לקיום משפט חוזר. שכן, לשיטתו, ממצאיה של ד"ר פרוינד הנם בבחינת ראיה מדעית חדשה, אשר יש בכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. המשיבה טענה כי לאחר שעיינה בניירות העבודה של המומחית ולאחר חילופי דברים עמה, נמצא שקיימת סתירה בין המסקנות הנלמדות מחוות דעתה הסופית, לבין הרישומים בניירות-העבודה ובטיוטא קודמת של חוות הדעת. אשר על כן, ובהסכמת בא כוחו של אדריאן, שוגרה לד"ר פרוינד בקשה להשלמת חוות דעתה, ובמרכזה שאלות הבהרה שונות. בתשובתה הודיעה ד"ר פרוינד כי שגתה בניסוח חוות דעתה, והסבירה כי הקביעה לפיה אדריאן "איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת זו" יסודה בניסוח מוטעה, ולמעשה נכון לומר כי "לא ניתן לחייב או לשלול את אדריאן שוורץ כמקור לתערובת זו".

בהמשך הגיש אדריאן חוות דעת של המומחים מטעמו, פרופ' אדם פרידמן וד"ר אהוד ליפקין, אשר חלקו על המסקנות המתוקנות של ד"ר פרוינד בשני נושאים מרכזיים. ראשית, המומחים מצאו, כי לא ניתן לזהות פרופיל גנטי השייך לאדריאן באף לא אחת מאנאליזות הדנ"א שבוצעו במוצגים מזירת האונס, ולעומת זאת מצאו כי ניתן לזהות – ביחס לשני המוצגים שניטלו מהכתם שנמצא על השמיכה – פרופיל גנטי שאינו שייך לאדריאן, כי אם לזכר אחר.

השופט אדמונד לוי מתח ביקורת על התנהלותה של ד"ר מיה פרוינד. לאור ניסיונה הרב בתחום בדיקות הדנ"א, והעובדה כי חוות דעת עליהן היא חתומה מוגשות לעתים קרובות לבתי המשפט, הניח השופט לוי כי ד"ר פרוינד יודעת היטב את ההבדל בין מינוח השולל עקבות של פרופיל גנטי של חשוד בממצא הנבדק על ידה לבין מינוח המותיר שאלה זו פתוחה. לאור זאת, התקשה לקבל את הסברה של ד"ר פרוינד לפיו מדובר בדרך ניסוח שגויה. אולם בסופו של דבר, קבע כי "לא דרך הניסוח היא העומדת למבחן", אלא עמדתה בשאלות הפורנזיות הנדונות, עמדה שהובהרה הבהר-היטב בשתי חוות דעת נוספות.

השופט לוי קיבל את הבקשה למשפט חוזר לאור חוות הדעת הסותרות, הוא קבע כי אינו מכריע בין חוות הדעת שכן מדובר בתהליך שיכול להתקיים רק בערכאה דיונית. לדעתו של השופט אדמונד לוי, חוות דעת מדעית, פרי עבודתם של מומחים, הקובעת באופן פוזיטיבי כי אדם אינו יכול להיות מבצעה של העבירה בה הורשע היא ראיה רבת חשיבות, ובמקרים מתאימים יש בה פוטנציאל לשינוי תוצאתו של משפט. עוד העיר השופט לוי כי על הראיה לעמוד במבחני מהימנות, וכי עליה לגלות אמינות לכאורית ולעמוד במבחני הקבילות - אך זאת לצורך השימוש בה במשפט עצמו. השופט לוי סיכם כי לאור כך שהוא קיבל את הבקשה לפי עילת הראיות החדשות (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט), הוא לא מצא מקום להוסיף ולבדוק אם עומדת לאדריאן עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט). 

במשפט החוזר הורשע אדריאן מחדש במיוחס לו בכתב האישום נשוא המשפט החוזר, על סמך יתר הראיות שהוצגו במשפט הראשון ולאחר שבחר שלא להביא בפני בית המשפט את הממצאים הסופיים של בדיקת ה-DNA שערכו המומחים מטעמו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של שוורץ על הכרעת הדין במשפט החוזר.

בקשה נוספת למשפט חוזר שהגיש שוורץ תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון.

 

עבירה: אינוס.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 5048/04 דניס אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: כנגד דניס אייזן הוגש (ביום 21.2.00) כתב אישום המחזיק שני אישומים. באישום הראשון יוחסו למבקש עבירות של תקיפה והתעללות, ובאישום השני – הריגה. לפי הנטען בכתב האישום, העבירות בוצעו כנגד בנו התינוק, רון אייזן, בן 3 חודשים.

ביום 1.6.2000 הורשע דניס בשלוש העבירות שיוחסו לו, ונידון ל-20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה ו-5 שנות מאסר בגין תקיפה והתעללות, לריצוי בחופף. כן הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 4 חודשים, חופף אף הוא, שנגזר על דניס בגין עבירות תקיפה ואיומים שביצע בשנת 1995. 

