הרשעת השווא של אנתוני רייט שזוכה ב-2016

אנתוני רייט הורשע בשנת 1993 על אונס ורצח של לואיז טאלי שהתרחש בשנת 1991. הוא זוכה, בעקבות ראיות DNA חדשות באוגוסט של 2016 – אחרי 25 שנים בבית הכלא.

פרשת האונס והרצח הכתה גלים בשנת 1991, בין היתר מכיוון שתושבת פילדלפיה שנאנסה ונרצחה היתה בת 77. באוקטובר 1991 המשטרה מצאה את גופתה של לואיז טאלי בת ה-77 בקומה השניה של ביתה. היא נאנסה באכזריות, נרצחה בדקירות וביתה נבזז. לגרסת המשטרה, מישהו ניגש אליהם ברחוב מחוץ לבית ודיווח להם שאנתוני רייט, בן ה-20, קשור לפשע, וכן שהוא שוהה ברחוב סמוך עם חבר בשם ג'יימס. המשטרה מיהרה למקום ומצאה את ג'יימס, אבל לא עם רייט, אלא עם שותפו של ג'יימס לדירה. שני השותפים הודו בפני השוטרים שהם משכירים חדרים בבניין לאנשים שצורכים קוקאין, ושהם משיגים עבורם את הסמים. המשטרה מצאה בדירה טלוויזיה מביתה של לואיז טאלי המנוחה, ולכן לקחה את ג'יימס לתחנה תוך שהיא מודיעה לו שהוא עצור בתור החשוד העיקרי ברצח. בתחנה ג'יימס חתם על תצהיר לפיו רייט הודה בפניו שהוא דקר את טאלי וגנב משם את הטלוויזיה וכן שהביא את הטלוויזיה לג'ייס על מנת שזה ימכור אותה עבורו.

כעבור יום, המשטרה ניגשה לביתו של רייט, שהלך עמם מרצונו לתחנת המשטרה. בלשי המשטרה טענו שכעבור פחות משעתיים רייט חתם על תצהיר בן תשעה עמודים בו הוא מודה שהוא רצח ואנס את טאלי, לאחר שפרץ לבית במטרה לגנוב כסף כדי לקנות איתו סמים. המשטרה קיבלה צו חיפוש בביתו של רייט, וטענה שמצאה בחדרו בגדים מוכתמים בדם מהאירוע. רייט שהיה בין 20 במעצר, לעומת זאת, טוען מאז ועד היום לחפותו המלאה.

המשפט נפתח ב-1993. ג'יימס ושותפו, שהיו כזכור, לפי הודאתם, סוחרי סמים, העידו והאשימו את רייט ברצח. שני נערים העידו שהיו עם חבר נוסף ברחוב וראו את רייט נכנס לביתה של טאלי. החבר השלישי כלל לא העיד, אך המשטרה טענה שיש בידיה הצהרה שלו שתואמת את דברי שני חבריו. הבלשים העידו שהם מצאו בגדים מגואלים בדם בחדרו של רייט. מומחה פורנזי העיד שהדם על הבגדים הוא אותו סוג דם כמו של טאלי. ברם, אמו של רייט העידה שכאשר השוטרים יצאו מהבית, הם לקחו רק את הסרבל שלבש לעבודה, וכלל לא לקחו את רשימת הבגדים שטענו שעליהם מצאו את הדם ושאותם לקחו. רייט העיד במשפטו והכחיש באופן גורף שאי פעם נכנס לביתה של טאלי, וכל שכן שפגע בה. בנוסף רייט העיד שהוא אינו מכיר את שני סוחרי הסמים ומעולם לא פגש את שלושת הנערים. רייט העיד הן במשפט המקורי והן במשפט החוזר שהוא רק חתם על המסמך מכיוון שהשוטרים איימו עליו באלימות. חבר המושבעים הרשיע את רייט ברצח ובאונס, שבעה מתוך שניים עשר המושבעים אף תמכו בעונש מוות. ברם מכיוון שהטלת עונש מוות דורשת הסכמה פה אחד של המושבעים, רייט נדון למאסר עולם ללא אפשרות לקציבת העונש.

ב-2005 רייט ביקש שתערך בדיקת DNA לראיות, אך הבקשה נדחתה על-ידי שופט כעבור שנה. רייט ערער, אך הערכאה הבאה לא שינתה את ההחלטה – נקבע שמאחר שרייט הורשע על פי הודאתו במשטרה, אין מקום לבדיקת DNA. למעשה, התובע המחוזי שפרש בינתיים נלחם במאמצים של קליניקת החפות לערוך את הבדיקה עצמה, במשך יותר מחמש שנים. ב-2011 בית-המשפט העליון של פנסילבניה פסק שהודאה אינה מחסום בפני בדיקת DNA לראיות.

בשנת 2013 בוצעו בדיקות DNA לבגדים שהמשטרה טענה שהם בגדיו, ושהיא לקחה מביתו של רייט, שעליהם נמצא דמה של טאלי – התברר שאלה היו למעשה בגדיה של טאלי ולא של רייט כלל. תוצאות הבדיקה הראו שכנראה שהבלשים שיקרו כאשר טענו שלקחו את הבגדים מביתו של רייט. יתר על כן, הבדיקה הראתה שה-DNA שנמצא בזירה תואם את זה של רוני בירד – סוחר סמים שגר בשכונה, שמת בכלא בקליפורניה בשנת 2013, בגיל 62.

במרץ 2014 התובע הכללי של פנסילבניה הסכים לביטול פסק הדין המקורי, ולניהולו של משפט חוזר – אלא שהפעם התביעה טענה שרייט ביצע את הפשע בצוותא עם בירד! עמדה זו של התביעה מעלה שאלות קשות לגבי הנחישות של התביעה אחרי שמושגת הרשעה, שלא לסגת ממנה אלא עד שאין כל ברירה – שכן בשלב זה, לא רק שברור היה שנעשה עוול לרייט לכל הפחות בדרך ניהול המשפט נגדו, אלא שגם הראיות נגדו נחלשו משמעותית (כל ה-DNA שקשר אותו לאירוע לא היה שלו, וכל שנשאר היה עדויות מפוקפקות של סוחרי סמים וכן הודאתו שלו).

המשפט החוזר התחיל באוגוסט 2016 – ג'יימס וחברו, סוחרי הסמים שהעידו נגד רייט במשפט המקורי הלכו לעולמם מאז, אך לפי החוק בפנסילבניה התביעה רשאית לקבל את עדותם המקורית כראיה במשפט השני, בלי לתת לעורכי הדין את האפשרות לחקור את העדים, שלא היו בנמצא, חקירה נגדית. לכן, עדותם הוקראה כפי שניתנה במקור לחבר המושבעים, אף שרייט לא יכול היה לחקור אותם, ולעמת אותם עם ממצאים חדשים. שני הנערים שהעידו נגד רייט בזמנו, שהם ראו אותו נכנס לביתה של טאלי, העידו הפעם, ממרחק של 25 שנה שעדותם היתה כוזבת ושנמסרה בעקבות לחץ מהשוטרים. הפעם הגיע להעיד גם הנער השלישי, שכזכור לא העיד במשפט המקורי, אך המשטרה טענה אז שהוא מסר לה הודעה לפיה הוא מעיד כחבריו. התברר שהוא אכן מעיד כחבריו – גם הוא לא ראה את רייט ברחוב. התביעה התעקשה להביא את עדותם המוקדמת של שני הנערים, והבלשים טענו בתוקף שהם מצאו את הבגדים המוכתמים בדם בחדרו של רייט, וכן שהוא הודה מרצונו. רייט יוצג על ידי עורכי דין מפרויקט החפות. הוא העיד גם הפעם בהכחשה מוחלטת של מעורבות בפשע. רייט אף תיאר בפירוט כיצד השוטרים אזקו אותו ואיימו עליו באלימות אם לא יודה. בפני חבר המושבעים הוצגו תוצאות בדיקות ה-DNA שקשרו את בירד לפשע. התברר גם שמאז בדיקת ה-DNA שנערכה בשנת 2013, וזיהתה כאמור את העבריין רוני בירד בתור הפושע האמיתי באירוע, משטרת פילדלפיה והתובע המחוזי לא ערכו כל חקירה נוספת. מאחר שבירד מת בשנת 2013 הוא מעולם לא נחקר על הפשע הזה, וכל שכן הועמד לדין.

חבר המושבעים התלבט פחות משעה – רייט, שריצה עשרים וחמש שנים עבור פשע שלא ביצע, יצא מהאולם כאיש חופשי, מוקף במשפחתו שכוללת בן ונכדה. יש לזכור שבמשפט המקורי רייט ניצל מעונש מוות, אף שרוב המושבעים תמכו בעונש מוות בגלל שהמושבעים לא הצליחו להסכים על העונש פה. הדבר מעורר מחשבה לגבי בעייתיות עונש המוות בהקשרי חפות – התוצאה הקשה בה אדם חף מפשע ישב בכלא רבע מאה, היתה מתגמדת מול חומרת המחדל אילו היה מוצא להורג.

  

תודה למר אהרון טופר, סטודנט בקליניקת החפות בשנת 2016-17

 

 

גלן  פורד יצא משערי כלא אנגולה שבלואיזיאנה, ארצות-הברית, בשנת 2014, לאחר שריצה 30 שנות מאסר. בשנת 1984 פורד הורשע ברצח, נגזר עליו גזר דין מוות, ומאז חיכה באגף הנידונים למוות. אולם, פורד לא ביצע את הפשע שבגינו הורשע. למעשה, פורד היה לחף-מפשע שחיכה הכי הרבה זמן באגף הנידונים למוות, לפני ששוחרר.

פורד, אזרח כהה-עור, הואשם ברצח מדרגה ראשונה, ועורכי דינו מונו לו מן הסניגוריה הציבורית. הראשון, פול לורנס, התמחה בענייני גז, מעולם לא הופיע בבית משפט ולא עסק בדין הפלילי מעולם. עורכת הדין השנייה, קים לוין, עברה את מבחני הלשכה פחות משנתיים לפני תחילת הטיפול בעניינו של פורד. עיקר עיסוקה היה בענייני ביטוח, וכמו לורנס, מעולם לא הופיעה בבית משפט.

איזדור רוזמן, בעל חנות תכשיטים, נרצח בחנותו תוך כדי מה שנראה היה כשוד. פורד הואשם ברצח רוזמן בתאריך 5 בנובמבר 1983. רוזמן העסיק את פורד בעבודות גננות ותחזוקה בחנות היהלומים שלו. לאחר מותו של רוזמן, פורד שמע שהמשטרה רוצה לדבר איתו ופנה מרצונו לתחנת המשטרה. פורד העיד שבבוקר הרצח, הלך לרוזמן והלה אמר לו שאין לו בשבילו עבודה לאותו היום. בנוסף, פורד סיפר שפגש באותו יום אדם בשם OB, שביקש ממנו למכור בשבילו אקדח קליבר 38, למרות ש-OB מעולם לא העביר לו את האקדח המדובר. OB גם נתן לפורד מספר תכשיטים, וביקש מפורד למשכן אותם עבורו. פורד עשה כן באותו הערב, והקבלות מעידות על כך שהתכשיטים דמו לאלו שנעלמו מחנותו של רוזמן בעת השוד.

מאוחר יותר, פורד זיהה מתוך מספר תמונות חשוד בשם ג'ק רובינסון, וזיהה את אחיו של ג'ק, הנרי רובינסון, כאותו OB. מספר חודשים לאחר מכן, בת זוגו של רובינסון רמזה בשיחה עם בלשי המשטרה שלאחים רובינסון ולפורד יש קשר לרצח של רוזמן. זמן קצר לאחר מכן, הוגש כתב אישום נגד שלושתם.

יש לציין שלאחר מעצרו של פורד, אמינותה של בת-הזוג הוטלה בספק ואף היא הצהירה ששיקרה. ללא עדות זו, טענות התביעה כנגד פורד התבססו על  עדותם של שלושה מומחי ראיות. עדותן של המומחים סברה שפורד היה נוכח בעת הרצח של רוזמן וכן שפורד, ולא אחד מהאחים רובינסון, היה היורה. הסיבות לכך היו שפורד היה שמאלי, ואילו שני האחים היו ימניים, והמומחים העידו שיותר סביר שהיורה היה שמאלי. בנוסף, המומחים העידו ששעת המוות כנראה תואמת את הזמן שפורד העיד שהגיע לחנותו של רוזמן.

