פסיקה

טענות מרכזיות

בקשות שהתקבלו

מ"ח 1689/17 ויקטור גואטה נ' מדינת ישראל (2019)

סמסטר: 
שנה: 
2019

תקציר: ויקטור גואטה הורשע ברצח בכוונה תחילה של איזו שוורץ ז"ל, עימו היה מסוכסך החל מפברואר – מרץ 2004 על רקע רצונו של ויקטור להשתלט על עסקי מכירת הסמים בשכונת דורה בנתניה. על פי הנטען בכתב האישום, בבוקר יום 29.3.04 הגיע ויקטור גואטה לבדו לביתו של שוורץ ולאחר ששוורץ הכניס אותו לביתו הוא היכה בראשו של שוורץ, כפת ידיו מאחורי גבו באמצעות חוט חשמל וחנק אותו בחוט חשמל אחר. 

הרשעתו נסמכה, בעיקרה, על עדויותיהם של ארבעה עדי תביעה עיקריים: ביסמוט (אותו על פי הטענה ויקטור ניסה לשדל לרצוח את המנוח, אך תוכנית זאת לא יצאה לפועל), רחל פרץ (שהעידה כי ויקטור התוודה בפניה בביצוע הרצח), ושני מדובבים אשר חלקו תא עם ויקטור והעידו על פרטים מוכמנים שמסר להם בקשר לרצח (יש לציין כי המדובבים תודרכו טרם תחילת הדיבוב כי ויקטור חשוד ברצח המנוח בחניקה. לא זו אף זו, מרבית דבריו של ויקטור למדובבים לא נקלטו במכשירי ההקלטה, כיוון שבתא הושמעה מוסיקה רועשת. לטענת המדובבים ועד נוסף ששהה בתא המעצר באותה עת, ויקטור הוא שהגביר את עוצמת הווליום בכדי למנוע את הקלטת שיחותיהם).

קרא עוד

בית המשפט מצא שעדויות אלו, ככל הנוגע לאירוע הרצח, מהימנות, וקבע כי העדויות משתלבות זו בזו ונתמכות על ידי ראיות נוספות אותן הציגה התביעה לכדי פסיפס ראייתי המשרטט תמונה ברורה וחד משמעית באשר לביצוע המעשה על-ידי ויקטור גואטה. מנגד, מצא בית המשפט את גרסתו של ויקטור כבלתי מהימנה, דחה את טענת האליבי מטעמו, וקבע כי לא הצליח לספק הסבר ממשי לראיות המפלילות נגדו.  טענת ההגנה כי ויקטור הופלל במסגרת קונספירציה בין חוקרי המשטרה לבין עדי התביעה נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט. שכן, לטענה זו לא הובאה כל ראיה ממשית, והיא נותרה תיאורטית בלבד. 

אמנם, בית המשפט המחוזי העביר ביקורת על אופן חקירתה של רחל שכלל איומים, צעקות והתנהגות נוקשה של החוקרים כלפיה. עם זאת, דחה את הטענה כי התנהגות זו של החוקרים כלפיה גרמה לרחל להעליל על ויקטור את מעשה הרצח.

על גואטה נגזר מאסר עולם, ובשנת 2009 דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגיש כנגד הכרעת הדין.

בחודש פברואר 2019 התקבלה בקשתו של ויקטור גוואטה למשפט חוזר, בהסכמת פרקליטות המדינה, זאת בעקבות התפתחות שאירעה בשנת 2015 בחקירת פרשה אחרת, רצח דורון סרוסי ז"ל, במסגרתה התברר כי בחומרי החקירה מצויים, בין היתר, הקלטות וחומרי חקירה שרלוונטיים גם להגנה של ויקטור גואטה. לנוכח הסכמת הפרקליטות לקיום המשפט החוזר, השופט ניל הנדל לא ראה צורך להתייחס לטענתו של ויקטור גואטה בדבר הסתרה זדונית של החומר או פעולות חקירה בלתי חוקיות שבוצעו.

למרות הסכמתה לעריכת משפט חוזר בעניינו של גואטה, הפרקליטות עומדת על כך שהרשעתו של גואטה "מבוססת על אדנים מוצקים". והוציאה הודעה לפיה "בהקשר זה יודגש, כי בחומר החדש לא נמצאה ראיה המלמדת על חפותו של גואטה". המשפט החוזר עתיד להתנהל בקרוב והפרקליטות מתכוונת להמשיך ולבקש להרשיע את גואטה ברצח.

