על משפטים חוזרים

מהו משפט חוזר?

"...מטבע הדברים לא קיימת, וטרם נוצרה, באיזו ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה... אף השופטים, בהיותם אך בני אדם, עלולים לטעות מדי פעם בפעם."
השופט אגרנט, בג"ץ 177/50 ראובן
 

המשפט החוזר נועד לאפשר לנידון במשפט הפלילי לערוך את המשפט בעניינו פעם נוספת, למרות שניתן בגינו פסק-דין חלוט (קרי, ניתנה הכרעה מפי בית-משפט מוסמך ובדרך-כלל גם היה הליך של ערעור).

מבחינה פרקטית, "משפט חוזר" משמעו החזרת ההליך המשפטי אל ראשיתו, כלומר ההליך מתחיל מחדש. לצורך פעולה חריגה זו נדרשת סיבה של ממש, קרי עילה חוקית. המחוקק הישראלי הכיר בהסדר החקיקתי לקיומו של "משפט חוזר" בדין הפלילי בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, אשר בגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש(de novoעניין שהוכרע בפסק דין חלוט. במסגרת זו, תוגש בקשה למשפט חוזר לבית-המשפט העליון ובה תפורט מדוע מתקיימת עילה (אחת או יותר) מהעילות המנויות בחוק, ושופט בית-המשפט העליון יכריע האם להורות על משפט חוזר, שיתקיים בבית המשפט שדן בתיק המקורי, או האם לדחות את הבקשה. יש לציין כי המשפט החוזר אינו ערעור נוסף. למעשה, המשפט החוזר נועד, בנסיבות מסוימות, לתקן את תוצאת פסק הדין החלוט כאשר פרוצדורה אחרת בחוק (לדוגמת חנינה) אינה מאפשרת תיקון זה.

המשפט החוזר הוא הליך נדיר יחסית, שכן שהוא עומד מול עקרון סופיות הדיון במשפט. אולם, הסופיות הינה אמצעי להשגת מטרות אחרות. מטרה מרכזית של כלל סופיות הדיון היא שימור ההרתעה שפסק הדין יוצר, על ידי מניעת ערעור נוסף עליו. שיקול נוסף שתומך בכלל סופיות הדיון הוא היעילות המשפטית. זהו אינטרס כללי ומנהלי – לשים קץ להליכי המשפט. כמו כן, לקורבנות זכות שלא יוטרדו עוד בהליכים משפטיים. אך מול השיקולים הללו עומד החריג –  חקר האמת. האפשרות הפנים-מערכתית לתקן טעויות נועדה לצמצם ככל הניתן את החשש כי אדם חף מפשע יושב בכלא, וכן להביא להגברת אמון הציבור במערכת השפיטה.

 

מהן העילות המרכזיות להגשת בקשה למשפט חוזר?

 

לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984, רשאי בית המשפט להורות על קיום משפט חוזר אם מתקיים אחד מארבעת התנאים הבאים:

1) ניתן להוכיח שאחת הראיות שהוגשו במשפט המקורי מזויפת או שקריתואם אותה ראיה לא הייתה קיימת תוצאת המשפט הייתה משתנה לטובת הנדון.

2) ישנן עובדות או ראיות חדשות ומהותיותאשר לא היו ידועות לנדון בזמן המשפט המקורי, והעשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנדון.

3) אדם אחר הורשע בביצוע העבירה.

4) ישנו חשש ממשי שבהרשעה המקורית נגרם לנדון עיוות דין

 