עדות מומחה נוספת מצאה חלקיקים של אבק-שריפה על שתי ידיו של פורד. עדות נוספת, לא של מומחה, מצאה שקית בזירת הפשע שהיורה כנראה השתמש בה כדי להחזיק את האקדח עצמו. על השקית נמצא שרידי טביעת אצבע מסוג "מערבולת" (שטביעת האצבע יוצרת מערבולת), מה שתאם את אצבעו של פורד ולא של האחים רובינסון.

סנגוריו של פורד כשלו בלהביא סתירות או עדויות מומחה  שכנגד. חבר המושבעים, שהיה מורכב לגמרי מאזרחים לבנים, קבע שפורד אשם. כבר אז טען פורד לחפותו, אך חבר המושבעים דן אותו למוות, וכן בוטלו ההליכים שכנגד האחים רובינסון.

לעניין חבר המושבעים, יש לציין שבמשפט האמריקאי הן התביעה והן הסניגוריה יכולות לסלק מספר מסויים של מושבעים מבלי לתת על כך סיבה. התובע ניצל זאת, וגרם לכך שבחבר המושבעים לא יישב אדם כהה-עור אחד, ובכך השפיע על הנטייה הראשונית של חבר המושבעים כלפי פורד, שהיה אדם ממוצא אפריקאי-אמריקאי.

פורד הגיש ערעור, ונדחה, אולם בית המשפט הסכים שהראיות לאשמתו של פורד "אינן מדהימות" ושקיימות "שאלות רציניות" בדבר מקצועיותם של עורכי דינו של פורד. יש לציין שהערעור לא נדחה בפה מלא, ושופט אחד אכן ציין שלדעתו אין בראיות בכדי להתגבש להרשעה ברצח מעבר לספק סביר.

בשנת 2004, כשפורד כבר עשרים שנה באגף הנידונים למוות מחכה למותו, התקיים דיון נוסף מכיוון שהתברר שהמדינה לא גילתה שבידיה עדויות שמחזקות את גרסתו של פורד – שמעורבתו במתרחש החלה רק עם בקשתו של OB למשכן עבורו את התכשיטים. לידי המשטרה הגיעו שתי עדויות חסויות שהעידו שהאחים רובינסון, ולא פורד, היו אלה שרצחו את רוזמן וכן שהחזיקו בכלי הנשק אף לאחר הרצח.

בנוסף, הועלו ספקות רציניות כלפי ה"ראיות" שקישרו את פורד לרצח. מומחה פתולוגי קבע שההנחה שהרוצח היה שמאלי היתה מבוססת על מספר הנחות יסוד וספקולציות ולא על עובדות והסתברות מדעית, ולפיכך עדות זו אינה מהימנה. בנוסף, המומחה שהעיד על שעת המוות (שלכאורה התרחשה בעת שפורד היה בחנות) לא בדק את הגופה בעצמו אלא הסתמך על בדיקה של מתמחה ולא איש מקצוע.

ספקות הועלו גם כלפי הממצאים של שאריות אבק השריפה על ידיו של פורד. בדיקת ידיו של פורד נעשתה בתחנת המשטרה, אתר עמוס בשאריות מסוג זה, וכן נעשתה 12-14 שעות לאחר הרצח – מה שמוריד את הסיכוי לכך שיש קשר בין הימצאות שאריות על ידיו של פורד ולקביעה שהוא אכן התוקף. גם בנוגע לעדות על טביעת האצבע הועלו ספקות משמעותיים, על איכותו ומקצוענותו של אותו חוקר מקצועי כביכול.

בשנת 2013, מדינת לואיזיאנה הודיעה לפרקליטיו של פורד, שבדיוק קיבלו את הודעת הדחייה על ערעורם השני, שמודיע חסוי נתן עדות לאחרונה בתחנת המשטרה, ובה טען המודיע שג'ק רובינסון אמר לו שהוא ירה והרג את רוזמן. בעקבות הממצאים החדשים, הן המדינה והן פרקליטיו של פורד הגישו בקשה למחוק את הרשעתו ולשחררו,  וכך היה, ב-10 למרץ 2014 – שלושים שנים לאחר הרשעתו.

האחים רובינסון הורשעו במספר עבירות אחרות ונכלאו, אך לא על הרצח של איזדור רוזמן. מעולם לא קבע בית המשפט מי רצח את איזדור רוזמן. לאחר שחרורו, פורד תבע את מדינת לואיזיאנה לפיצויים ונדחה על ידי המדינה. הוא התקיים מתרומות לאחר שחרורו מהכלא, ורק שנה לאחר שחרורו, ביוני 2015, נפטר פורד מסיבוך מסרטן ריאות.

לאחר שגילה על חפותו של פורד, התובע במשפט המקורי, מרטי סטראוד, הביע חרטה על תפקידו בהרשעת השווא של פורד. הוא ציין שלדעתו פורד סבל ממשפט לא הוגן, שבו לא נגלו ראיות לטובתו, הוא לא יוצג בצורה ראויה, וכן חבר המושבעים מראש היה מוטה נגדו. סטראוד אמר, "לא הייתי מעוניין בצדק כמו שהייתי מעוניין לנצח בתיק... אני מתנצל בפני גלן פורד על כל הסבל שגרמתי לו ולמשפחתו. לעולם לא אוכל לשכוח את התיק הזה".

נושא מעניין  נוסף העולה מסיפורו של גלן פורד הוא "הינדוס חבר המושבעים", המוכר היטב לפרקליטי פרוייקט החפות בארצות הברית. בכל רחבי ארה"ב, אפליה וקביעת הרכב  חבר המושבעים הוא בבחינת סוד ידוע. בית המשפט העליון אסר פרקטיקה זו באופן כללי, אך בפועל הדבר ממשיך להתקיים. תובעים במקרי רצח מצליחים הרבה פעמים להצדיק סילוק של מושבעים כהי-עור מהמשפט, בטענות שונות ומשונות: דרך לבושם, גילם, עבודתם וכו'.

כתוצאה מכך, חבר-מושבעים שרובו או כולו לבן הינו דבר נפוץ במשפטי רצח באמריקה. מחקרים מצאו שחבר מושבעים לא הטרוגני סביר יותר להרשיע או לטעות, וכן מצאו קשר חזק בין חבר מושבעים לבן ובין הרשעת חפים מפשע, כך טוען בארי שק, ממנהלי פרויקט החפות.  שק טוען שסביר יותר שבחבר מושבעים הטרוגני, המשתתפים יאתגרו אחד את השני, ולא יקבלו סטריאוטיפים מגדריים או עדתיים. פרויקט החפות מוביל חקיקה ברמת המדינות שתמנע הינדוס שכזה, וכן הגיש מספר עתירות לבית המשפט העליון בעניין.

 

* תודה למר שי וולהיים, סטודנט בקליניקת החפות בשנת 2016-17

 

פרשת חואן ריברה והקליניקה לחפות באוניברסיטת סטנפורד

People v. Rivera

אילנוי, ארה"ב

 

[1]בשנת 1993 נאנסה ונרצחה בביתה ילדה בת 11 בעת שהשגיחה על פעוטה בביתה שבאילנוי, ארה"ב. החשוד היחיד שנחקר בחשד לביצוע העבירה היה חואן ריברה (אז 20). הוא נחקר במשך 4 ימים בהם בתחילה הכחיש כל ידע בנוגע לפרשה, אך בליל היום הרביעי הודה בחקירה באשמה בעת שהיה שרוי בהתקף פסיכוטי, במהלכו הטיח את ראשו בקיר תאו. ההודאה הראשונה שמסר ריברה הייתה רוויה בפרטים שלא תאמו את הממצאים בזירה, ולכן התובע המחוזי הורה לחדש את החקירה על אף מצבו הנפשי המעורער בו היה נמצא בשלב זה. לאחר חקירה זו, במהלכה היה כפות ובהשפעת סמים פסיכיאטריים, השיגו חוקריו הודאה שהיתה קרובה יותר למה שהיה ידוע אז למשטרה.

[2]למרות הסתירות שבהודאה, היעדר ראיות ישירות הקושרות את ריברה לזירת הפשע, וראיות התומכות בחפותו (איכון מאזיק אלקטרוני שענד בליל האירוע שהעיד כי לא נכח בזירה, היעדר התאמה לתביעות האצבע הרבות שנמצאו בזירה ועוד) ריברה נמצא אשם בבית המשפט באילנוי על סמך הודאתו ונידון למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. עם זאת, בשל מספר כשלים בהליך ריברה זכה למשפט נוסף בעניינו. במשפט השני ריברה הורשע פעם נוספת ונידון למאסר עולם.

בשנת 2005 כאשר התפתח ונכנס לשימוש משפטי מבחן הDNA[3], נערכה לבקשת הנאשם בדיקת דנ"א לזרע שנלקחה מהגופה ונמצא לא מתאימת לזו של ריברה. בעקבות הממצא החדש נפתח משפט נוסף בעניינו של ריברה. הפעם, התביעה ניסתה למנוע את הצגת הראיה החדשה אך משכשלה בכך ביטלה את חשיבות הממצאים בטענה לפיה סביר להניח שהדגימה זוהמה ע"י המעבדה שבחנה אותה, או לחילופין, כי היא שייכת לאדם איתו הנרצחת הייתה בקשר. ריברה הורשע בשלישית, וזאת על אף  שממצאים פורנזים אחרים סתרו את ההסברים שהציעה התביעה.

בעזרתה של קליניקת החפות באוניברסיטת סטנדפורד, וכשהעומד בראשה, פרופ' לורנס מרשל, משמש כסניגור הראשי, ערער ריברה על הפסיקה. הטענות המרכזיות שהעלתה ההגנה היו אלה:[4] (1) סך הראיות שהוצגו לביהמ"ש לא עמדו בנטל הראייתי ולא הוכח כי ריברה היה אשם "מעל לספק סביר". (2) זכויותיו  החוקתיות של ריברה כנאשם נשללו ממנו שלא כדין כאשר ביהמ"ש פסל עדויות מומחים באשר להשפעתו של מצבו הפסיכיאטרי והפסיכולוגי ועל האפשרות שהיתה להם השפעה עליו ועל מהימנות הודאתו במהלך החקירה. (3) ראיות שהציגה התביעה באשר לרקע המיני של הרצחת היו צריכות להיפסל לפי חוקי הראיות של המדינה (4) היה צריך להתיר להגנה לחקור עד אשר העיד לגבי ממצאים של בדיקת פוליגרף שהתבקש לערוך לנאשם (5) ביהמ"ש חרג מסמכותו ופעל בניגוד לדיני הראיות כאשר התיר לתובעת להציג ראיות בדבר תקלות באיזוק אלקטרוני, לעומת תקלות ביחידה אותה ענד הנאשם. (6) ביהמ"ש שגה כאשר דחה את בקשת ההגנה להציג טענות שיסתרו את טענת התביעה שהנאשם ידע פרטים מוכמנים אודות המקרה. (7) ההודאה הושגה בכפייה ולכן דינה להיפסל.

בפסק הדין של דיון זה בית המשפט תקף חריפות מספר ראיות וטיעונים ששימשו בעבר בשביל להרשיע את ריברה.  ראשית, ביקר את ההודאה, וקבע שחיזוק לה יכול להיות רק פרטים מוכמנים שידע ומסר ריברה ושלא היו ידועים למשטרה בעת החקירה. ההודאה של ריברה לא הכילה כלל מידע שלא היה ידוע לחוקרים אשר גבו אותה בעת שניתנה,  למעט מספר פרטים שהתבררו כשגויים. בנוסף, בית-המשפט קיבל את טענת ההגנה לפגיעה שלא כדין בזכויות הנאשם שנבעה מהעובדה שבית המשפט קמא פסל עדים ועדויות שהצביעו על פגמים בהודאה כגון עדות מומחים באשר להודאות כוזבות, עובדות שלא הועלו כגון מצבו הנפשי של האשים לפני ובעת מתן ההודאה ושיטות חקירה לא אמינות בהן נעשה שימוש. זאת ועוד, ההגנה הייתה מנועה מלהעלות בפני המושבעים את העובדה שבדיקת פוליגרף שביצע ריברה העלתה ממצאים לא חד-משמעיים, לאחר שהתביעה טענה כי זו הפלילה אותו.