קרא עוד

בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות ישירות שבכוחן להרשיע את דניס. ההכרעה התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות, חוות דעת רפואיות וחוות דעת פתולוגית. באשר לאישום הראשון, נדחתה הטענתו של דניס לפיה השבר נגרם כתוצאה מעטיפת בנו בשמיכה באופן הדוק. נקבע, כי לא ניתן לגרום לשבר ספירלי ביד באופן זה, אלא על-ידי פעולה המחייבת הפעלת כוח בעוצמה ניכרת בכיוונים מנוגדים. לכך התווספה הודעתו של דניס בחקירתו במשטרה, לפיה הוא זה ששבר את ידו של התינוק, אם כי הדבר נבע מחוסר זהירות ולא מתוך כוונה לפגוע בו. בדיון בבית המשפט רמז דניס לאפשרות שאשתו היא שגרמה לשבר, אולם אפשרות זו נדחתה בהיעדר תמיכה ראייתית כלשהי. בית המשפט שלל את האפשרות כי האם היא שגרמה למות התינוק, נותרה, לשיטתו, אך האפשרות כי המוות נגרם מידי דניס. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעובדה שדניס, בניגוד לאם, הביע תרעומת על הסכמת רעייתו לנתיחת הגופה מבלי שנועצה בו, וכן בעובדה שדניס סיפר על המכה שספג התינוק ממשקוף הדלת רק כשבוע לאחר מות התינוק. כל הסבריו של דניס ל"כבישת העדות" נדחו על ידי בית המשפט כבלתי סבירים וחסרי הגיון. עם זאת, בית המשפט המחוזי השהה קביעתו באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה, עד שהכריע באישום בעבירת ההריגה. ההרשעה בהריגה התבססה, בעיקרה, על דו"ח הנתיחה שבוצעה על-ידי פרופ' י' היס והמתמחה א' ינאי, ועל חוות דעתו של פרופ' היס. על פי חוות הדעת, מותו של התינוק נגרם בעקבות חבלה קהה בראש, ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) בכח באופן יחסי רב, שגרמה לשבר מורכב בגולגולת.

דניס ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין, באמצו את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי הוכח באופן חד משמעי שחבלתו של התינוק באישום הראשון וגרימת מותו באישום השני הם תוצאות שנגרמו שעה שהתינוק היה בהשגחתו של דניס לבדו. בכך נדחו טענותיו כי השבר בגולגולת נגרם לאחר מותו של התינוק או במהלך ניסיונות ההחייאה הכושלים, או לחלופין על-ידי אימו של התינוק. עם זאת, מצא בית המשפט העליון מקום להפחית את העונש שנגזר על דניס, זאת משום שלא הוכח במידה מספקת המצב הנפשי שהביא אותו לבצע את התקיפה וההריגה ובוודאי שלא הוכח רצונו לגרום למותו של התינוק. שכן, לאחר אירוע התקיפה הביא דניס, ביחד עם אשתו, את בנו לבית החולים. לאחר האירוע השני, פנה דניס מיידית לשירותי ההצלה ואף ביצע החייאה בבנו, שלא עלתה יפה. על כן, עונשו הכולל הועמד על 14 שנות מאסר.

דניס הגיש בקשה למשפט חוזר באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, שנסמכה על ראיות חדשות שערערו  את יסודות הרשעה וגילו פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו. מדובר היה בחוות דעת פתולוגיות חדשות, שערכו שני פתולוגים מומחים – פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל - לאחר שבחנו את הנתונים בדו"ח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית ובחוות הדעת של פרופ' היס ובדקו את הממצאים ההיסטולוגיים של רקמות הגופה. ממצאי הבדיקה של פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל עלה כי רון סבל עובר למותו ממחלת לב מולדת ונדירה, אשר בסבירות גבוהה היא זו שגרמה למותו. חוות הדעת אף עוררו חשש ממשי כי נגרם לדניס עיוות דין, הנעוץ בתקלות בעבודה המדעית של המרכז לרפואה משפטית, ובכך קמה עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט), זאת כיוון שבית המשפט הסתמך על הדו"ח של פרופ' היס, שכלל ממצאים שגויים, התעלם מנתונים שנרשמו ולא הסיק מסקנות מתבקשות.

בהכרעה בבקשתו של דניס למשפט חוזר העיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק (כתוארו דאז) כי ביסוד המשפט החוזר עומדים שני אינטרסים מתחרים, השאיפה לחקר האמת, ובמסגרתה הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעויות בהרשעה, מחד, ועקרון סופיות הדיון מאידך.