 

עבירה: רצח בכוונת תחילה.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: המשפט החוזר תלוי ועומד.

 

קראו פחות

מ"ח 7315/15 גית נ' מדינת ישראל (2016)

סמסטר: 
שנה: 
2016

תקציר: אוסמה גית הורשע בהיעדרו בבית המשפט לתעבורה בעבירות תעבורה במסגרת שני כתבי אישום נפרדים: הרשעתו הראשונה נסבה על עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, על כך נגזר עליו קנס בגובה 2,000 ₪, פסילת רישיון למשך עשרה חודשים וכן פסילה על תנאי של חודשיים למשך שנתיים. הרשעתו השניה נסבה על עבירה נוספת של נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף, על כך, נגזר עליו קנס בגובה 1,500 ₪, פסילת רישיון למשך שנתיים וכן פסילה על תנאי של ארבעה חודשים למשך שנתיים.

בכל הנוגע לאישום הראשון, בבקשה למשפט חוזר שהגיש גית התברר  מעיון בנתוני כניסות ויציאות של משרד הפנים מעלה, כי במועד המיוחס לביצוע העבירות נשוא אישום זה לא שהה גית בגבולות הארץ, ומכאן שמעיקרא נפלה טעות בזיהוי. 

קרא עוד

לעניין האישום השני, טען גית בבקשתו למשפט חוזר כי במועד ביצוע עבירה זו אמנם פקע תוקף רשיונו הישראלי אולם עמד בתוקף רישיון נהיגה איטלקי בינלאומי שהחזיק, שאף הציגו בפני שופט התנועה. לטענת גית, כיון שהיה באותה העת תושב איטליה – נוכח יציאתו ללימודים בשנת 1993 – ולא תושב ישראל, הרישיון האיטלקי הוא שקובע לעניין היותו בעל רישיון נהיגה בתוקף, זאת מכוח תקנה 567(א)לתקנות התעבורה. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון דאז, השופט רובינשטיין, קיבל את הבקשה בכל הנוגע לאישום הראשון והורה על זיכויו של גית מאישום זה נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה ובהתאם לסמכותו מכוח סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט. אך, בכל הנוגע לאישום השני נדחתה טענתו של גית. השופט רובינשטיין דחה את בקשתו לעניין האישום שהשני, זאת בין היתר מכיוון שגית שהורשע בביצוע העבירה נשוא אישום זה לפני למעלה מ-6 שנים, הואיל והידרשות לטענתו כי למעשה היה תושב איטליה בעת העבירה נשוא האישום השני מצריכה בירור עובדתי, לדעת השופט רובנשטיין מקומו של בירור זה היה בפני הערכאה הדיונית, עת התנהל ההליך המקורי. עוד הלין השופט רובנשטיין על כך שגית לא העלה טעם ממשי מדוע נמנע מהעלאת טענתו בהליך המקורי, ועל כן, לא מצא כי יש בטענותיו להצדיק קיומו של משפט חוזר בסוגיה זו. 

 

עבירה: נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף, נהיגה מבלי שהייתה לרכב פוליסת ביטוח בתוקף.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר (לעניין אחד האישומים).

 

קראו פחות

מ"ח 511/12 דוידוב נ' מדינת ישראל (2013)