שנית מתח השופט בבית המשפט לערעורים ביקורת על החלטתה של התביעה בעבר להתעלם מדגימת הדנ"א שלא תאמה את זו של ריברה. התביעה העלתה שתי תיאוריות בשביל להסביר את אי ההתאמה ושתיהן נדחו בדיון זה: החלופה הראשונה שהציעה התביעה באשר לממצאים אלה הייתה תיאוריה לפיה הזרע היה שייך לאדם עימו המנוחה הייתה בקשר. ביהמ"ש קבע שלא הוצגה כל הוכחה שתבסס סברה זו, למעט טענה שהייתה צריכה להיפסל לפי חוק הקרוי Rape Shield law האוסר על  הצדדים להעלות טענות המבססות סבירות שקורבן הסכים לקיים יחסי מין על סמך העבר המיני שלו. באשר להסבר השני הנוגע לזיהום בעת ניתוח הדגימה, קבע ביהמ"ש שמדובר בספקולציה חסרת בסיס שהייתה כה לא סבירה ולא מניחה את הדעת, שאין ברירה אלא לקבוע שהראיה מטילה ספק סביר באשמתו של הנאשם.

לאור קביעותיו לגבי הממצאים הפורנזיים ומשמעותם, קבע בית המשפט שאין צורך לבחון את יתר טענות ההגנה היות והתביעה לא עמדה בנטל הראייתי הדרוש בכדי להוכיח את חפותו של הנאשם, זיכה את ריברה מכל הסעיפים בו הואשם, ובצעד חסר כל תקדים אסרה על התביעה לפתוח את התיק בפעם הרביעית ולהעמיד את ריברה לדין פעם נוספת. כך, בשנת 2011, לאחר כ-20 שנים בכלא, ריברה נוקה מכל אשמה ולזכותו נפסקו הפיצויים הגבוהים ביותר שנפסקו לטובת אדם שהורשע בשוגג עד אותו היום: כ-20 מיליון דולרים.

 

 

*תודה לגב' יעל זרוק, סטודנטית בקליניקת החפות 2016-17

 

 

סיפורו של מייקל מורטון:

רקע כללי

עד 1986 חייו של מייקל מורטון היו שלווים ומאושרים. מייקל היה נשוי לכריסטין, אב לאריק בן השלוש ועבד לפרנסתו כמנהל צרכנייה בטקסס, ארה"ב. אולם חייו של מייקל שינו מסלולם ב-180 מעלות והפכו לחלום בלהות מרגע שאישתו נמצאה מתה בדירתם של בני הזוג ומייקל הואשם על לא עוול בכפו ברציחתה. כל זאת ללא בדל ראיה שהצביעה על מעורבותו וחרף כמות נכבדה של ראיות שהצביעו על חפותו.

השתלשלות האירועים

ב-13 לאוגוסט שנת 86 יצאו בני משחת מורטון לחגוג את יום הולדתו של מייקל. משחזרה המשפחה לביתם ומשסירבה כריסטין לקיים עם מייקל יחסי מין, השאיר לה האחרון בבוקר שלמחרת לפני שיצא לעבודה פתק על השידה בשירותים בה הביע את אכזבתו מהתנהלותה בערב שלפני אך למרות זאת סיים במילים "אני אוהב אותך".

מאוחר יותר באותו הבוקר, גופתה של כריסטין נמצאה חבולה עד זוב דם במיטת בני הזוג.

ממצאי החקירה

• כלי הרצח הסתמן כאלה העשויה עץ, ועל הסדינים נמצאו כתמים של זרע.
• יום למחרת הרצח מצאה המשטרה באתר בנייה שמוקם כמאה יארדים מבית משפחת מורטון בנדנה ספוגה בדם.
• אמה של כריסטין סיפרה לחוקרי המשטרה כי לדבריו של אריק נכדה שנכח בעת הרצח הרוצח היה "מפלצת" ולא מייקל. אריק פירט על אודות הרצח בפרוטרוט והדגיש כי אביו לא שהה בבית בזמן הרצח.
• שכנים של בני הזוג העידו כי אדם זר נהג להחנות רכב מסחרי בצבע ירוק ברחוב שמאחורי ביתם של בני הזוג מורטון והיה מסתובב באזור המיוער הסמוך.
• ברישומי משטרת טקסס נמצא כי לאחר הרצח נעשה ניסיון שימוש בכרטיס האשראי של כריסטין בחנות תכשיטים בעיר סן אנטוניו שבטקסס. נוסף על כך הצהיר שוטר כי הוא מסוגל לזהות את הגברת שהשתמשה בכרטיס.

ההליך המשפטי

כנגד מייקל הוגש כתב אישום בגין רצח.

משגילה צוות ההגנה כי התביעה לא צפויה לזמן לעדות את ראש צוות החקירה של התיק, דון וודס הם חשדו כי בידי התביעה ראיות מזכות. צוות ההגנה העלה את חשדותיו בפני השופט, ומשכך האחרון הורה לתביעה להעביר לעיונו את כלל הדיווחים של דון וודס.

אולם הראיות בדבר עדותו של אריק, המסחרית הירוקה, וכרטיס האשראי של קריסטין לא הובאו לעיונו של השופט והוסתרו ממנו במזיד. מיותר לציין כי בניגוד לחוק, הראיות גם כן, לא הועברו בעת המשפט לצוות ההגנה.

 

צוות התביעה לא הציג כלל ראיות שקשרו את מייקל לרצח ולשיטתם דגלו בתיאוריה לפיה מייקל היכה את כריטסין למוות משסירבה לקיים עימו יחסי מין ביום הולדתו. התובע הראשי קן אנדרסון הציג את התיאוריה של התביעה בעיניים דומעות בפני חבר המושבעים.

פסק הדין

ב-17 בפברואר, 1987 הורשע מייקל מורטון ע"י חבר המושבעים ברצח אישתו קריסטין ונשלח למאסר עולם. בנוסף הושת עליו קנס על סך 5,000 דולרים.

הירתמות פרויקט החפות

בשנת 2005, פרויקט החפות יחד עם פירמת עו"ד ראלי & בואיק מילאו בקשה לבחינה נוספת של בדיקות DNA אודות ממצאים מזירת הרצח. בית-המשפט אישר לבדוק חלק מהממצאים למעט הבנדנה הספוגה בדם שנמצאה מרחק קצר מבית משפחת מורטון. שוב, הממצאים לא יכלו להצביע באופן חד משמעי כי מייקל אינו המקור ל-DNA שנמצא על המיטה.

בשנת 2011 התקבל אישור לבדוק את הבנדנה, ואת השיער שהיה עליה. תוצאות הבדיקות חשפו כי על הבנדנה נמצאו שרידי DNA הן של כריסטין והן של גבר זר. במאגר ה-DNA נמצא כי ה-DNA הזר תאם לגבר בשם מארק נורווד, עבריין מורשע מקליפורניה, אשר לו עבר פלילי בטקסס ושהתגורר בטקסס בזמן שכריסטין נרצחה. חקירות נוספות העלו כי שערות של נורווד אף נמצאו בזירת רצח נוספת של אישה בשם דברה מסטרס בייקר ושגם היא בדומה לכריסטין נמצאה מוכה עד זוב דם. הרצח של דברה קרה שנתיים מאוחר לרצח של קריסטין, זאת כשמייקל כבר היה בכלא.

שחרור

ברביעי לאוקטובר 2011 שוחרר מייקל ממאסר לאחר ששהה כמעט 25 שנים בבית הכלא. מייקל זוכה רשמית ב-19 לדצמבר שנת 2011.

צעדים לאחר השחרור

ב-27 למרץ 2013 הורשע מארק נורווד ברציחתה של כריסטין ונשלח למאסר עולם.

סיפורו של מייקל מורטון הוא אות קין לרשויות החקירה של טקסס שביצעו חקירה רשלנית ובלתי הולמת, תוך שימוש שגוי בראיות פורנזיות וכל זאת תוך הסתרת ראיות בזדון ועבודה רשלנית עם ממצאי ה-DNA.

לאחר שחרורו של מייקל, עורכי דינו של מורטון הגישו בקשה בשם חוק חופש המידע הציבורי וקיבלו את הראיות שהוסתרו מהם במהלך המשפט. פרויקט החפות בשם מר מורטון הגישו תצהיר לבית המשפט העליון של טקסס אודות המקרה ובצעד חסר תקדים הוקמה ועדת חקירה לבדיקת התנהלותו של ראש צוות התביעה במשפטו של מורטון, קן אנדרסון שברבות השנים הפך לשופט.

ועדת החקירה קבעה כי ישנו יסוד סביר להניח כי מר אנדרסון עבר על חוקים פליליים ע"י הסתרת ראיות ומסקנותיה היו כי יש לעצורו. מנגד אנדרסון טען לחסינות עקב התיישנות ושוחרר כעבור יממה. כמו כן הוא הואשם ע"י לשכת עו"ד בעבירות אתיות.

בנובמבר 2013 מר אנדרסון הורשע בבית המשפט המחוזי בביזיון בית המשפט עקב התנהלותו כראש התביעה בפרשת מורטון. כחלק מעסקת טיעון אנדרסון הודה במיוחס לו אודות ביזוי בית המשפט והסכים לרצות 10 ימים בכלא. אנדרסון התפטר מעבודתו כשופט מחוזי, והפקיד את רישיון עריכת הדין שלו לצמיתות. נוסף על כך התקבל אישור כי התובעת המחוזית הקימה גוף עצמאי שיבדוק מחדש את כלל התיקים בהם אנדרסון שימש כתובע שמא גם בהם עבר על החוק.

פרויקט החפות אף הגיש בקשה לפסילת גו'ן ברדלי ששימש כתובע המחוז שהתנגד לבדיקות ה-DNA מהמשך עבודתו המשפטית. בסופו של דבר פרויקט החפות חדל מרדיפתו לאחר שהגיעו עימו לפשרה לפיו כתב האישום כנגד מורטון יימחק ובתמורה יחדלו מהמאמצים להדיחו. גם התיקים של בראדלי בהם הצליח למנוע בדיקות DNA נבדקו מחדש בהוראת התובעת המחוזית.

שונות

בראשון לינואר 2014 חוקק חוק בטקסס הקרוי על שמו של מייקל מורטון. החוק נועד להסיר חסמים, ומאפשר גישה מקלה יותר לראיות ולמיצוין.

 

* תודה למר זאב גורפינקל, סטודנט בקליניקת החפות בשנת 2016-17

 

Michael Green

ריצה 13 שנות מאסר שלא כדין

רקע:

ב-22 ביוני בשנת 1988 הוגש כתב אישום נגד מיכאל גרין על ידי בית משפט במדינת אוהיו במעשה אונס ותקיפה חמורה. משפטו החל ב-13 באוקטובר באותה השנה. הוא הורשע בשני האישומים  ב-21 באוקטובר 1988 לאחר שחבר המושבעים מצא אותו אשם. ההרשעה התבססה בעיקרה על עדות הראיה של הקורבן. בית המשפט גזר עליו מאסר של 10-25 שנים על מעשה האונס ו-10-25 שנים על התקיפה החמורה.

עובדות המקרה:

הקורבן, אישה לבנה, הותקפה בחדר במלון  הממוקם במתחם בית החולים קלינבנד קליניק בו עברה טיפול רפואי למחלת הסרטן ממנה סבלה. בלילה שבו הותקפה היא פתחה את דלת חדרה למשמע דפיקה בדלת. לאחר שפתחה את דלת חדרה יד נשלחה פנימה ואחזה אותה בצווארה. התוקף אחז סכין ליד פניה, דחף אותה לתוך החדר ודרש ממנה כסף. אחרי שהקורבן הביאה לתוקף כסף הוא ציווה עליה לשבת על המיטה ולהתפשט. לאחר מכן, התוקף אמרה לה לשים חזרה את בגדיה והלך לכיוון הדלת. אולם, לאחר שהגיע לדלת, התוקף חזר חזרה לכיוון הקורבן וציווה עליה להתפשט שוב.  הוא דחף אותה על המיטה ואנס אותה. לאחר שסיים לבצע את זממו, התוקף לקח מטלית מהמקלחת וניקה את איבר מינו. הוא השליך את המטלית על הרצפה ועזב את החדר. הקורבן העידה במהלך המשפט שהתוקף אמר ששמו הוא טוני במהלך התקיפה.