השופט ברק קבע כי בדרך כלל, בהגשת חוות דעת חדשות המצביעות על תיזה עובדתית חלופית, לא תקים עילה להורות על משפט חוזר. אך גם כי על בית המשפט הדן בבקשה לבחון גם את הראיות או העובדות הנוספות לגופן. לאחר שעשה זאת החליט כי בחוות הדעת החדשות נכללים ממצאים אשר לא עמדו לנגד עיני השופטים בערכאות הקודמות, משכך הורה על קיום משפט חוזר בעניינו של דניס. השופט ברק לא דחה גם אם לא קיבל במפורש את הטענה לעיוות דין, אך אכן ניתן לזהות ביקורת סמוייה בכך שקבע כי "מתקיימת עילה, כפי הנדרש בסעיף 31(א) לחוק, לעריכת משפט חוזר, בשל הצטברותן של כל הטענות שנטענו במקרה דנן" - זאת מבלי לנקוב במפורש בעילה הקונקרטית מתוך סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

המשפט החוזר בעניינו של דניס אייזן התנהל תקופה ארוכה. נשמעו מומחים רבים ולבסוף הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום בצורה קיצונית, במיוחד בכל הנוגע להלך הנפשי של דניס בעת ביצוע העבירה העיקרית בה הורשע - עבירה של הריגה. הסדר הטיעון כלל המלצה משותפת של הצדדים להסתפק בתקופת המאסר שדניס ריצה בפועל עד אותה עת – 6 שנים פחות 7 ימים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע וגזר את העונש כפי שהומלץ בהסדר הטיעון, משכך דניס השתחרר עם הרשעתו המחודשת.

 

עבירה: הריגה, התעללות, תקיפה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 9054/03‏ ‏לזרובסקי נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: ארנלדו לזרובסקי הורשע בביצוע סדרת מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין, בהיות הקטין בין הגילאים 13-11, בעת ששימש כעובד ניקיון בקאנטרי קלאב אשר הקטין נהג לפקוד. נגזרו עליו שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל. ערעורו לביהמ"ש העליון על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לאחר מתן פסק-הדין בערעור הורשע בבימ"ש השלום אדם אחר (להלן: "שניידר") – שעבד אף הוא בקאנטרי כעובד ניקיון – בביצוע עבירות דומות באותו קטין, בהיות הקטין בין הגילאים 15-14, וערעורו לביהמ"ש המחוזי על הרשעתו התקבל ברוב דעות. בעקבות זיכוי זה הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו.

קרא עוד

 לאחר שבחן במבט-על את ההליך שהתקיים בעניינו של המבקש, תוך שהשווה בינו לבין ההליך שנוהל בעניינו של שניידר, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי קיים "חשש ממשי לעיוות הדין" בהרשעתו של לזרובסקי: הראייה המרכזית כנגד לזרובסקי וכנגד שניידר בשני ההליכים הייתה עדותו של המתלונן, כאשר סוגיית מהימנותה של עדות זו היוותה שאלת המפתח בשני ההליכים. השוני בין ההכרעות השונות נובע במידה רבה משאלת העיתוי בו הועלתה התלונה על ידי המתלונן. כל השופטים שדנו בעניינם של המבקש ושל שניידר התייחסו ובצדק בהרחבה לשאלה זו, ולשאלת סמיכותו של עיתוי העלאת התלונה למועד התגייסותו של המתלונן לצה"ל ולהצבתו לשירות קרבי.

בצד ההשקפה הכללית, המקבלת כעניין שבעובדה שקורבנותיהן של עבירות מין, ובייחוד הקטינים שבהם, נוטים לכבוש התלונה בלבם, ולעיתים חולפות שנים ארוכות בטרם יחשפו את שאירע עימם, בשני ההליכים קיימת התייחסות לכך שהמתלונן, ע"פ גרסתו, פתח את סגור ליבו לפני ידידתו וסיפר לה על מה שאירע לו, ולו באופן חלקי, תקופה משמעותית לפני הגשת התלונה על ידו.  בשאלה מתי סיפר המתלונן לידידתו (אשר לא העידה בפני ביהמ"ש) את מה שסיפר – לפני הגיוס או אחריו – נותרה לדעת ביהמ"ש העליון בסופו של יום אי בהירות. 

לדעת בית-המשפט, אילו הובאה אותה הידידה לעדות והייתה "תומכת" בכך שהמתלונן סיפר לה מה שסיפר כמה חודשים לפני גיוסו, בשלב בו טרם העסיק עצמו בשאלה היכן ישרת – סביר להניח שהדבר היה מסיר את החשש שהמתלונן העליל עלילה כדי להשתמט מן הצבא.

לצד זאת הדגישה השופטת מרים נאור כי לא עצם הערכת המהימנות השונה של עדות המתלונן בתיקו של לזרובסקי ובתיקו של שניידר היא העומדת בבסיס המסקנה בדבר חשש לעיוות דין שנגרם ללזרובסקי. מה שעומד ביסוד מסקנה זו הוא הסתירה המהותית והבלתי ניתנת ליישוב באורח ענייני בין הרשעתו של לזרובסקי לבין זיכויו של שניידר בנסיבותיה יוצאות הדופן של פרשה זו. היועץ המשפטי ציין אף הוא בתשובתו כי הסתירה בין תוצאות המקרים אינה פשוטה מבחינת מראית העין.

