פרשת חואן ריברה והקליניקה לחפות באוניברסיטת סטנפורד
People v. Rivera
אילנוי, ארה"ב
[1]בשנת 1993 נאנסה ונרצחה בביתה ילדה בת 11 בעת שהשגיחה על פעוטה בביתה שבאילנוי, ארה"ב. החשוד היחיד שנחקר בחשד לביצוע העבירה היה חואן ריברה (אז 20). הוא נחקר במשך 4 ימים בהם בתחילה הכחיש כל ידע בנוגע לפרשה, אך בליל היום הרביעי הודה בחקירה באשמה בעת שהיה שרוי בהתקף פסיכוטי, במהלכו הטיח את ראשו בקיר תאו. ההודאה הראשונה שמסר ריברה הייתה רוויה בפרטים שלא תאמו את הממצאים בזירה, ולכן התובע המחוזי הורה לחדש את החקירה על אף מצבו הנפשי המעורער בו היה נמצא בשלב זה. לאחר חקירה זו, במהלכה היה כפות ובהשפעת סמים פסיכיאטריים, השיגו חוקריו הודאה שהיתה קרובה יותר למה שהיה ידוע אז למשטרה.
[2]למרות הסתירות שבהודאה, היעדר ראיות ישירות הקושרות את ריברה לזירת הפשע, וראיות התומכות בחפותו (איכון מאזיק אלקטרוני שענד בליל האירוע שהעיד כי לא נכח בזירה, היעדר התאמה לתביעות האצבע הרבות שנמצאו בזירה ועוד) ריברה נמצא אשם בבית המשפט באילנוי על סמך הודאתו ונידון למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. עם זאת, בשל מספר כשלים בהליך ריברה זכה למשפט נוסף בעניינו. במשפט השני ריברה הורשע פעם נוספת ונידון למאסר עולם.
בשנת 2005 כאשר התפתח ונכנס לשימוש משפטי מבחן הDNA[3], נערכה לבקשת הנאשם בדיקת דנ"א לזרע שנלקחה מהגופה ונמצא לא מתאימת לזו של ריברה. בעקבות הממצא החדש נפתח משפט נוסף בעניינו של ריברה. הפעם, התביעה ניסתה למנוע את הצגת הראיה החדשה אך משכשלה בכך ביטלה את חשיבות הממצאים בטענה לפיה סביר להניח שהדגימה זוהמה ע"י המעבדה שבחנה אותה, או לחילופין, כי היא שייכת לאדם איתו הנרצחת הייתה בקשר. ריברה הורשע בשלישית, וזאת על אף שממצאים פורנזים אחרים סתרו את ההסברים שהציעה התביעה.
בעזרתה של קליניקת החפות באוניברסיטת סטנדפורד, וכשהעומד בראשה, פרופ' לורנס מרשל, משמש כסניגור הראשי, ערער ריברה על הפסיקה. הטענות המרכזיות שהעלתה ההגנה היו אלה:[4] (1) סך הראיות שהוצגו לביהמ"ש לא עמדו בנטל הראייתי ולא הוכח כי ריברה היה אשם "מעל לספק סביר". (2) זכויותיו החוקתיות של ריברה כנאשם נשללו ממנו שלא כדין כאשר ביהמ"ש פסל עדויות מומחים באשר להשפעתו של מצבו הפסיכיאטרי והפסיכולוגי ועל האפשרות שהיתה להם השפעה עליו ועל מהימנות הודאתו במהלך החקירה. (3) ראיות שהציגה התביעה באשר לרקע המיני של הרצחת היו צריכות להיפסל לפי חוקי הראיות של המדינה (4) היה צריך להתיר להגנה לחקור עד אשר העיד לגבי ממצאים של בדיקת פוליגרף שהתבקש לערוך לנאשם (5) ביהמ"ש חרג מסמכותו ופעל בניגוד לדיני הראיות כאשר התיר לתובעת להציג ראיות בדבר תקלות באיזוק אלקטרוני, לעומת תקלות ביחידה אותה ענד הנאשם. (6) ביהמ"ש שגה כאשר דחה את בקשת ההגנה להציג טענות שיסתרו את טענת התביעה שהנאשם ידע פרטים מוכמנים אודות המקרה. (7) ההודאה הושגה בכפייה ולכן דינה להיפסל.