מיד לאחר שהותקפה, הקורבן הלכה פעמיים למקלחת ושטפה במים וסבון את איבר מינה. לאחר מכן היא ניסתה לצלצל למרכז תקיפה מינית, אך לא היה מענה. כשעה וחצי לערך לאחר שעזב התוקף את החדר היא צלצלה לצוות האבטחה של המקום שפנה למשטרה אשר שלחה שני חוקרים למקום האירוע. הקורבן מסרה תיאור ראשוני של התוקף לפיו הוא היה גבר אפרו-אמריקאי, בסביבות גיל 23, בעל מבנה גוף בינוני, עיניים חומות, שיער שחור קצר, פנים מחוטטים פצעונים, חובש כובע גרב שחור , לובש חולצת טריקו שחורה עם שרוולים חתוכים, ומכנסי קפלים אפורים.

המשטרה אספה את המטלית שהשאיר התוקף, ופינתה את הקורבן למרכז רפואי אחר שם הוכנה ערכת אונס ודגימות שיער נלקחו. גרין, עובד לשעבר של קליבלנד קליניק, הפך לחשוד לאחר שקצין הביטחון של בית החולים הכיר את התיאור שניתן על ידי הקורבן. ימים ספורים לאחר האירוע, הציגו לקורבן מערך תמונות של גברים צעירים אפרו-אמריקאים, שביניהן תצלום של מקום עבודתו הקודם של גרין. לאחר הצפייה הראשונית בתמונות הקורבן הצהירה כי ראתה אדם אחד "שדמה לתוקף [שלה], אבל לא מספיק". ביום למחרת, הראו לה מערך תמונות נוסף, כשהתמונה של גרין הייתה היחידה שהופיעה בשני המערכים. הצילומים הכילו פרטים ביוגראפיים, ובכלל זה הגובה, המשקל והגיל. תצלומו של גרין הכיל מידע על הגובה, המשקל והגיל באופן שתאם את התיאור שניתן על ידי הקורבן למשטרה. היא זיהתה את גרין כתוקף שלה ממערך התמונות השני. כשבוע לאחר הפשע, נודע לגרין שהוא היה מבוקש בשל החקירה הזו והלך מרצון לדבר עם אנשי הביטחון של קליבלנד קליניק.

טיעוני התביעה במשפט התבססו על הזיהוי של הקורבן את התוקף וגם על בדיקות סרולוגיות של המטלית שהתוקף השתמש בה כדי לנגב את איבר מינו. התביעה הציגה את המטלית כראיה והסתמכה על הקביעה של חוקר ממכון פרטי כדי לקבוע שגרין הוא התוקף. באופן ספציפי, הבוחן העיד כי בדק את המגבת באמצעות חומצה ובדיקות P-30 שהראו על נוכחותו של נוזל זרע. לאחר מכן הוא ביצע בדיקות סרולוגיות קונבנציונליות על הראיות הביולוגיות. התוצאות הראו כי הן גרין והקורבן הם מסוג B secretors. הבוחן העיד כי הוא מסוגל לקבוע באמצעות כלים מדעיים כי מקור הזרע הוא בגבר מסוג B secretors, וכי הזרע שנמצא שייך לגרין, על אף שהבדיקות הסרולוגיות לא אפשרו לו להפריד בין הפרופיל של התוקף לבין הפרופיל של הקורבן. הוא גם העיד כי 84% מאוכלוסיית הגברים לא יוכלו להפקיד את נוזל הזרע על מטלית.

פעילותו של פרויקט החפות:

בשנת 1997, מייקל גרין יצר קשר עם פרויקט החפות וביקש סיוע. גרין התעקש שהוא חף מפשע ושאם היו נערכות בדיקות DNA הוא היה מזוכה. לאחר שאותרו הראיות ניהל פרויקט החפות משא ומתן, שבסופו הורה השופט אנתוני קלברזי על שחרור הראיות לצורך בדיקות ה-DNA. ב -9 ביולי 2001, המטלית שנאספה בחדר של הקורבן בקליבלנד קליניק הועברה לד"ר אדוארד בלייק מהמכון לזיהוי פלילי. על המטלית היה אזור מוכתם גדול שסומן ונדגם בשלושה תחומים בזמן בדיקת הראיות המקוריות במעבדת זיהוי הפלילית במשטרת קליבלנד. ד"ר בלייק בחר בחמישה תחומים דהויים בתוך האזור המוכתם והוציא חלק קטן של בד מכל אחד האזורים המוכתמים אלה.

בדיקות ה- DNA שהופקו מהזרע שהוצא מחמשת התחומים הללו שללו את העובדה שמייקל גרין הוא המקור של הזרע שנמצא על המטלית. מלבד תוצאות ה-DNA, המכון לזיהוי פלילי הוציא דו"ח מפורט שהסביר מדוע עדותו של המומחה מטעם המדינה במשפטו של גרין הייתה חסרת אחריות ומטעה.

אנתוני מייקל גרין שוחרר ב-9 באוקטובר 2001, וזוכה ב-18 באוקטובר 2001 על בסיס תוצאות בדיקת ה-DNA. הוא היה כלוא שלא כדין במשך שלוש עשרה שנה.

מאז שחרורו, העבריין האמיתי הודה והורשע. בחודש יוני 2004, גרין הגיע להסדר עם העיר קליבלנד. העיר הסכימה לא רק לפצותו, אלא לנהל את "המעבדה לביקורת משפטי על שם אנתוני מייקל גרין" של מעבדת המשטרה בעיר. המעבדה מקווה לטפל בסיבות לזיוף ועיוות ראיות פורנזיות, אשר מילאו תפקיד נכבד בהרשעה של גרין. גרין מקווה כי הביקורת הזו תעזור לאחרים אשר, כמותו, נכלאו שלא בצדק על בסיס ראיות שווא.

 

* תודה למר ערן מזרחי, סטודנט בקליניקת החפות 2016-17

 

הרקע

בתאריך ה-15.12.1981, עובדת מכירות בקניון בפנסילבניה נחטפה מרכבה בתום המשמרת שלה. לאחר שעברו מספר שעות מאז סיימה את משמרתה ולא שבה לביתה, בעלה התקשר למשטרה.

חוקרי המשטרה איתרו את מכוניתה נטושה בצד הדרך, סמוך לכביש ראשי בפנסילבניה. ביום שלמחרת, נמצאה גופתה של האישה, עם סימני אלימות, אונס ולאחר שנשדדה, במגרש חניה סמוך לכנסייה, כ-3 ק"מ ממקום הימצאות רכבה. למרות שהאישה הייתה לבושה, הבגדים שהיא לבשה נחתכו על ידי מבצע הפשע כדי לבצע בה את האקט המיני.

לפי קביעת המשטרה, האישה דיממה למוות כתוצאה ממספר רב של פצעי דקירה באזור החזה. מגופה נאספו חומרים ביולוגיים, כגון דגימת זרע ודגימה מהעור שמתחת לציפורניה. בנוסף, המשטרה מצאה כפפות, שככל הנראה נשכחו על ידי מבצע הפשע במכוניתה של האישה.

ארבעה ימים לאחר מציאת הגופה, המשטרה עצרה את מר ניקולס יאריס (Nicholas Yarris) בכביש בפנסילבניה לאחר שביצע עבירת תנועה. עצירתו השגרתית לאור עבירת התנועה שביצע הפכה במהרה לעימות אלים בין יאריס והשוטר שעצר אותו, והסתיימה במעצרו של יאריס באישום של ניסיון לרצוח שוטר. במהלך מעצרו בשל עבירה זו, יאריס סיפר לשוטרים בחקירתו כי מכר שלו הוא שאחראי לרצח האישה בקניון בפנסילבניה, וזאת כדי שהמידע ישמש קלף מיקוח לשחרורו. כאשר אותו מכר עליו סיפר יאריס נבדק וזוכה מהחדש לרצח האישה, יאריס נהפך לחשוד המרכזי בחקירת רצח האישה. השוטר שחקר את יאריס סיפר כי בחקירתו נשאל יאריס האם הוא התכוון לרצוח את האישה, ובתשובה הוא ענה "אף פעם לא התכוונתי להרוג אף אחד".

בדיקות שגרתיות שבוצעו בערכת האונס שנלקחה מהאישה לא הצליחו לשלול את מעורבתו של יאריס בביצוע הפשע. בנוסף לממצאים הביולוגיים, התביעה הסתמכה על עדות של אסיר מודיע ושל קולגות של האישה, שזיהו את יאריס כאיש שנצפה מטריד את האישה עובר לרצח, כדי להרשיע אותו. ב-1982, ניקולס יאריס הורשע ברצח, אונס וחטיפה. הוא נשפט לגזר דין מוות.

יאריס המשיך לטעון לחפותו, תוך שהוא מוביל מאבק לבדיקת DNA נוספת של ממצאי זירת הפשע. ב-1989, הוא הפך להיות המורשע הראשון ברצח שנידון למוות שדרש בדיקת DNA חוזרת כדי להוכיח את חפותו. במהלך שנות ה-90, בוצעו מספר בדיקות חוזרות של ממצאי ה-DNA מזירת הפשע, אך כל הבדיקות לא הצליחו להעלות מסקנה חד משמעית.

כשתקוותו כמעט אבדה, התרחשה פריצת דרך ב-2003 כאשר ד"ר אדווארד בלייק (Dr. Edward Blake) ביצע סבב נוסף של בדיקות של הכפפות שנמצאו במכוניתה של האישה, משטח הציפורניים שנלקח מהאישה, והחומרים הביולוגיים שנלקחו. תוצאות הבדיקה העלו כי שני הממצאים שנלקחו הן מהכפפות והן מתחתוני האישה תואמים לאותו אדם. ב-2.7.2003, על סמך אותם ממצאים, ניקולס יאריס זוכה מכל קשר לממצאים הביולוגיים שעלו מבדיקות של ד"ר בלייק.

ב-3.9.2003, בהתבסס על ממצאי הבדיקה של ד"ר בלייק, בית המשפט זיכה את יאריס.

יאריס הפך להיות האדם ה-140 שזוכה על סמך ראיות DNA, והאדם ה-13 שזוכה ועונש המוות שנגזר עליו בוטל. למרות זאת, ב-1985 הוא הואשם בניסיון בריחה ולכן נגזר עליו לרצות 30 שנות מאסר.

ב-15.1.2004, גזר דינו הופחת ל-17 שנים שכבר רוצו בפועל, ובית המשפט הורה על שחרורו. ביום למחרת, ניקולס יאריס שוחרר מכלא פנסילבניה לאחר שריצה 21 שנים על שפע שאינו ביצע.[1]

פסק הדין

בפסק הדין של רוברט קלי, מה-24.1.1983 ניקולס יאריס הורשע לחטיפה, אונס שוד ורצח מדרגה ראשונה של האישה והרשע בגזר דין מוות. על פסק הדין הזה ערער יאריס לבית המשפט העליון של פנסילבניה, שם הוחלט ב-17.10.1988 לדחות את ערעורו ולהשאיר את הכרעת הדין וגזר הדין על כנם.

יאריס טען בערעורו כי מספר ראיות שהוגשו כנגדו אינן הושגו כהלכה, ובלעדיהן משקל הראיות נגדו לא יספיק על מנת להרשיעו. בית המשפט העליון של פנסילבניה אישר הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין של הנאשם, וקבע כי הרשעתו של הנאשם נתמכה בראיות מדעיות שקושרות אותו לאונס הקורבן. כן נתמכה הרשעתו בעדויות שנוגעות להתנהגות הנאשם כלפי הקורבן בשבוע שלפני ביצוע הפשע, וכן  הנאשם הורשע על סמך אמירות מפלילות שלו עצמו. בית המשפט קבע שמשקל זה של הראיות הוא יותר ממספק לטובת קביעת אשמתו. לפיכך אישר בית המשפט העליון של פנסילבניה את הכרעת בית המשפט המחוזי, והשריעה את הנאשם בחטיפה, אונס, שוד ורצח מדרגה ראשונה.[2]

הסוגיה המשפטית הרלוונטית

הסוגיה המשפטית במקרה זה נסבה על עניין חוזק הראיות כנגד החשוד ניק יאריס, ובעיקר על עוצמת ממצאי ה-DNA שנאספו מהאישה ומזירת הפשע, ושקושרים את יאריס לביצוע הפשע.

בניגוד למקרים אחרים בהם ישנה מחלוקת משפטית על תשובת בית משפט לשאלה מסוימת שהתעוררה במהלך בירור אשמתו של החשוד, במקרה זה מדובר על עוצמות ראיות פורנזיות הקושרות את הנאשם לזירת הפשע.