 

עבירה: מעשה סדום בקטין, מעשים מגונים בקטין.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - במשפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 6081/04 בריגת נ' מדינת ישראל (2004)

סמסטר: 
שנה: 
2004

תקציר: באירועים נפרדים, המבקש יצר קשר עם אנשים שונים ופיתה אותם לקשור עמו קשרים עסקיים בטענה כי יש באפשרותו לספק מוצרים במחיר נמוך. המבקש הורשע על סמך עדויותיהם של עדים ומתלוננים. דינו נגזר ל-30 חודשי מאסר בפועל ועוד 12 חודשים על תנאי, פיצוי כספי וקנס. המבקש ערער על פסק הדין, הן ביחס להעדפת גרסאות עדי התביעה והן על העונש. בית המשפט דחה הערעור ולא מצא מקום להתערב בממצאי הערכאה הראשונה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו הקלטה היכולה לשנות את מצבו, במסגרתה מודה אחד המתלוננים כי הוא מעליל על המבקש. בנוסף הצביע על כך שאחד המתלוננים חתם עבורו על ערבות ואחר ביטל תביעתו נגדו. כמו כן טען כי בא כוחו כשל בייצוגו והודה בפני אשתו כי קיבל סכום כסף על מנת שלא ייצגו כראוי.

קרא עוד

בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי אין בטיעון בדבר ההקלטה כדי לשנות את התוצאה, המבקש טוען שישנה קלטת כזו אך לא הגיש אותה, לא העיד את מי שמוקלט בה ולא ביסס את טענתו על חומר נוסף בתיק. בנוסף, הטענה בדברה קיומה של ההקלטה כבר נטענה בפני בית המשפט המחוזי שדחה אותה. ביחס לטענת עיוות הדין קבע בית המשפט כי אין בהעדר קיום עימות די כדי לעורר חשש לעיוות דין. ביחס לטענות אודות סתירות בעדויות, מדובר בטענות שמקומן להתברר בערכאה הדיונית ואין בהן די כדי לקיים משפט חוזר. ביחס לכשל בייצוג, הטענה בדבר ההודאה לאשתו אינה מגובה בראיות ויתר הטענות כנגד עורך הדין הן כלליות וחסרות ביסוס, בנוסף המבקש לא החליף את ייצוגו בערעור.

 

עבירה: גניבה; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 8483/00‏ דרעי נ' מדינת ישראל (2003)

סמסטר: 
שנה: 
2003

תקציר: כנגד אריה דרעי הוגש כתב אישום שמנה עשרה אישומים, ובהם עבירות של שוחד, מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי הורשע דרעי בחלק מן האישומים נגדו. נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל וכן קנס של 250,000 ש"ח (או עשרה חודשי מאסר תמורתו). 

דרעי ערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לבית-המשפט העליון, הערעור כוון הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד גזר הדין. הערעור נתקבל חלקית. בית המשפט זיכה את דרעי מאישום אחד שהורשע בו וכן תיקן כמה נתונים עובדתיים שנקבעו כחלק מן ההרשעה באישומים אחרים. על יסוד זה וכן נוכח הערעור על חומרת העונש, הופחת עונש המאסר שהושת על דרעי והועמד על שלוש שנות מאסר בפועל. לאחר מכן דרעי הגיש בקשה לדיון נוסף, אך זו נדחתה.

לאחר שפסק הדין נעשה חלוט הגיש דרעי בקשה למשפט חוזר. לטענתו עד המדינה, שהיה העד התביעה המרכזי, העיד עדות שקר. חוסר מהימנותו של עד המדינה גובה, בין היתר, בראיות הנוגעות להסתבכותו בפלילים בשווייץ, מראיות אלו עלה כי עד המדינה שיקר לבית המשפט אודות מצבו המשפטי בעת הדיון בעניינו של דרעי בפני הערכאות הקודמות. טענה זאת, אם היתה מתקבלת, הייתה מבססת שלוש עילות לקיום משפט חוזר, ראיה מרכזית שיסודה בשקר או בזיוף, ראיות חדשות, ועיוות דין.         

קרא עוד

בית המשפט השתכנע כי אמנם נפלו פגמים בעדותו של עד המדינה, אך לשיטתו זו אינה מבססת קיומו של משפט חוזר. בית המשפט דרש הצגת ראייה שבכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון, הואיל ולשיטת בית המשפט במקרה זה גם אם עדותו של עד המדינה הייתה לקויה ביחס להאשמות שעומדות כנגדו אין בכך כדי לערער את הרשעתו של דרעי, שכן הרשעתו של המבקש באישום הראשון עומדת על כנה, גם בלא להתבסס כלל על עדותו של עד המדינה - בית המשפט העליון, מפי הנשיא דאז, אהרן ברק, דחה את הבקשה.

 

עבירה: שוחד; מירמה והפרת אמונים; קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות.

עילה: ראיה מרכזית שיסודה בשקר או בזיוף, ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל (2003)