התפתחותן של עילות המשפט החוזר

בשנת 1957 נחקק חוק בתי המשפט והוא כינן לראשונה את מוסד המשפטים החוזרים. החוק אפשר להגיש בקשה למשפט חוזר על בסיס שלוש עילות בלבד. בשנת 1993 מונתה ה"ועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר" (הידועה בכינויה "ועדת גולדברג"), בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, השופט אליעזר גולדברג. לוועדה היו מטרות שונות, כמו בחינת משקלן של אמרות והודאות נאשמים, וכן היא קיבלה מנדט לבחון את העילות הקבועות בחוק לקבלת משפט חוזר ולהמליץ האם יש מקום לשנותן. הועדה פרסמה את מסקנותיה בשנת 1994, ועל בסיס מסקנות אלה תוקן החוק בשנת 1996. כיום, ניתן לבסס את הבקשה למשפט חוזר גם על ראיות שהיו יכולות להיות בידי הנידון בעת המשפט המקורי אך לא הוגשו לבית המשפט מסיבות שונות. לאור ההמלצות גם התווספה עילה רביעית, העילה של "עיוות דין", שהינה מעין "עילת סל" המאפשרת הגשת בקשות למשפט חוזר במקרים שונים, לדוגמא לאור התרשלות עורך-דין בייצוג הנאשם.

 

החסמים המרכזיים והבעיות המוסדיות שמונעים הגשת וקבלת בקשות למשפטים חוזרים

ישנן מספר בעיות מוסדיות שמונעות הגשת בקשות למשפטים חוזרים, והסממן החזק ביותר לכך הינו כמות הבקשות המעטה המוגשת לבית המשפט העליון, בממוצע כ-40 בקשות בשנה. זהו, כאמור, מספר דומה למספר הנידונים הפונים לסנגוריה הציבורית בבקשה לייצגם בהליך הגשת הבקשה למשפט חוזר. מספר זה הינו קטן בהשוואה למדינות אחרות שפועלות בדומה לשיטת המשפט שבישראל (השיטה האנגלו-אמריקנית) וגם ביחס לגודל האוכלוסיה בישראל.

בישראל יש שלוש בעיות מוסדיות עיקריות אשר מונעות תיקון של הרשעות שווא. ראשית, אין גוף מוסדי בעל סמכויות של ממש לצורך טיפול באיתור ובביטול של הרשעות שווא. חרף כך שהסנגוריה הציבורית מוסמכת לייצג נידונים בבקשות למשפט חוזר, אין לה סמכויות נרחבות ומפורשות לעיון בחומרי החקירה, לבדיקה ולחקירה נוספת מצידה. בנוסף, המוסד שמטפל במענה לבקשות למשפט חוזר ובפניות הקשורות לכך הינו הפרקליטות, כך שהגוף שתבע את הנידון נדרש לבחון האם נעשתה טעות בהרשעה. 

לשם השוואה, בבריטניה ישנה ועדה מיוחדת– The Criminal Cases Review Commission – שתפקידה לבחון מקרים שבהם יש חשש שהתבצעה הרשעת שווא. הוועדה הינה עצמאית לחלוטין – היא מנותקת מן המשטרה ומבתי המשפט, וכן מן התביעה והסנגוריה. אם הוועדה מצאה שבמקרה מסוים ישנה "אפשרות ממשית" כי בית-המשפט יהפוך את פסק הדין ויזכה את הנידון או יפחית מעונשו, היא יכולה להפנות את ההליך לבית משפט לערעורים, שיהיה חייב לערוך בחינה מחודשת של התיק. 

בעיה מוסדית נוספת שקיימת בישראל טמונה בקושי באיתור ובדיקה של חומרים ומוצגים לאחר המשפט המקורי. זאת, מכיוון שברוב המקרים המוצגים הנחוצים מושמדים לאחר המשפט. כמו כן, טרם התפתחה חקיקה שמסדירה את הזכות לעיין בחומר ולערוך בדיקות לאחר הרשעה.עם זאת, באחרונה פורסם תזכיר חוק שמירת מוצגים לצרכים ראייתיים, שנועד להבטיח כי מוצגים ראייתיים יישמרו גם לאחר תום המשפט, בהתאם לקריטריונים שונים המנויים בתזכיר.