המדובר בסוגיה משפטית קלה לפתירה יחסית, במיוחד לאור התקדמות הטכנולוגיה והמדע בתחום זה בשנים אחרונות. לפיכך, כאשר התערב ד"ר בלייק בפרשה ב-2003 כאשר הטכנולוגיה בתחום זה כבר הייתה יותר מתקדמת, ניתן היה להגיע לממצאים יותר מדויקים מאלה שנמצאו ב-1983.

בארה"ב, הזיכויים על סמך ראיות פורנזיות חדשות או על סמך בדיקה חוזרת של הראיות הפורנזיות שנאספו מובילה לשחרור רובם של האסירים המעורבים בפרויקט החפות.[3]

התרומה של פרויקט החפות

התרומה של פרויקט החפות לשחרור של ניקולס יאריס היא בביצוע בדיקה חוזרת של ממצאי ה-DNA שנאספו בזירת הפשע ומגופת הקורבן.

התערבותו של ד"ר בליק התאפשרה בזכות המעורבות של פרויקט החפות בפרשה, וממצאי הבדיקה שערך ד"ר בליק הם אלה שהובילו לזיכויו משאמה של יאריס, ולבסוף גם לשחרורו.

 

 

המקרה של סטיבן אייברי

סיפורו של סטיבן אייברי הוא בין המקרים הבודדים בפרויקט החפות שזכה לתהודה עולמית שהגיעה עד לבית הלבן. השתלשלות העניינים יוצאת הדופן בעניינו פורסמה בעקבות הסדרה (המעולה יש לציין) Making a murderer של רשת נטפליקס שהביאה בעשרה פרקים את ההליך הסנסציוני של הרשעותיו השונות. ההליך בעניינו עדיין מתנהל בימים אלו.

 

אייברי, בן 54 כיום, חי בנחלה של משפחתו במחוז מנטיווק בויסקונסין. יש לו שלושה אחים וארבעה ילדים.

לפי צוות ההגנה של אייברי במשפטו הראשון, הרשומות מבית הספר היסודי בו למד מראות שהאיי קיו שלו הוא 70.

הוא הורשע לפני הפשע בעבירות יחסית פעוטות (שוד של בירה מבר, התעללות בחתול וחשיפה לא נאותה בציבור). היו לא מעט עדים שאמרו כי משרד השריף התייחסה אליו ואל משפחתו כווייט טראש ורצו לסלק אותו.

 

בשנת 1985, אישה בשם פני ברנשטיין נאנסה והותקפה באלימות רבה תוך כדי הליכה לאורך אגם מישיגן. עצרו את אייברי כחשוד בביצוע המעשים לאחר שברנשטיין זיהתה אותו כמבצע במסדר תמונות וגם מסדר חי. אייברי הושם בתא מבודד ונמנעה ממנו גישה לטלפון ולעו"ד. בהוראת השריף אף לא הכלילו אותו ברשימות העצורים כדי שאנשים המכירים אותו לא יוכלו לאתר אותו באופן אקטיבי.

מוקדם יותר באותה שנה אייברי הורשע בהפניה של אקדח לא טעון לבחורה בשם סנדרה מוריס.

 

הליך החקירה

המשטרה למעשה יצרה על בסיס התיאור הפיזי של ברנשטיין את התוקף שלה, ציור של החשוד בתקיפה. ברנשטיין העידה שלתוקף שלה יש עיניים חומות, שיער חולי חלק וג'קט שחור מעור.

 

השוטרת הממונה על המקרה הייתה חברה קרובה של סנדרה מוריס. השוטרת אמרה באוזני ברנשטיין ואחרים שהתיאור נשמע כמו אייברי למרות שהיה לו שיער מתולתל ועיניים כחולות. אמירה זו של השוטרת גרמה לכך שהשריף ביקש שתמונתו של אייברי תהיה בתוך המסדר תמונות. משרד השריף יצר מסדר תמונות שממנו ברנשטיין הצביעה על אייברי כשתמונת אייברי היא במרכז ובלי תמונות של חשודים פוטנציאלים אחרים. בנוסף, למרות שברנשטיין העידה בפני השוטרים שהיא לא יכולה לראות טוב בגלל שעיניה עדיין פגועות מהתקיפה נאמר לה לחתום על דו"ח ההודעה של התקיפה שהכינה השוטרת הממונה.

בזמן החקירה שלוש נשים שונות ממשרד התובע המחוזי העידו כי סגנון התקיפה נשמע מתאים לגרגורי אלן, פושע מין תוקפני. אלן אף היה תחת מעקב משטרתי קבוע באותם ימים בשל מעורבותו המתמשכת בעבירות מין והטרדה (התובע במקרים הקודמים שלו היה אותו תובע במשפטו של אייברי) אך בשעות המקרה השוטרים נטשו את השמירה בשל קריאה למקרה חירום.

 

המשפט הראשון

במשפט עצמו ברנשטיין גם הצביעה על אייברי כתוקף שלה.

בוחן ראיות פורנזיות העיד במשפט ששערה שנאספה מחולצתו של אייברי התאימה לשיערה של ברנשטיין.

לאייברי היה אליבי מאומת ע"י שישה עשר אנשים שונים כולל אנשי ממשל ואינדיקציות על תשלום בכרטיס אשראי בסמוך לשעת המעשה שהוא היה במרחק 40 מייל ממקום האירוע.

אייברי הורשע ונשלח ל-32 שנים בכלא. המושבעים דנו במשך ארבע שעות בלבד לפני ההרשעה בתקיפה מינית, ניסיון לרצח וכליאה שלא כדין.

 

לאחר המשפט

אייברי הגיש ערעור ב1987 ו1996 לביהמ"ש הגבוהים יותר בויסקונסין ושניהם נדחו אבל כן אושרה בקשתו ב1995 לבדיקת DNA. הדגימה שנלקחה מציפורניה של ברנשטיין הראתה שיש אכן נוכחות של אדם זר (כלומר יש שם דגימה של מישהו שהוא לא אייברי ולא ברנשטיין). למרות גילוי זה, בקשתו של אייברי ב1996 למשפט חוזר נדחתה.

 

בשנת 1995 שוטר ממחוז בראון התקשר לבית הכלא בו שהה אייברי והודיע שפושע בשם גרגורי אלן שיושב במסגרת 60 שנות מאסר על מקרה אונס אחר הודה שהוא ביצע תקיפה מינית במחוז מנטיווק שמישהו אחר יושב עליה בכלא. פקיד הקבלה בכלא עדכן במידע זה את הבלשים של מחוז מניטווק שלא עשו דבר. השריף אף צוטט כאומר "האדם הנכון בכלא, אל תטרידו את עצמכם בזה".

 

בשנת 2002, לאחר 18 שנים שאייברי ריצה את עונשו, פרויקט החפות בויסקונסין הסכים לקחת את המקרה שלו.

משתתפי הפרויקט השתמשו בבדיקת DNA מתוחכמת ומדויקת שלא הייתה זמינה בזמן המשפט המקורי של אייברי. נדגמו 13 שערות שנאספו מברנשטיין בזמן המעשה בערכת האונס. מעבדת הפשע של המדינה השתמשה במאגר הדגימות של הFBI לא רק כדי לשלול את אשמתו של אייברי אלא גם כדי לאשר את אשמתו של אלן, שהדגימה שלו תאמה לשרידים שנמצאו. ראיות תומכות שהועלו בבקשה של פרויקט החפות לביטול ההאשמות היו טעויות בעדויות ראייה ואיסוף וטיפול לא תקין בראיות פורנזיות.

ב2003 הוגשה בקשה ע"י פרויקט החפות של ויסקונסין אל התובע המחוזי של מנטיוק לבטל את האישומים נגד אייברי. בקשה זו התקבלה ובספטמבר אייברי אכן שוחרר.

 

בעקבות הפרשה

התובע הכללי של ויסקונסין הוציא צו לקיום חקירה על התנהלות משרד השריף בחקירת אייברי בעקבות השחרור. בערך חמישה אנשים ממשרד השריף פוטרו בעקבות הטיפול במקרה של אייברי.

סיפורו יוצא הדופן של אייברי התחיל להתפרסם ולתפוס תאוצה תקשורתית עצומה.

התהודה דחפה את המחוקקים בויסקונסין לחקוק חוק שמטרתו לשפר את פעילויות החקירה והבילוש כך שהסיכון להרשעת שווא יוקטן. הצעת החוק כללה בין השאר הליך מוסדר ומשופר לעדויות ראיה והוראות כיצד לחקור חשודים ועדים ואיך מאחסנים בצורה מיטבית ראיות חומריות. החוק נודע כ: avery bill   ונחקק ב2005. שמו הרשמי הוא Criminal Justice Reform Bill.

אייברי הגיש תביעה אזרחית נגד מחוז מנטיווק, השריף הקודם והתובע המחוזי הקודם על סך 36$ מליון.

 

אבל כאן לא תם סיפורו המטורף של אייברי.

 

המקרה השני

בשנת 2005, שנתיים לאחר שחרורו של אייברי  הוא הואשם ברציחתה ותקיפתה המינית של תרזה הלבק.

תרזה הלבק הייתה צלמת שהפגישה האחרונה הידועה שלה הייתה עם אייברי בה הייתה אמורה לבוא ולצלם מכונית בנחלה שלו שהוא רצה לפרסם למכירה. אייברי אף הודה כי היא אכן הגיעה אליו לצלם מה שהפך אותו לאדם האחרון שראה אותה בחיים.

 

מכוניתה של הלבק נמצאה בנחלה של משפחתו של אייברי כשבתוכה שאריות DNA של אייברי. בלשים שביצעו חיפוש מצאו שאריות של גופה שרופה בבור שריפה סמוך לקרוון של אייברי.

 

אייברי נעצר והורשע ברצח, חטיפה ותקיפה מינית.

אייברי טען שהמשפט מבוסס על הפללה, בפרט בשל הסמיכות למתן גזר הדין בתביעתו האזרחית (בסוף הוסכם על הסדר של 400,000 $ בתביעה זו בשל הצורך הדחוף של אייברי לשלם לעו"ד המייצגים אותו).

כדי להימנע ממראית עין, כל הליך התביעה והחקירה הועבר למחוז השכן למניטווק. למרות זאת, בלשי מנטיוק השתתפו באופן פעיל בהליך החיפוש שנערך בנחלת משפחת אייברי. למעשה, בלש מאותו מחוז הוא אף זה שמצא את המפתח למכוניתה של הלבק בחדרו של אייברי לאחר שכמה בלשים ביצעו שם חיפוש לפניו ולא מצאו דבר.

 

עורכי הדין של אייברי במשפט זה טענו שנשתלו ראיות. עורכי הדין גילו שקופסת ראיות מהמשפט הקודם הכוללת דגימות מדמו של אייברי נפתחה והעלו ספקולציה שהשתמשו בדגימת הדם להפליל את אייברי. התביעה ביקשה מFBI כתגובה בשל אמירה זו לבדוק את הדגימות שנמצאו ברכבה של הלבק לשם שלילה של שרידים לEDTA, חומר שמשמש לשימור דגימות דם אבל לא מצוי באופן טבעי בגוף האדם. בדיקות הFBI לא מצאה שרידים לחומר זה בדם שנאסף מרכבה של הלבק.

 

בשנת 2006 האשימו את אחיינו של אייברי, ברנדן דניס, בסיוע לרציחתה של הלבק לאחר שהודה בחקירה שהוא סייע לאייברי להרוג את הלבק ולהחביא את הגופה. דניס לאחר מכן חזר בו וטען שהודאתו הוצאה ממנו בכוח. הוא אף סירב להעיד במשפטו של אייברי. בשל כך דניס הורשע בביצוע ממש של רצח, אונס ושימוש לא הולם בגופה ונשלח למאסר עולם עם אפשרות לחנינה לאחר שירצה 41 שנים לפחות. עו"ד של אייברי ביקש בעקבות שינוי עדותו את ביטול משפטו של אייברי ונדחה.

 

אייברי נמצא אשם ברצח בכוונה תחילה והחזקה לא חוקית של נשק לאחר שהמושבעים דנו לאורך 22 שעות במשך שלושה ימים. הוא נשלח למאסר עולם בלי אפשרות חנינה.

 

לאחר ההרשעה השנייה

בינואר 2016 התגלה ע"י מגזין בארה"ב שמושבע אחד במשפטו של אייברי היה אביו של שריף מנטיוק ומושבעת אחרת הייתה אשתו של הרשם במחוז מניוטק.