סמסטר: 
שנה: 
2003

תקציר: ביום 19.7.1995 נהג אורן עמיאל, עת היה חייל בשירות סדיר, באופנוע שבבעלותו כשהוא מסיע את חברו. במהלך הנסיעה ביצע המבקש עקיפה שבעטייה התקרב לאוטובוס שנסע לפניו והתנגש בו מאחור. כתוצאה מכך הועף הנוסע מהאופנוע, הוטח בכביש, ראשו נחבל והוא נפטר במקום. בחקירת המקרה נתגלה כי לוחית המספר של האופנוע, אשר בעת התאונה נחזה להיראות כבעל מספר  רישוי 18-828-01, הייתה מרוחה בצבע שחור. לאחר הסרת הצבע נתגלה כי מספרו האמיתי של האופנוע הינו 19-929-01. כן התברר כי ביחס לאופנוע זה הוצאה הודעת איסור שימוש, והוא הורד מהכביש בעקבות תאונה קודמת מיום 5.7.1994. באותה עת  היה האופנוע בבעלותו של אחר, עוזי רצון, אשר מכר את שרידי האופנוע לאלי פרץ. זה האחרון מכרו ליוסף דבש (להלן – דבש) והוא מכר לאחר מכן את האופנוע למבקש בחודש מאי 1995. כן נתברר כי בתעודת הביטוח של חברת "הפול" שהציג המבקש נרשם מספר הרישוי 17-929-01 השונה ממספרו האמיתי של האופנוע.

קרא עוד

הנשיא ברק פסק כי מכתב-ההגנה והודעת צד ד' ששלח דבש במסגרת התביעה שהוגשה כנגד המבקש על-ידי "קרנית", עלה כי לדבש, אשר מכר את האופנוע לעמיאל, לא נמסר עת רכש את האופנוע כי הוצא לגביו צו איסור שימוש. משכך, ולאור גירסתו של עמיאל שלפיה אף הוא לא ידע על הצו, הרי שנלמדת האפשרות הממשית לשינוי פסיקתו של בית-משפט השלום לעניין עבירה של נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, אם בית-המשפט שידון בעניינו של עמיאל יאמץ את גירסתו. לכן לדעת השופט ברק עלה בידי המבקש להצביע על קיומן של "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

בנוסף אורן עמיאל טען כי בעצת סניגורו הוא נקט קו הגנה יחיד כלפי כל האישומים, ולפיו קיימת טעות בזיהויו כנהג האופנוע המעורב בתאונה. קו הגנה זה  היה חסר כל סיכוי להצליח, באשר קודם למינוי הסניגור שיתף עמיאל פעולה מלא עם המשטרה, וכאשר נחקר לראשונה מסר גירסה מלאה. משכך, נגרם למבקש עיוות דין בשל הייצוג הכושל.

גם טענה זאת התקבלה ע"י הנשיא ברק, שקבע כי מקובלת עליו מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קו ההגנה שהסניגור בחר בו, ואשר עמיאל אימצו עקב גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה והאמון המוחלט שנתן במומחיות הסניגור בתחום דיני התעבורה, מקים חשש ממשי לעיוות דין בכל האמור בעבירות נושא הבקשה. עיון בבקשה ובחומר הראיות המצורף אליה מצביע על כך שקו הגנה זה, אשר התעלם מדברים שעמיאל עצמו אמר לחוקרים טרם שיוצג על-ידי הסניגור, כמו גם מהתנהגותו בשלבי החקירה המאוחרים יותר, יצר קושי רב במתן הגנה של ממש למבקש במשפטו.

 

עבירה: נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף ;  נהיגה ברכב שהוצא לגביו איסור שימוש ; נהיגה ללא תעודת ביטוח ; שנוי זהות של רכב או של חלק של הרכב.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: באחת העבירות - זיכוי ללא משפט חוזר. בשאר העבירות - הרשעה חלקית במשפט החוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל (2002)

סמסטר: 
שנה: 
2002

תקציר: עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הרשעתו התבססה על הודאתו שניתנה לאחר חקירה ממושכת בה נפלו פגמים רבים, על ברנס הופעלו אמצעי לחץ לא לגיטימיים בחקירתו והוא אף הוכה על ידי חוקריו, שחלקם העידו עדות שקר בה הכחישו את המעשים.

על סמך חשיפה מאוחרת על ידי קצין משטרה כי בחקירתו של ברנס נפלו פגמים חמורים פתחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בדיקתה העלתה ממצאים חמורים שהטילו ספק בשאלת אשמתו של ברנס.   למרות הממצאים החמורים מספר בקשות של ברנס למשפט חוזר נדחו. בין לבין, ולמרות שברנס סירב להגיש בקשה לחנינה מטעמו בשל עמידתו על כך שלא ביצע את המעשים שעל בסיסם הורשע, הוא קיבל הקלה בעונש מהנשיא. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנה, מהם נוכה שליש הודות להתנהגותו הטובה בין כותלי בית המאסר.

לאחר שחרורו ברנס המשיך להיאבק על חפותו, הוא הגיש בקשות נוספות לקיום משפט חוזר בעניינו. בקשותיו נדחו עד לקבלת הלכת קוזלי בבית המשפט העליון. ההלכה שקבעה כי לצורך עילת עיוות הדין  אין המבקש נדרש להוכיח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו ככל שעיוות דין עניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד שלו. השופטת דורנר, שדנה בבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, קיבלה את בקשתו והורתה על קיום משפט חוזר בעניינו. השופט חיים כהן שדחה את ערעורו של ברנס, בשיחת הטלפון האחרונה בחייו, התקשר לשופטת דורנר ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שהוא עשה". ברנס היה מנושאי האלונקה של השופט חיים כהן בהלווייתו. 

בתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום. בשנת 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ואות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות והוצאות משפט. ברנס הלך לעולמו בשנת 2011. 