בנוסף, אחת הדרכים לגילוי הרשעות שווא היא באמצעות שיחות עם עדים, שכן להם מידע שייתכן ולא הוצג במשפט. ברם, יש קשיים מעשיים ומשפטיים שמונעים מהנידונים או מי מטעמם את האפשרות לפנות אל העדים. כך, לדוגמא, התביעה עשויה לחשוף נידונים, אשר מבקשים לשוחח עם עדים שהיו עדי תביעה, לטענה שפעלו שלא כדין. מעבר לכך, לסנגוריה הציבורית קושי בלשוחח עם עדים בהיעדר סמכויות חקירה מוסדרות בחוק. לפיכך, כל שנותר הוא לפנות לעד במישור הלא פורמאלי ויש תלות במוכנותו של העד לשתף פעולה.

 

למי פונים במטרה להגיש בקשה למשפט חוזר?

כיום ישנן שלוש דרכים באמצעותן ניתן להגיש בקשה למשפט חוזר:

1) פנייה לעורך דין פרטי: פנייה עצמאית לעורך-דין, יש לציין שהייצוג כרוך בתשלום דמי טרחה לעורך הדין.  

2) פנייה למחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית הארצי בסנגוריה הציבורית הארצית ישנה מחלקה ייחודית העוסקת בבדיקת פניות של נדונים (אנשים שההליך המשפטי בעניינם, לרבות ערעור, הסתיים) המבקשים לקיים בעניינם משפט חוזר. לסנגור הציבורי הארצי סמכות ייחודית לבדוק פניות אלה, ולהגיש בקשות למשפט חוזר במקרים שנמצאה עילה לכך. הפנייה לסנגוריה הציבורית הארצית אינה כרוכה בתשלום. 

3) פנייה לקליניקת החפות של האוניברסיטה העברית: הפנייה תתבצע באמצעות הגשת הטופס המצורף, ואינה כרוכה בתשלום.

 

נתונים אמפירים אודות משפט חוזר

ההערכה היא שעד היום הוגשו בישראל כ-600 בקשות למשפט חוזר.אולם, מאז קום המדינה התקבלו רק 28 בקשות למשפט חוזר על ידי בית-המשפט העליון. מתוכם, 25 התקבלו לאחר שנת 1996, השנה בה תוקן חוק בתי המשפט והורחבו העילות להגשת בקשה למשפט חוזר. כאשר מתמקדים ב-25 הבקשות למשפט חוזר שנתקבלו מאז 1996, ניתן לראות כי שבע בקשות שהתקבלו הוגשו על סמך העילה של ראיות או עובדות חדשות (סעיף 31(א)(2)), שש בקשות נסמכו על העילה של עיוות דין (סעיף 31(א)(4)) ושבע בקשות הוגשו על בסיס שתי העילות יחדיו. כלומר, רוב הבקשות למשפט חוזר אשר מתקבלות מבוססות רק על שתיים מתוך ארבע העילות שבחוק. יתר הבקשות הן בקשות שבהן בית המשפט זיכה את הנידון באופן מיידי בהתאם לסעיף 31(ד), שמאפשר להורות על זיכוי בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, אם נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר. אולם, בחמשת המקרים הללו בית המשפט לא פירט את העילה שבגינה הבקשה נתקבלה.

מבחינת תוצאות המשפטים החוזרים מאז תיקון חוק בתי המשפט, עולה כי בשמונה מקרים הנידון זוכה במשפט החוזר, בשלושה מקרים הנידון הורשע מחדש ובשלושה מקרים הוא הורשע בשנית תוך הפחתה בעונשו; בשבעה מקרים כלל לא נערך משפט חוזר שכן הנידון זוכה עוד במעמד הבקשה למשפט חוזר, בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

בין שנת 2006 ל-2010 אושרו שלוש בקשות למשפט חוזר ברצף אשר עסקו בעבירות תנועה. אפשר לראות בתקופה זו תחילה של שינוי מגמה ביחס של בתי המשפט לבקשות למשפטים חוזרים. לכן, ניתן לחלק את התקופה, מאז התיקונים שבוצעו בשנת 1996 בעקבות מסקנות ועדת גולדברג, כך שנבחין בין שני עשורים: 2005-1996; 2006-היום.