מושבע שפרש באמצע המשפט בשל אירוע חירום משפחתי העיד שבתחילה שבעה מושבעים היו בטוחים שאייברי חף מפשע. מושבע אחר טען שהם חשו מאוימים לקבוע שאייברי אשם.

 

ב2011 ביהמ"ש של המדינה דחה את בקשתו של אייברי למשפט חוזר, ב2013 גם ביהמ"ש העליון של ויסקונסין דחה את בקשתו לשנות את ההחלטה.

ב2016, עורכת דין ידועה בשם קתלין זלנר, בשיתוף פעולה עם פרויקט החפות של מידווסט הגישה בקשה חדשה למשפט חוזר לאייברי. זלנר ופרויקט החפות של מידווסט טענו שזכותו של אייברי להליך הוגן נפגעה. נטען שהשוטרים פעלו באופן לא חוקי באיסוף הראיות - בדיקה של שטח מעבר למה שהוגדר בצו החיפוש. נוסף על כך הוגשה בקשה עם המון סעיפים לביצוע בדיקה מדעית מורכבת ברוב הראיות שהוגשו.

 

ב2015 הגישו צוות ההגנה של אחיינו של אייברי, דניס, צו של הביאס קורפוס בעילת הפרת זכויותיו החוקתיות בשל רשלנות בייצוג של עו"ד הקודמים שלו שהיו מהסניגוריה הציבורית. השופט הסכים איתם וקבע שעוה"ד הבטיחו לו הבטחות שווא אם יודה. נפסק בנוסף שהחוקרים לא ביצעו חקירה מספקת מלבד תשאול דניס. החוקרים נתנו לו שאלות מנחות והוראות מעורפלות כדי שייתן להם את התשובה שהם רוצים לשמוע. שלוש פעמים החוקרים חקרו אותו לבד, נער בגיל התיכון ובלי נוכחות של עו"ד אחרי שהוציאו אותו מהכיתה באמצע שיעור, החקירה האחרונה אף הייתה באישורו של עו"ד עצמו שלא תיעשה בנוכחותו.

נוסף על ההתקדמות בצו הביאס קורפוס, ב2016 בימ"ש זיכה את דניס תחת הקביעה שהודאתו לא הייתה מרצון. ביהמ"ש לערעורים הורה להשאיר אותו במעצר עד שיוכרע לעניין רשלנות בייצוג (תשובת המדינה עוד לא הוגשה).

 

אייברי הוגדר כיחיד מכל המשתתפים בפרויקט החפות בכל אמריקה שהואשם שוב בפשע אלים. יוצרי הסדרה הודיעו שהם יחזרו לעונה שנייה שתתמקד בסיבוב הזה של אייברי ואחיינו מול מערכת המשפט.

 

 

* תודה לגב' טל סויסה, סטודנטית בקליניקת החפות בשנת 2016-17

 

 

המקרה של פיליפ ביבנס, לארי רופין ובובי ריי דיקסון

במאי 1979, פרץ גבר לדירתה של אווה גייל פטרסון, אנס אותה ושיסף את גרונה למול ילדה בן ה-4. לארי רופין, גבר שחור בן 19, היה הראשון שנעצר. לארי נתן מספר גרסאות סותרות בנקודות רבות, אך בכולן אישר שהוא רצח ואנס את הקרבן והוא פעל לבדו. מעט לפני שמשפטו אמור היה להתחיל, המשטרה תחקרה את בובי ריי דיקסון ששהה עם רופין באותו בית מחסה באותו הזמן. דיקסון טען שרופין אכן ביצע את המיוחס לו, אך הוסיף שהוא היה אתו שם. ככל הנראה במסגרת עסקאת הטיעון טען דיקסון שגם פיליפ ביבנס שהה איתם שם.  בעקבות זאת נעצר גם ביבנס. תחת איום לעונש מוות ולמרות שלא הציג גרסה התואמת את התמונות שהראו לו מזירת הפשע, תוך חשש לחייו הוא גיבה את גרסתו של דיקסון. היום לאחר שחרורו הוא מעיד על תחושותיו "חשבתי שהם הולכים להרוג אותי".

המשפט שנערך ב1980 התבסס כמעט כולו על שלוש ההצהרות. דיקסון שנקרא להעיד במסגרת עסקת הטיעון, חזר בו מהודאתו במהלך המשפט של רופין, הוא תיאר גרסה מלאת סתירות, הודה שכלל אינו ידע איך נראית הקורבן ושהוא סובל מהתקפים המפריעים לזיכרונו. ביבנס הודה באשמה והעיד במשפט במסגרת עסקת טיעון גם כן, הוא חזר בו מהודאתו חודש לאחר מכן. ביבנס ודיקסון נידונו למאסרי עולם במסגרת עסקת הטיעון. רופין נידון למאסרי עולם, מרחק של מושבע אחד מעונש מוות. דיקסון, סבל מהתקפים קשים בכלא ופיתח סרטן ריאות.

פרויקט החפות בניו אורלינס IPNO קיבל פנייה לעזרה מדיקסון באמצעות קצין מבחן. הקליניקה הצביעה על מחקרים שהראו על הודאות שווא והשיגה אישור מהתביעה המחוזית במחוז פורסט לבצע בדיקות D.N.A ביוני 2010. בוצעו בדיקות על הזרע שנשאר על גופה של הקרבן. פרופיל ה-D.N.A של הזרע הורץ במחשבי ה- F.B.I, הוא לא תאם את את אף אחד מהפרופילים של שלושת הנאשמים. במקום זאת הצביע על פרופיל של אדם שהורשע באונס לפני שנתיים. בעקבות  תוצאות אלו פרויקט החפות בניו אורלינס הגיש בקשה מידית לביטול ההרשעות ומחיקת ההאשמה. בינתיים שוחרר דיקסון באוגוסט מסיבות רפואיות. בספטמבר ביטל בית המשפט המחוזי את ההרשעות של ביבנס ודיקסון והורה על הליכים של משפט חזור. רופין מת ב2002 בכלא ולכן לא זכה להליך הרגיל. בדצמבר 2014 זוכו שלושתם באופן מלא. דיקסון נפטר בנובמבר בעודו מחכה לזיכוי. פיליפ ביבנס שוחרר אחרי ריצוי מאסר של 30 שנה בכלא באשמת אונס ורצח שהוא לא ביצע. המבצע האמיתי לפי דגימות ה D.N.A הורשע.

לבד מההודאות מרובות הסתירות של הנאשמים, לא ידוע על דברים אחרים שקשרו אותם לרצח. זאת למרות שההודאות ניתנו תחת לחצים רבים תוך איום לעונש מוות, על אף סתירות רבות בתוך העדויות של כל אחד מהנאשמים ובין העדויות שלהם ולמרות הגרסה העקבית של ילדה בן ה-4 של הקרבן שהעיד כי ראה גבר אחד בלבד אונס ורוצח את אמו.

המקרה מעלה שאלות רבות על מערכת המשפט האמריקאית ובכלל. ראשית ניתן ללמוד על מגבלת עשיית הצדק במסגרת עסקאות טיעון. שני החשודים היו מוכנים להודות בפשע איום ונורא שכלל לא ביצעו וזאת רק בשל החשש מעונש חמור יותר. הקלות שבה הורשעו הנאשמים, למרות הסתירות הרבות בעדויות והלחצים שהופעלו עליהם, יכולה ללמד על המשקל שיש לייחס להודאות במקרים כאלו ועל המוכנות של המשטרה ומערכת הצדק לפשרות כדי "לפתור" תיקים.

שנית, אפשר לראות את המקרה ככזה שמצדיק לפסול עונש מוות מספר החוקים או לפחות מלהשתמש בו במקרים כאלו. הרי שעונש זה נראה כאן כנשק בלתי קונבנציונאלי, אשר גרם לאנשים חפים מפשע להסכים לרצות מאסרי עולם ולהודות בפשע שלא ביצעו, רק כדי שיוכלו להמשיך לחיות, אולי בתקווה שמתישהו האמת תצא לאור.

שלישית, ניתן אולי ללמוד על היחס של גורמי אכיפת החוק לחלשים בחברה, שכן שלושת הנאשמים היו בבית שיקום, כולם ממוצא אפרו אמריקני בחברה אמריקאית הנחשדת בגזענות. מתיאוריו של ביבנס, החוקרים עשו שימוש ציני בחולשותיו, בחוסר הידע שלו והפחידו אותו עד כדי אימה. הדבר מדגיש את הצורך בעורך דין שילווה את הנאשמים גם בחקירתם.

 

מקורות מידע:

1. http://www.innocenceproject.org/cases/phillip-bivens/

2. http://www.nytimes.com/2010/09/17/us/17exonerate.html

3. Philip Bivens et al v. Forrest County et al, Civil No. 2:13-cv-8 (KS) (MTP) (USDC SD Miss., Hattiesburg Div.) (42 USC 1983 federal civil rights lawsuit)"

4. http://forejustice.org/db/Bivens--Phillip-.html

 

* תודה למר מתן שטיינבוך, סטודנט בקליניקת החפות בשנת 2016-17

 

 

סיפור של צ'ארלס צ'אטמן (Charles Chatman), אשר זוכה בעזרת ראיית DNA חדשה:

1. הפשע אשר התרחש:

בשעות הבוקר המוקדמות של יום 15.01.1981 התעוררה הקורבן בדירתה בדאלאס, בזמן שבאותה העת נכנס פולש ממוצא אפרו-אמריקאי עם מסכה על פניו אל הדירה. לאחר שמצא אותה במיטתה, קרע הפולש את בגדיה של הקרבן ואנס אותה על המיטה. לפני שנס מדירתה, קשר הפולש את הקרבן עם פניה לרצפה ובנוסף גנב כמה חפצים מביתה. מיד לאחר שעזב את דירתה של הקרבן, זו שמעה טריקת דלת של מכונית וכן הנעת מנוע ונסיעה מהירה מהמקום. לאחר זמן מה, הקרבן הזמינה את המשטרה שהגיע לאירוע והחלה בחקירתו.

2. חקירת האירוע:

מיד לאחר האירוע, הקרבן עברה בדיקות בבית החולים "דאלאס", שם נאספו ראיות ביולוגיות מגופה. בעדותה באותה העת, ציינה הקורבן כי מעולם לא קיימה יחסי מין לפני כן.

בדרך כלל הקרבן עונדת משקפיים, אך על אף היותה ללא משקפיה בעת התרחשות הפשע, היא העידה על מאפייניו החיצוניים של הפולש/תוקף. עוד היא הדגישה כי למשך זמן קצר במהלך התקיפה, היא הצליחה להציץ ולראות את כל פניו של התוקף. כך, התוקף תואר על ידה כבעל גובה של 1.80 מטר, שחור שיער ומזוקן. יודגש כבר עתה, בתיאורה את התוקף, הקורבן לא הזכירה אף מאפיין חיצוני הקשור לשיניו של התוקף – גם לאחר שזיהתה את צ'אטמן, לו חסרה שן קדמית בשל תאונה במגרש הכדורגל.

זיהוי התוקף:

ביום שלאחר האירוע, הקורבן ניסתה לזהות את התוקף בעזרת 6 תמונות של צעירים אפרו-אמריקאים אשר הוצגו לפניה. צ'אטמן לא הופיע באף אחת מתוך 6 התמונות, והקרבן לא זיהתה את התוקף שלה בין הדמויות אשר הוצגו בפניה בתמונות. לאחר מכן, הוצגו לה תמונות נוספות, במטרה שתזהה את התוקף, כאשר הפעם תמונתו של צ'אטמן הופיע בין התמונות. בפעם זו, הקרבן זיהתה את צ'טאמן כתוקף שלה. בעקבות זיהוי זה, כעבור כשבועיים התקיים מסדר זיהוי חי כאשר צ'טאמן היה בין הדמויות שהוצגו לקורבן. גם בהזדמנות זו, צ'אטמן זוהה על ידי הקורבן כתוקף.

יצוין, כי בעת זיהויו של צ'אטמן כתוקף בתמונות שהוצגו לקורבן בפעם השניה, זו ציינה בפני הקצין אשר הציג בפניה את התמונות כי היא מאמינה שראתה את צ'אטמן בשכונת מגוריה במספר הזדמנויות בשנים האחרונות טרם האירוע. עם זאת, מיד לאחר האירוע, בתשאול שנערך לה, הקרבן לא ציינה בפני המתשאל כי זיהתה או הכירה את התוקף שלה מעברה.

3. ההליך המשפטי:

צ'ארלס צ'אטמן הועמד לדין בפני חבר מושבעים בדאלאס, ביום 12.08.1981, והואשם בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות.