קרא עוד

כשתוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר, ובוטלה הדרישה כי על העובדות או הראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט להיות חדשות, ונוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי -  הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. בית-המשפט העליון, מפיו של המשנה לנשיא ש' לוין, קבע כי אין לבדוק בשנית את הראיות שנבדקו בהחלטתה של המשנה לנשיא בן-פורת. שכן, אף שהסעיף לא איפשר הבאת ראיות שאינן חדשות, בדקה המשנה לנשיא בן-פורת גם ראיות כאלו ובחנה אם קיים יסוד להעלאת ספק באשמתו של ברנס. את שאר העובדות והראיות שהובאו בבקשה ולא נדונו בגדרי הבקשה הקודמת, דן בית המשפט ודחה אותן אחת לאחת. נקבע, כי אין בכוח הראיות שהובאו כדי לקעקע את המסקנה המרשיעה שאליה הגיעו בתי-המשפט. 

בשנת 1999, לאחר שנדחתה בקשתו השלישית של עמוס ברנס למשפט חוזר, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון הלכת קוזלי. בבקשה למשפט חוזר שהגישו מי שהורשעו ברצח הנער דני כץ פסק בית-המשפט העליון כי עילת עיוות הדין כוללת גם עיוות דין שעניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד של הנידון, אף אם לא הוכח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון עקב פגם זה.

על סמך ההלכת קוזלי הגיש עמוס ברנס בקשה רביעית לקיום משפט חוזר בעניינו, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית. השופט דליה דורנר שדנה בבקשה זאת קבעה כי בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. על סמך פגמים אלו, בצירוף לאפשרות כי מודעות להם, בזמן אמת, הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, הורתה השופטת דורנר על קיום משפט חוזר בעניינו של ברנס.

 

עבירה: רצח.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי במשפט החוזר ("זיכוי אילם").

הלכות: "פגמים דיוניים חמורים מקימים חזקה שאינה ניתנת לסתירה בדבר אפשרות השפעתם על תוצאות המשפט. ואילו פגמים דיוניים מהותיים חמורים פחות מעבירים את הנטל אל כתפי התביעה להראות היעדר אפשרות להשפעה כזאת".

 

לתיאור מורחב אודות השתלשלות העניינים בפרשת הרשעת השווא של עמוס ברנס - לחצו כאן

 

קראו פחות

מ"ח 4181/02 סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2002)

סמסטר: 
שנה: 
2002

תקציר: עמוס סולמי ושמעון כהן הורשעו בקשירת קשר לביצוע רצח של בני הזוק קטלן, שעמדו להעיד נגדם כי הם אלו שהניחו את הסמים שנמצאו בדירת בני הזוג. בית המשפט קיבל את בקשתם למשפט חוזר היות ובעדותו של דני מרוז, מי שהיה אותה עת קצין משטרה במדור התשאול של היחידה המרכזית בתל-אביב, נמצאו פגמים. מרוז  ערך דו"חות אחדים בהם נאמר כי הוא שמע מפיהם של המבקשים אמירות מפלילות, חלקן בשיחות ישירות עמם וחלקן בהאזנות סתר שנערכו בעת שהמבקשים שוחחו ביניהם ועם אחרים. 

מאז שנת 1999 קיים מרוז שיחות רבות עם עמוס ובני משפחתו, ומפיו תועדו אמירות המעלות חשד, כי אותם הדו"חות עליהם סמך בית המשפט את הרשעתם של המבקשים, ובהם נכללו אמירות מפלילות שלהם, הם למעשה דו"חות בדויים. כמו גם, הועלה החשש  כי מרוז הפעיל אלימות כנגד סולמי במשך חקירתו, אותה העלים מבית המשפט המחוזי בעדותו.

השופט אדמונד לוי קיבל את בקשתם של שמעון כהן ועמוס סולמי לשמפט חוזר, והורה על זיכויים נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

קרא עוד
 

עבירה: קשירת קשר לבצע רצח, השפעה והטרדה בקשר לעדות, ניסיון להניע באיומים עדים להעיד עדות שקר ולסתור הודעתם במשטרה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר (לעניין העבירה של קשירת קשר לבצע רצח בלבד).

 

קראו פחות

מ"ח 1888/01‏ כהן נ' מדינת ישראל (2001)

סמסטר: 
שנה: 
2001

תקציר: משה כהן הורשע בעבירות של תקיפה שכוונו כלפי בני משפחתו ונמשכו על פני שנים רבות. לטענתו, יש בידו ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט: הקלטה של עדה שהעידה במשפט בה מספרת כי בתו של כהן שיקרה בעדותה, וכן כתבה מהעיתון בה מרואיינת האם במסגרתה מעידה על אופיו ה"אמיתי" של המבקש. כן הוא טוען כי נגרם לו עיוות דין בשל מחדלים בייצוגו על-ידי עורכת-דינו בערכאה הראשונה ובתוך כך כשל בהעלאת טיעונים משפטיים שונים והבאת עדי הגנה.          