בפסק הדין של דיון זה בית המשפט תקף חריפות מספר ראיות וטיעונים ששימשו בעבר בשביל להרשיע את ריברה. ראשית, ביקר את ההודאה, וקבע שחיזוק לה יכול להיות רק פרטים מוכמנים שידע ומסר ריברה ושלא היו ידועים למשטרה בעת החקירה. ההודאה של ריברה לא הכילה כלל מידע שלא היה ידוע לחוקרים אשר גבו אותה בעת שניתנה, למעט מספר פרטים שהתבררו כשגויים. בנוסף, בית-המשפט קיבל את טענת ההגנה לפגיעה שלא כדין בזכויות הנאשם שנבעה מהעובדה שבית המשפט קמא פסל עדים ועדויות שהצביעו על פגמים בהודאה כגון עדות מומחים באשר להודאות כוזבות, עובדות שלא הועלו כגון מצבו הנפשי של האשים לפני ובעת מתן ההודאה ושיטות חקירה לא אמינות בהן נעשה שימוש. זאת ועוד, ההגנה הייתה מנועה מלהעלות בפני המושבעים את העובדה שבדיקת פוליגרף שביצע ריברה העלתה ממצאים לא חד-משמעיים, לאחר שהתביעה טענה כי זו הפלילה אותו.
שנית מתח השופט בבית המשפט לערעורים ביקורת על החלטתה של התביעה בעבר להתעלם מדגימת הדנ"א שלא תאמה את זו של ריברה. התביעה העלתה שתי תיאוריות בשביל להסביר את אי ההתאמה ושתיהן נדחו בדיון זה: החלופה הראשונה שהציעה התביעה באשר לממצאים אלה הייתה תיאוריה לפיה הזרע היה שייך לאדם עימו המנוחה הייתה בקשר. ביהמ"ש קבע שלא הוצגה כל הוכחה שתבסס סברה זו, למעט טענה שהייתה צריכה להיפסל לפי חוק הקרוי Rape Shield law האוסר על הצדדים להעלות טענות המבססות סבירות שקורבן הסכים לקיים יחסי מין על סמך העבר המיני שלו. באשר להסבר השני הנוגע לזיהום בעת ניתוח הדגימה, קבע ביהמ"ש שמדובר בספקולציה חסרת בסיס שהייתה כה לא סבירה ולא מניחה את הדעת, שאין ברירה אלא לקבוע שהראיה מטילה ספק סביר באשמתו של הנאשם.
לאור קביעותיו לגבי הממצאים הפורנזיים ומשמעותם, קבע בית המשפט שאין צורך לבחון את יתר טענות ההגנה היות והתביעה לא עמדה בנטל הראייתי הדרוש בכדי להוכיח את חפותו של הנאשם, זיכה את ריברה מכל הסעיפים בו הואשם, ובצעד חסר כל תקדים אסרה על התביעה לפתוח את התיק בפעם הרביעית ולהעמיד את ריברה לדין פעם נוספת. כך, בשנת 2011, לאחר כ-20 שנים בכלא, ריברה נוקה מכל אשמה ולזכותו נפסקו הפיצויים הגבוהים ביותר שנפסקו לטובת אדם שהורשע בשוגג עד אותו היום: כ-20 מיליון דולרים.
[1] Center on Wrongful Convictions, Juan Rivera Innocece Project, http://www.innocenceproject.org/cases/juan-rivera/ (last visited Dec 3, 2016).
[2] שם
[3] שם
[4] People v. Rivera, 091060 (2d Cir. 2011)
*תודה לגב' יעל זרוק, סטודנטית בקליניקת החפות 2016-17