הקורבן זיהתה את צ'אטמן כתוקף שלה באולם הדיונים במהלך המשפט. מעבר לכך, התביעה ביססה את התיק בעזרת עדותה של סרולוגית (מומחית נסיוב הדם ופענוח נוזלים) ממוסד העוסק ברפואה משפטית אשר העידה אודות בדיקות שקיימה בעזרת ראיות שונות מזירת האירוע.

המומחית העידה כי היא עלה בידה למצוא נוזל המכיל זרע על סדין המיטה שנמצא בדירת הקורבן וכן מצאה תאי זרע באיבר מינה של הקורבן. עוד העידה כי מבדיקה שקיימה לנוזל הזרע אשר נמצא על סדין מיטת הקורבן עלה כי הנוזל מגיע מאדם אשר עונה לפרופיל מסוים כך שנוזלי גופו מכילים אנטיגנים מיוחדים המכילים את סוג דמו. עוד העידה המומחית כי צ'אטמן עונה על הפרופיל המדובר, אך הדגישה כי בהתאם לכך 40 אחוזים מגברים אפרו-אמריקאים (בדומה לצ'אטמן) עונים על פרופיל זה. בהקשר זה יצוין, כי בעוד שלעיתים קרובות עדות מומחה מסוג זה עלול להטעות את חבר המושבעים לחשוב כי מדובר בזיהוי ודאי, עדותה של המומחית במקרה זה התקיימה ללא רבב.

מבחינת ייצוגו המשפטי של צ'אטמן, סנגורו ניסה לאתגר את טענות התביעה לזיהוי ודאי בכך שהציג עדויות אשר הצביעו על כך שלא היה בעל רישיון נהיגה כלל ועל פי כן לא ידע כלל כיצד לנהוג בכלי רכב. נוסף על כך, הסנגור הציג עדות על פיה צ'אטמן עבד בחברת תחזוקה בערב האירוע, אך מסיבה לא ידועה לא הציג את דיווח השעות כראיה. בהמשך לכך, צ'אטמן ציין כי פגש את סנגורו פעם אחת בלבד לפני פתיחת המשפט, כאשר בשלב מסוים, לאחר שבמשך שבעה חודשים בכלא לא הגיע אליו כל עדכון באשר למצבו המשפטי, יצר צ'אטמן בעצמו קשר עם סנגורו על מנת להתעדכן במצבו.

לבסוף, צ'אטמן הורשע בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות ונידון ל-99 שנים בכלא.

4. מעורבות פרויקט החפות והזיכוי:

בחלוף שני עשורים מלאים ממועד הרשעתו, רק בשנת 2001, נוצרה אל צ'אטמן ציפייה ותקווה לזיכויו. באותה השנה, במדינת טקסס חוקק חוק המאפשר לאסירים, בעלי פוטנציאל לזיכוי, לחפש ולדרוש את בדיקות ה-DNA שנערכו בעניינם. עקב כך, צ'אטמן החל למלא טפסים ובקשות לקבלת גישה אל בדיקות DNA בעניינו, בעזרת עורך דין שמונה מטעם פרויקט החפות בטקסס. וכך, בשנת 2002 בקשותיו של צ'אטמן לקבל גישה לבדיקות הרלוונטיות נענו בחיוב על ידי בית המשפט.

לצערו של צ'אטמן, בשלב זה חלפו כשנתיים עד שהבדיקות הרלוונטיות לעניינו אותרו, וגם בעת איתורן, נאמר לו על ידי מומחים שונים כי אין מספיק חומר בראיה על מנת לקיים בעזרתה בדיקות שונות. בעקבות כך, עורך דינו של צ'אטמן דרש מהמעבדות אשר החזיקו בראיות ה-DNA בעניינו של צ'אטמן לשמרן עד למועד בו תופיע טכנולוגיה חדשה בעזרתה יהיה ניתן לבצע את הבדיקות הנדרשות.

באותה תקופה, בשנת 2004 הייתה באפשרותו של צ'אטמן לצאת ממאסר על ידי שחרור על תנאי, אך הוא לא ניצל את הזדמנות זו מאחר והיה עליו להודות בחלקו בפשע – דבר שלא היה מוכן לעשותו.

רק בשנת 2007, עורך דינו של צ'אטמן גילה כי ישנה טכנולוגיה חדישה באמצעותה ניתן יהיה לבדוק את הראיה המזערית אשר הייתה קיימת באותו הזמן, והכילה תאי זרע אשר נמצאו על סדין מיטתה של הקורבן. למרות הסיכון שבקיום הבדיקה ומציאת ראיית DNA חד משמעית, צ'אטמן היה מוכן לקחת את הסיכון ולקיים את הבדיקה. בעזרת סיוע מתקציב בית המשפט לביצוע הבדיקה הרצויה, תוצאותיה של הבדיקה אפשרו להוכיח את חפותו של צ'אטמן. בעקבות ממצאי הבדיקה, צ'אטמן שוחרר ביום 03.01.2008. ביום 26.02.2008 כל האישומים כנגד צ'אטמן נמחקו.

צ'ארלס צ'אטמן ריצה 26 שנים במאסר בכלא פשע שהוא לא ביצע.

 

 * תודה למר תומר וירט, סטודנט בקליניקת החפות בשנת 2016-17

 

סיפורו של קורנליוס דופרי

קורנליוס דופרי זוכה ב-4 לאפריל 2011, לאחר שריצה יותר מ-30 שנים בכלא באשמת פשע שלא ביצע.

הפשע בו הואשם

ב-23 בנובמבר 1979 זוג צעיר החנו את מכוניתם מחוץ לחנות משקאות בדאלאס, טקסס. בעוד שהאישה השתמשה בטלפון ציבורי ובן זוגה יצא מהחנות, שני גברים אפרו-אמריקאים תפסו אותם ואילצו את שניהם באיומי אקדח להיכנס למכוניתם. הגברים שדדו את בני הזוג ולאחר מכן הוציאו את בן הזוג מהמכונית. החוטפים נסעו לפארק סמוך שם אנסו שניהם את האישה באיומי אקדח וגנבו ממנה מעיל פרווה אותו ניסו בהמשך למכור. לאחר מכן, איימו עליה לא להתקשר למשטרה ונתנו לה לברוח. שוטרים בסיור הבחינו בה בצדי הדרך וסייעו לה.

החקירה וזיהויו של דופרי כמבצע התקיפה

שבוע לאחר התקיפה, קורנליוס דופרי בן ה-19 וחברו אנת'וני מאסינגיל נעצרו על ידי המשטרה כשהלכו בצידי הדרך ברחוב הקרוב למקום בו ארעה התקיפה. השוטרים טענו שעצרו אותם מכיוון שתאמו לתיאור כללי של שני גברים שחורים שביצעו תקיפה מינית באזור, דובר בתקיפה אחרת מהמקרה הנדון. השוטרים ערכו חיפוש על שניהם, דופרי לא היה חמוש ואילו ברשותו של מאסינגיל נמצא אקדח דומה לאקדח שתואר במקרה תקיפתם של בני הזוג.

דופרי ומאסינגיל נעצרו וצולמו בכדי לערוך לקורבנות מסדר זיהוי באמצעות תמונות. החוקרים הראו לקורבנות התקיפה צילומים שביניהם תמונותיהם של דופרי ומאסינגיל. הגבר שהותקף לא זיהה אף אחד מהם, אולם האישה בחרה מתוך הצילומים בדיוק את תמונותיהם של דופרי ומאסינגיל. בהמשך החקירה, הראו החוקרים את הצילומים לשתי נשים שעבדו בחנות שבה התוקפים ניסו למכור את המעיל שגנבו מהאישה. שתי הנשים לא זיהו את דופרי או את מאסינגיל.

עדויות פורנזיות אישרו שהאישה נאנסה. יש לציין בהקשר זה שדגימות הדם שנבחנו התאימו לסוג הדם של הקורבן, לפיכך לא ניתן היה להכריע את סוג הדם של התוקפים על פי העדויות הפורנזיות.

המשפט

במשפט שני הקורבנות זיהו את דופרי ואת מאסינגיל כתוקפיהם; הגבר הסביר את העובדה שלא זיהה אף אחד מהם בעת החקירה הראשונית בכך שבעת מסדר הזיהוי ראייתו הייתה מעט לקויה. בעת החקירה הנגדית של האישה בשימוע לגבי הזיהוי, היא התקשתה להבדיל בין צילומיהם של שני הנאשמים וזיהתה את מאסינגיל כדופרי, על אף ששני הנאשמים נכחו באותה עת בתוך אולם בית המשפט. בנוסף, בעת התקיפה עצמה, לא הרכיבה האישה את המשקפיים שבדרך כלל מרכיבה.

התביעה טענה שהתיק מבוסס על זיהוי התוקפים על ידי שני הקורבנות. ההגנה של דופרי התבססה על טענה הנוגעת לקושי בזיהוי בין-גזעי (שכן הקורבנות היו לבנים ואילו תוקפיהם שחורים), וכן על הכרזתו שלא היה לו שום קשר לתקיפה או לניסיון למכור את המעיל הגנוב.  

ב-3 לאפריל 1980 חבר המושבעים החליט שקורנליוס דופרי אשם בשוד בנסיבות מחמירות ודן אותו ל-75 שנות מאסר. לאחר מכן, ביקש התובע לבטל את התביעה על האונס מכיוון שעל פי טענת המדינה, עלות התביעה מאוד יקרה וגם אם יורשע באונס לא ישתנה גזר הדין למעבר ל-75 שנים.  

הערעורים והזיכוי

דופרי הגיש 3 בקשות לצו "הבאס קורפוס". על פי צו זה שופט רשאי להורות לרשויות להביא בפני בית המשפט אדם הכלוא בידי הרשויות ולדון במעצרו, ואם המעצר בלתי חוקי - לשחרר את האדם. שלושת בקשותיו של דופרי נדחו. בנוסף, דופרי לא היה מועמד לשחרור על תנאי מוקדם מהכלא מכיוון שאז היה צריך להודות באשמתו ולהירשם לתכנית המיועדת לעברייני מין, דבר אשר לא היה מוכן לעשות בשום אופן.

ב-2006, התובע המחוזי של דאלאס הסכים לשתף פעולה עם פרויקט החפות ולבצע חיפוש של ראיות פורנזיות שהוצגו במשפטו של דופרי. כשנה לאחר מכן, נודע מהמעבדה הפורנזית שחלק מהממצאים אבדו או הושמדו.

ב-2009 התובע המחוזי הסכים לשתף פעולה שנית עם פרויקט החפות והוחלט לשלוח את הממצאים שנותרו לבדיקות דנ"א במעבדה פורנזית בקליפורניה. המעבדה ערכה בדיקה מקיפה של הממצאים שנותרו מערכת האונס, ומצאו דנ"א של שני גברים.

ב-30 ליולי 2010 שלחה המעבדה דו"ח מפורט אשר מזכה באופן מוחלט הן את דופרי והן את מאסינגיל מכל אשמה ביחס לתקיפה שבגינה ישבו בכלא מעל 30 שנה. שכן על פי ביהמ"ש, האונס והשוד היוו חלק מאותה תקיפה מתמשכת שבוצעה על ידי אותם שני תוקפים.

משרד התובע המחוזי של דאלאס אישר שממצאי דנ"א מבססים מעבר לכל ספק את חפותו של דופרי והוא זוכה לבסוף על ידי ביהמ"ש של טקסס לערעורים פליליים. יום לאחר שחרורו, נישא דופרי לחברתו מחוץ לכותלי בית הכלא.

דופרי פרסם את הדברים הבאים כשבוע לאחר שחרורו מהכלא בשיתוף עם פרויקט החפות: "בעוד שיש לנו את הזכות המלאה לכעוס על הממשלה על כל השנים שנגנבו מאתנו וממשפחתנו, אנו מוצאים מקום להתמקד בניסיון לגרום לכך שאנשים חפים מפשע אחרים לא יורשעו בפשע שלא בצעו. לצערנו, עד היום מדינת טקסס לא פועלת מספיק בכדי למנוע הרשעות שווא ובכדי לשפר את אמינות מערכת המשפט שלנו, וזאת למרות העובדה שטקסס היא המדינה המובילה בזיכויים באמצעות דנ"א.