קרא עוד

פסיקת ביהמ"ש: בית המשפט קבע כי אין בראיות החדשות פוטנציאל לשנות את התוצאה המשפטית, מה גם שהראיות החדשות אינן ראיות חדשות אלא ראיות שהוצגה בתצורה שונה לבית המשפט כבר בערכאה הראשונה. גם לטענת עיוות הדין כתוצאה מכשל בייצוג אין מקום, המבקש יוצג ע"י באת כוח אחרת בערעור, כמו כן בית המשפט לא התרשם כי באת הכוח בהליך העיקרי כשלה בתפקידה, אף שלא העלתה טענת התיישנות (בית המשפט העלה טענה זו בעצמו). בחירת קו הגנה מסוים אין בה כשלעצמה טענה לעיוות דין. מכל מקום טענות אלה הן טענות ערעוריות.

 

עבירה: תקיפה בנסיבות מחמירות; תקיפת קטין בידי מי שאחראי לו (אלימות במשפחה).

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 8777/99 פלינק נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנה: 
2000

תקציר: תמיר פלינק נפגע בתאונת דרכים קטלנית, שעה שנסע, עם שניים נוספים, ברכב של הקיבוץ שבו התגוררו השלושה. זיכרונו אבד. הוא הורשע בשעתו בביצוע עבירות, אשר את פרטיהן לא זכר, לרבות בעבירת גרימת מוות ברשלנות של שלושה מנוסעי הרכב שבו התנגש רכב הקיבוץ. בית־המשפט גזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל (מהם שלושה לריצוי בעבודות שירות), שנה וחצי מאסר על־תנאי ושלילת רישיון לתקופה של תשע שנים.

הרשעתו התבססה, בין היתר, על חוות־דעת מומחה מן המכון לרפואה משפטית שהציבה אותו כנהג הרכב האחראי לתאונה. כאשר זיכרונו שב אליו, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו, הוא טען כי אדם אחר שהיה ברכב, תמיר הנדלר, הוא שנהג ברכב. טענתו נתמכה בחוות־דעת אחת לפחות - שאף היועץ המשפטי לממשלה לא חלק על נכונותה, לאחר שאומתה על־ידי מומחה אחר מהמכון לרפואה משפטית, פרופ׳ ברוך גלי. הלה נתן חוות־דעת, ולפיה הפגיעות בתמיר פלינק אינן מתיישבות עם הקביעה כי נהג במכונית בעת התאונה: פגיעותיו היו קלות יחסית, הוא לא נחבל בראשו ובבית החזה, כפי שהיה ניתן לצפות ממי שנחבט בהגה. מומחה נוסף, פרופ׳ בוביס, קבע כי סימני השפשוף שנמצאו על גופו של פלינק מתיישבים עם חגירת חגורת  הבטיחות מימין לשמאל - ומכאן, על ישיבה בצד הנהג, ולא במושב הנהג.

קרא עוד

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לקיום משפט חוזר בעניינו של תמיר פלינק, את התנגדותו ביסס על הטעמים דלהלן: ראשית, הטענות באשר לאובדן הזיכרון ולהופעתו מחדש אינן עקביות ואינן  נתמכות בחוות־דעת של מומחים הן באשר לעצם קיומה של תופעה זו בפלינק והן באשר לעיתויה וזיקתו לעיתוי הגשת הבקשה; שנית - אף שפלינק הצהיר כי הוא מוכן לפנות לבדיקת פוליגרף הוא לא עשה כן; שלישית - את הטענה, כי חבלותיו של פלינק אינן מתיישבות עם ההנחה שנהג במכונית בשעת התאונה, היה ניתן להעלות עוד בהליך המקורי - בין בעדויות ראשיות ובין בחקירה נגדית של ד״ר דניאלס פיליפס. מה גם שפלינק העיד בתצהיר שנתן במהלך התביעה האזרחית שהגיש, כי עוד בעת שאושפז לאחר התאונה נאמר לו מפי אנשים שונים. לרבות קרובי משפחה, כי פגיעותיו מצביעות על כך שישב ליד מושב הנהג בשעת התאונה. אחד מהנ״ל אף נפגש עם סניגורו, שהחליט שלא לקרוא לו להעיד; רביעית - חוות־דעתו של פרופ׳ גלי אינה מתיישבת עם העובדה שגם תמיר הנדלר לא נחבל באופן המתיישב עם התנגשות אפשרית בהגה. מה גם שבניגוד להערכה בחוות־דעת, הזגוגית הקדמית של הרכב לא התנפצה וממילא לא הועף תמיר הנדלר דרכה; חמישית - ״הראיות החדשות" (שלשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינן ״ראיות חדשות" כלל, אלא פרשנות חדשה של נתונים קיימים) אינן מחייבות בהכרח כי תוצאות המשפט ישונו ״לטובת הנידון״ כנדרש בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.  שכן גם לפי גרסתו שלו, הפקיר פלינק במודע את ההגה בידי נהג חסר   רישיון, ונהיגתו של זה היא שהביאה לקרות התאונה.