חומרת העבירות

בהתאם למחקר שערכנו ניתן לראות כי בעשור האחרון (משנת 2006 ואילך), בית-המשפט העליון נוטה יותר לאשר בקשות למשפט חוזר בעבירות קלות. כך, עד שנת 2005, רוב הבקשות למשפט חוזר שאושרו עסקו בעבירות חמורות (כגון רצח ואונס).החל משנת 2006, רוב הבקשות למשפט חוזר שאושרו עסקו בעבירות קלות, ובעיקר בעבירות תנועה. במילים אחרות, נראה כי כיום מוסד המשפטים החוזרים בעיקר משרת את המורשעים בעבירות קלות, וניכר כי משאבים רבים מושקעים בזיכוי מורשעים בעבירות תנועה.

התוצאה בהליך

במסגרת המחקר שערכנו, בחנו מה הייתה התוצאה בתום כל הליך של בקשה למשפט חוזר שנתקבלה על-ידי בית-המשפט העליון – כמה בקשות למשפט חוזר הסתיימו בזיכוי במעמד הבקשה; בזיכוי במשפט החוזר; בהרשעה מחודשת או בהרשעה מחודשת תוך הפחתה בעונש.

בין השנים 2005-1996 עולה כי היה רק זיכוי אחד במעמד הבקשה, בעוד שהיו שישה זיכויים בעקבות המשפט החוזר. בעשור השני היה מספר רב יותר של זיכויים במעמד הבקשה – שישה במספר, לעומת שני זיכויים בלבד בעקבות עריכת משפט חוזר. מן הנתונים הללו ניתן לראות כי בעשור האחרון בית-המשפט העליון לא ראה צורך להורות על עריכת משפט חוזר בערכאה הדיונית בשישה מקרים מכיוון שהוא הכריע כי היה מדובר בהרשעת שווא כבר בשלב הבקשה למשפט חוזר, וזאת אף מבלי שנכנס לעומקו של התיק. מדובר על שינוי מגמה לעומת העשור הראשון, אז בית המשפט נטה להעביר את התיק לעיון מעמיק של הערכאה הדיונית.

מסקנה נוספת שעולה מבחינת המשפטים החוזרים היא שבשני העשורים יחדיו, בית המשפט זיכה או הפחית את עונשם של הנידונים ב-85% מהבקשות שהתקבלו. רק בשלושה מקרים, בית המשפט הרשיע את הנידון מחדש.

מצבו של הנידון בעת הגשת הבקשה למשפט חוזר

בחינה נוספת שניתן לבצע היא בחינה של מצבו של הנידון בעת הגשת הבקשה למשפט חוזר –  האם הנידון ישב בכלא בעת הדיון בבקשה למשפט חוזר? האם הוא שוחרר ממאסר לפני הדיון בבקשה? האם כלל לא קיבל עונש מאסר?

בעשור הראשון, בארבע בקשות הנידון ישב בכלא בעת הדיון בעת הדיון הבקשה; בשישה מקרים הוא שוחרר ממאסר לפני הדיון בבקשה; ובארבעה מקרים הנידון כלל לא קיבל עונש מאסר. בעשור השני, לעומת זאת, ברוב הבקשות למשפט חוזר שהתקבלו על-ידי בית-המשפט העליון, הנידון כלל לא קיבל עונש מאסר.

אם נבחן את התוצאה בהליכים שבהם הנידון ישב בכלא בעת הדיון בבקשה, ניתן לראות כי רק במקרה אחד בכל עשרים השנים האחרונות נידון שישב בכלא בעת הגשת הבקשה שוחרר לאור זיכויו במשפט החוזר. רבים יטענו כי סוג המקרים האינטואיטיבי שעליו אנו חושבים בהקשר של משפטים חוזרים, הוא שאדם משתחרר מהכלא לאחר משפט חוזר. לאור התוצאות שהוצגו, הרי שזה כמעט ולא מתקיים בישראל.