המחוקק נקט בפעולה קטנה אך משמעותית בכך שיצר את הוועדה ע"ש טים קול לבחינת סוגיית הרשעות השווא, הסיבות המובילות להן ודרכים למנוע אותן. ההמלצה החשובה ביותר של הוועדה הינה לערוך רפורמה בשיטת הזיהוי על ידי עדי ראייה. מניסיוננו האישי אנו יודעים עד כמה עדות ראייה שגויה עשויה להרוס לאנשים חיים שלמים. עדות ראייה הובילה למרבית המקרים של הרשעות שווא במדינת טקסס; מעל 85% מהזיכויים באמצעות דנ"א נעשו בתיקים שההרשעה בהם נעשתה על סמך עדות ראייה. הוועדה המליצה על רפורמה אשר תיטיב את השיטה באמצעות נוהל מחייב של גביית עדות כתובה מעדי הראייה. כמו כן, המליצה הוועדה  על חקיקת חוק אשר יחייב את רשויות האכיפה לבצע הקלטות אלקטרוניות של כל החקירות בעבירות חמורות. העלות של הרפורמה היא נמוכה ויכולה לשפר את האמון במערכת המשפט, למנוע הרס של חיי אדם חפים מפשע, ולחסוך למדינה מיליוני דולרים של פיצויים לחפים מפשע שזוכו".

 

* תודה לגב' סימה גרנובסקי, סטונדטית בקליניקת החפות 2016-17

 

 

סיפורן של רביעיית סן אנטוניו

4 חברות קרובות, אליזבת' רמירז, קריסטי מאייהאף, קסנדרה ריברה ואנה ואסקז, הורשעו ב1997  באונס של 2 ילדות קטנות שהתרחש כביכול ב1994 בסן אנטוניו, טקסס, ונשלחו לכלא למרות שהראיות הצביעו על חפותן. ככל הנראה הן נרדפו והורשעו לאור העדפות המיניות שלהן.

2 האחייניות בנות ה7 וה9 של רמירז התארחו במשך שבוע אצל דודתן בזמן שאימן הייתה בקולרדו. רמירז באותה תקופה גרה עם חברתה ועם עוד זוג חברות. לאחר שחזרו הילדות מהביקור אצל דודתן הן העידו כי הן נאנסו, ועברו התעללות מינית מצד רביעיית הנשים תחת איומי אקדח.

עדותיהן של הילדות היו בעלות סתירות שונות לגבי העובדות כמו מי? מתי? ואיפה? , אבל בזמנו ביהמ"ש התעלם מכך לאור כך שנאמר שמדובר בסטיות קלות בלבד.

מעורבות פרוייקט החפות

ב2013 מייק וור ופרוייקט החפות של טקסס ביקשו בשם הנשים משפט חוזר לאחר הרשעה לאור ראיות מרכזיות שהעלו ספקות רציניים לגבי נכונות הרשעתן של הנשים: ראשית לאור החזרה מעדותה של אחת הקורבנות לכאורה ושנית לאור חזרה מעדותה של המומחית הרפואית שהעידה כנגד הנשים.

ואסקז שוחררה בקיץ 2013, ובהמשך השנה שוחררו 3 הנשים האחרות לאור חידוש בחוק הקובע כי  אם נעשה שימוש בראייה מדעית שלאור ההתקדמות הטכנולוגית התגלה כי הראיה איננה אמינה, אזי יש לשחרר נאשמים שהואשמו על סמך ראיה זו. בשלב זה שמן של הנשים עוד לא נוכה, והן עדיין לא הוכרזו כחפות מפשע, אבל הן המשיכו להיאבק על חפותן במשך כ20 שנה, ומעולם לא חשבו להסכים לעסקת טיעון, עד שלאחרונה הפך ביהמ"ש הפלילי לערעורים בטקסס את ההכרעה המקורית והכריז כי הנשים חפות מפשע.

לבסוף הנשים זוכו לאור כך שאחת הקורבנות לכאורה חזרה בה מעדותה על מעשה האונס, והודתה שמשפחתה הכריחה אותה להאשים את דודתה בהתעללות מינית. מעדותה של הקורבן עלה כי לאחר שחזרו הסבתא ראתה את 2 הילדות ובת דודתן משחקות יחד במשחק שבו הן כביכול ישבו ברכב, כאשר אחת מהן נהגה ושתיים מהן ישבו מאחור ושיחקו באמא ואבא וכחלק מזה גם התנשקו. הסבתא זיהתה זאת כהתנהגות "חריגה" , וקראה לאביהן. כאשר האב התעמת עם הבנות ושאל היכן הן למדו להתנהג כך, הן ענו כי הן למדו זאת ממנו. בשלב זה האב צעק עליהן כי הוא יודע שהן למדו זאת מדודתן ושהן עברו התעללות מינית על ידה ושיספרו לו על כך. היא העידה כי לכל אורך התהליך הן הודרכו לפרטי פרטים, ואם הן היו טועות אביהן היה מרביץ להן. הנאשמות לכאורה הביאו ראיות נוספות המוכיחות כי אביהן של המתלוננות הכריח אותן באמצעות איומים והתעללות להעיד כנגד דודתן וחברותיה כדי לזכות ביתרון לטובת הדיון במשמורת על ילדיו. כמו כן העידה הקורבן לכאורה כי את אחת הנאשמות היא מעולם לא ראתה לפני שהגיעה לתחקור במשטרה ונשאלה לגבי מי ביצע את הפשע, וכאשר טעתה והצביעה על אישה לא נכונה, השוטר כיוון אותה להצביע על האישה המתאימה, כלומר על אחת השותפות לדירה  של דודתה. בנוסף המומחית הרפואית במשפט המקורי חזרה בה מעדותה על כך שהיו סימנים פיזיים באיברי המין של הילדות שיכלו להתרחש רק לאור התעללות מינית וחדירה של חפצים זרים, וזאת על רקע התקדמות טכנולוגית ומחקרים חדשים שהוכיחו כי אותם סימנים יכולים לקרות באופן טבעי ולאו דווקא לאחר תקיפה מינית.

כדי להוכיח את חפותן נדרשו הנשים להוכיח כי לאור הראיות בזמננו אף מושבע סביר לא היה מרשיע אותן באונס, והן עמדו בנטל הנדרש.

סיפורן של הרביעייה זכה לסיקור נרחב בסרט הדוקומנטרי `Southwest of Salem: The Story of the San Antonio Four" שעקב אחרי המאבק של הרביעייה לזיכוי מלא.

 

* תודה לגב' שרון שריבר, סטודנטית בקליניקת החפות 2016-17

 

תימות'י ברידג'ס ריצה מאסר של 25 שנים בשל שוד ואונס שכלל לא ביצע. ההרשעה התבססה ברובה על טענת הFBI כי שתי שערות שנמצאו בזירה, תואמות לשיערו של ברידג'ס.

ברידג'ס שוחרר מהכלא ב1.10.2015, לאחר שהתביעה הסכימה לסילוק ההאשמות נגדו. הצוות המשפטי שפעל לשחרורו כלל עורכי דין מפרויקט החפות, יחד עם משפטנים מכלא בצפון קרולינה ודויד רודולף. הצוות חשף את קיומן של עדויות שהמשטרה לא העבירה למשרד התובע המחוזי לפני המשפט. בנוסף, מחומרים שהתגלו לאחר ההרשעה התברר שהמשטרה שילמה למודיעים ואף איימה עליהם והבטיחה להם הבטחות שונות בתמורה לעדותם. דגימת דנ"א שנלקחה מהזירה שללה גם היא את האפשרות שברידג'ס הוא האשם.

משמעות הזיכוי הינה כי ברידג'ס זכאי לפיצויים מכח חוק, בסך 50,000$ לכל שנת מאסר, ועד למקסימום של 750,000$.

בשנה שחלפה מאז שברידג'ס שוחרר, הוא נאבק להשיב את חייו למסלולם הרגיל. הגם שלא ניתן להשיב את הגלגל לאחור, ההכרה הרשמית בחפותו והפיצויים המוענקים לו יסייעו לו רבות בהסתגלות.

בשנת 2013 זוכו שלושה אנשים, בשלושה מקרים שונים, בעקבות דגימת דנ"א, לאחר עדות של חוקר FBI שקבעה שלא בצדק את אשמתם, בהתבסס על שיער שנמצא בזירה. עקב כך, פרויקט החפות פנה לFBI ולארגון הלאומי למלחמה בפשיעה בבקשה לערוך בדיקה מחודשת של כל ההרשעות שבוססו על דגימות שיער מיקרוסקופיות. מסקנות הבדיקה, שפורסמו בידי הFBI ב2015, חשפו כי מתוך 268 מקרי הרשעה שהתבססו על דגימות שיער מיקרוסקופיות, ב96% אחוזים מתוכם (257 מקרים), עדותו של סוכן הFBI באשר לדגימת השיער הייתה חסרת ביסוס. 27 חוקרי FBI, מתוך 29, העידו עדות שגויה או הגישו דו"ח שגוי. הנתונים האלו אינם כוללים מקרים רבים אף יותר, בהם העדות ניתנה בידי חוקר של המדינה, ולא של הFBI, כפי שקרה במקרה של ברידג'ס.

"המקרה של ברידג'ס מהווה תזכורת חשובה לכך שעל המדינה לערוך ביקורת עצמאית על כל החוקרים שמאומנים בידי הFBI", אומרת דנה דלגר, אחת מעורכות הדין בפרויקט החפות. "במשך עשורים, חוקרים ואנליסטים של הFBI הגישו עדויות שגויות שהיוו משקל משמעותי בהרשעות רבות בכל רחבי ארצות-הברית. בעוד שהFBI הסכים לבחון מחדש את המקרים בהם הוא היה מעורב ישירות, בחינה זו לא מכסה את המקרים שבהם העדות ניתנה מפי חוקר של המדינה שאומן על-ידי הFBI".

מודין וייז מצפון-קרולינה הייתה קורבן לשוד ותקיפה שבוצעו בשלב כלשהו בין שעות הצהריים של יום ה14 במאי, 1989, לבין שעות הצהריים ביום למחרת, אז מצאה אותה כלתה בביתה של וייז, כשעל גופה סימני חבלות קשות. הקורבן, שהייתה אישה מבוגרת, במצב בריאותי לקוי, ועיוורת, נפטרה 13 חודשים לאחר מכן, מבלי שנתנה תיאור אמין של התוקף שלה. למרות שהקורבן הכחישה שהיא נאנסה, הרופא המטפל העיד כי החבלות על גופה מעידות על אונס. במשך כמה חודשים המקרה לא נפתר, עד ששלושה מודיעים בעלי עבר פלילי, טענו כי ברידג'ס הודה בפניהם שהוא ביצע את העבירה.

במהלך המשפט, התביעה הסתמכה על עדותם של שלושת המודיעים, וכן על עדותו של שוטר במז"פ, שעבר הכשרה בתחום של שיערות מיקרוסקופיות על-ידי הFBI . השוטר טען כי הוא מזהה באופן ברור ששיערה שנמצאה בזירת הפשע היא משיער ראשו של ברידג'ס. הוא הוסיף כי ישנו סיכוי של אחד לאלף שלשני אנשים לבנים (ברידג'ס הינו אדם לבן), יהיה שיער זהה. יש לציין כי ערכאת הערעור שדנה ב1992 בערעורו של ברידג'ס מצאה פגם בהסתמכות על עדות של 1 ל1000, אך בהתבסס על עדותם של המודיעים, החליטה הערכאה לאשר את הרשעתו השגויה של ברידג'ס.

ברידג'ס טען באופן עקבי לחפותו. ההגנה שלו התבססה על העדות של סוכן לשעבר בלשכת החקירות המדינתית. טביעת כף יד מדממת נמצאה על קיר בזירת הפשע, ששני אנליסטים מטעם המדינה הסכימו שלא תאמה לכף ידו של ברידג'ס. למרות הטיעון המשכנע של סנגורו של ברידג'ס, לפיה טביעת כף היד שייכת בוודאות לאשם האמתי, ברידג'ס הורשע ונידון למאסר עולם.

לאחר שחרורו, ברידג'ס עבר להתגורר יחד עם דודו ובן-דודו, וטרם חזר לדירתו. ברידג'ס יוצג בהליך הראשוני על ידי לורן מילר מהצוות המשפטי של כלא צפון-קרולינה, ופבריקנט ודלגר מפרויקט החפות. מילר ורודולף ייצגו אותו בהליך המשפט החוזר.

 

* תודה לגב' חני קליין, סטודנטית בקליניקת החפות בשנת 2016-17