בית המשפט מפי הנשיא אהרן ברק הורה על עריכת משפט חוזר בעניינו של פלינק, הן על סמך עילת הראיות החדשות והן על סמך עילת עיוות הדין. השופט ברק ציין כי לא הוצגו בפניו ״עובדות או ראיות" במובנן הצר. אלא טענות  המסתמכות על זיכרונו ששב אליו, וחוות־דעת מומחים המסתמכות על ראיות שהיו בפני בית־המשפט לתעבורה כל העת. ולמרות זאת הוא  לא מצא מקום לסכל על הסף את בקשתו של פלינק. זאת, משום שכשם שלמעשה הושתתה הרשעתו על דבריו הוא, כך גם ראוי לייחס משקל הולם לטענותיו  הנוכחיות. בפרט כאשר הן נתמכות, על פניהן, בנתונים חיצוניים. בהתייחס למצבו בעת שהובא לבית החולים נכתב בטופס סיכום המחלה: ״התקבל לאחר תאונת דרכים שבה נחבל בראשו ובפניו. כנראה איבד הכרתו. בבדיקתו - יציב המודינמית, בהכרה, מתמצא במקום ובזמן. אמנזיה לגבי המקרה״. עוד הוסיף הנשיא ברק כי קיים חשש לעיוות דין בעניינו של תמיר פלינק, שכן אם יתקבלו טענותיו יתכן שיזוכה מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וגם במקרה שהרשעתו תשאר בעינה על סמך אחריותו לנהיגתו של אחר - "עדיין קיימת הבחנה בין מי שבנהיגתו הוא גרם לתאונה לבין מי שמסר את ההגה לידי נהג חסר רישיון, והאחרון הוא שגרם לתאונה. כך שלפחות במובן זה עשוי קיומו ש ל משפט חוזר לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש". אמירה זאת הינה מהפכנית בכך שאינה דורשת שינוי משפטי בתוצאות ההליך אלא מסתפקת בשינוי עובדתי בלבד. לצד זאת הנשיא ברק גם דחה את טענת היועץ המשפטי לממשלה לפיה על המבקש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין (עיוות שהתקיים, לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בכך שפלינק מסר בעבר גירסאות סותרות, בכך שנוכח  חלוף הזמן אין עוד אפשרות להעמיד לדין את המשתתפים האחרים בנסיעה).

 

עבירהגרימת מוות ברשלנות, סטייה מנתיב תחבורה שלא לצורך, נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות (התעוררות זיכרונו של פלינק, חוות־הדעת החדשות מטעם המומחים), עיוות דין (הפונטנציאל הראייתי הטמון בראיות שהוצגו לשינוי תוצאות המשפט לטובת הנדון - הקים לדעת הנשיא ברק חשש לעיוות דין).

הלכות: די בפוטנציאל לשינוי עובדתי, ולאו דווקא משפטי, לטובת הנדון כדי לבוא בגדר סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, המבקש עריכת משפט חוזר אינו נדרש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר

 

קראו פחות

מ"ח 4512/99‏ אייזין נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנה: 
1999

תקציר: יגאל אייזין הורשע בבית-המשפט המחוזי בביצוע סדרת עבירות הכוללות אינוס בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות ומעשה סדום בנסיבות מחמירות. הרשעתו התייחסה למסכת מעשי סחיטה, איומים ואונס שהפעיל המבקש נגד מי שהייתה חברתו כארבע שנים ואשר נפרדה ממנו כחודשיים בטרם התרחשו האירועים שעמדו ביסוד ההרשעה. בקשתו למשפט חוזר נסמכת על הטענה כי זכה לייצוג כושל בערכאה הראשונה וכי ישנם ראיות חפציות, תצהירים ומסמכים המעידים על חפותו.

קרא עוד

פסיקת ביהמ"ש: בית המשפט קבע כי על אף שלאור תיקון 22 לחוק בתי המשפט אין עוד צורך בראיות "חדשות" יש לבחון את פשר עיתוי הבאתן, במקרה זה הראיות שהובאו יכלו להיות מוגשות כבר בהליך העיקרי, ומכל מקום אין בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט. ביחס לכשל בייצוג קבע בית המשפט כי העובדה ששיקול-דעתו המקצועי של בא-כוחו של המבקש לא הניח את דעתו של המבקש, שאינו משפטן, אינה מקימה מניה וביה ממצא בדבר ייצוג לקוי העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו באמצעות עורך-דין אחר ולנהל מחדש את המשפט, שמא הפעם ייטב גורלו. הנוסף מדגיש בית המשפט כי טענת הכשל בייצוג לא עלתה בערעור, ששם כבר יוצג ע"י עורך דין אחר

 

עבירה: אינוס; בנסיבות מחמירות; סחיטה באיומים; סחיטה בכוח; הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות; מעשה סדום בנסיבות מחמירות.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

הלכות: גם לאחר חקיקתו של תיקון מס' 22 לחוק בתי המשפט, שייתר את הדרישה כי העובדות והראיות הבאות בגדרו של סעיף 31(א)(2) תהיינה "חדשות", על בית המשפט לבחון את פשר עיתוי הבאתן של ראיות כאמור רק בשלב הבקשה למשפט חוזר, משנסתיימו ההליכים בעניינו של המבקש בערכאה ראשונה ובערכאת הערעור.

 

קראו פחות