סמסטר: 
שנה: 
2013

תקציר: יוסי דוידוב הורשע בשורת עבירות, שבראשן ניסיון רצח, ונדון לעונש של 16 שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בשיעור של 40,000 ש"ח. נגד דוידוב הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים.    על-פי הנטען באישום הראשון, הגיעו דוידוב ושותפו לעבירה, שזהותו אינה ידועה, לקיוסק בבת-ים שבו עבד המתלונן. דוידוב החזיק באקדח ללא רישיון ואילו השותף נשא עימו סכין. כשהגיעו לקיוסק, הם דחפו את המתלונן והפילוהו ארצה. דוידוב ירה במתלונן פעמיים והשותף דקר את המתלונן מספר דקירות בחלקי גוף שונים. על-פי המתואר, דוידוב אף ניסה לירות במתלונן מספר פעמים נוספות אך הדבר לא עלה בידו מסיבה כלשהי. במהלך הדקירות בעט דוידוב במתלונן מספר פעמים ברגלו השמאלית. כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלונן חבלות רבות, לרבות פצעי ירי בכתפו ובכף רגלו ודקירות סכין בבית השחי, הגב, הבטן והירך. המתלונן עבר ניתוח ושוחרר מבית החולים רק לאחר שלושה ימי אשפוז. במהלך התקיפה נפצע גם דוידוב ונגרם לו חתך ברגלו השמאלית.    על פי הנטען באישום השני, בהמשך אותו הערב, בעקבות פציעתו של דוידוב הוא נסע לקבל טיפול רפואי אז פגש דוידוב את בן דודו שהעביר לו את כרטיס קופת החולים שלו או את תעודת הזהות שלו וליווה אותו למרפאה. במרפאה קיבל דוידוב טיפול רפואי תוך שהוא מתחזה לבן דודו. בסיום הטיפול, הפנה אותו הרופא לחדר מיון בבית חולים. גם שם בבית החולים התחזה דוידוב לבן דודו ונותח ברגלו. בגין אישום זה יוחס לדיודוב התחזות לאחר במטרה להטעות את חוקרי המשטרה בעניין מעורבותו בניסיון לרצח. בהמשך דוידוב הסגיר את עצמו למשטרה.

קרא עוד

דיודוב שתק בחקירותיו במשטרה והציג לראשונה את גרסתו לאירועים בבית המשפט. בעדותו בבית המשפט הציג שלוש גרסאות שונות, שהמשותף להן היא כפירתו בתקיפת המתלונן, לצד הודאה בהתחזות, את הסיבה לפציעתו ולהיזקקותו לטיפול רפואי תלה בעימות כלשהו שאליו נקלע קודם לכן. המתלונן לא מסר גרסה המפלילה את דוידוב, לא בחקירתו במשטרה ולא בעדותו בפני בית המשפט. למרות זאת, בית המשפט המחוזי הרשיע אותו על סמך מספר ראיות, בראשן סרט מצלמת האבטחה המותקנת בקיוסק, שבו תועדה תקיפתו של המתלונן.  בית המשפט התרשם מדמיון בין דמות היורה בסרט לבין דוידוב. תימוכין לדמיון זה מצא בית המשפט בראיות נוספות, ביניהן איכון הטלפון הסלולארי של דוידוב שהצביע על כך ששהה באזור הקיוסק בסמוך למועד התקיפה ; תיעוד בסרט האבטחה של נפילת מזגן על רגלו השמאלית של היורה באופן שמתיישב עם פציעתו של דוידוב ; העובדה שדוידוב נסע לקבלת טיפול רפואי בבית חולים באשדוד למרות שהתגורר בבת-ים ; התחזותו לבן דודו ; שתיקתו בחקירותיו מבלי שנתן לכך הסבר המניח את הדעת ; וכן מסירת מספר גרסאות שונות בבית המשפט, הותירו רושם שלילי על השופטים, רושם שחיזק את המסקנה בדבר מעורבותו בתקיפת המתלונן.

בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגיש דוידוב על הכרעת דינו. השופטים דחו את טענתו כי לא הוכח שהוא זה אשר תקף את המתלונן. שכן, לדעתם המבקש לא הצליח לבסס טענה שתצדיק התערבות במסקנה עובדתית של הערכאה הדיונית. כמו כן, נדחתה טענתו החלופית שלא הוכחה כנדרש הכוונה לקטול את המתלונן. 

בבקשתו למשפט חוזר טען סנגורו של דוידוב כי דוידוב אמנם הודה בפניו כי הוא היורה הנראה בהקלטה, אך לצד זאת טען כי לא היתה לו ולשותפו כל כוונה להמית את המתלונן. בהמשך לכך סיפר דוידוב לעורך דינו כי לאירוע התקיפה היה המשך שלא הוצג בסרט האבטחה בבית המשפט, שאילו היה מוצג בפני בית המשפט אזי היה ברור שלא הייתה להם כוונת קטילה.

עורך הדין הגיש בקשה להעמיד את המחשב, אליו חובורו מצלמות האבטחה, לבדיקה של מומחה מטעמו. להפתעתו, בדיקה זו העלתה שאכן הסרט לא מסתיים בנקודה שבה נטען על-ידי התביעה כי הוא מסתיים – בשעה שהמתלונן ישוב על הרצפה, מתחנן על חייו ונאבק בתוקפיו, אלא כי יש לו המשך שלא הוצג להגנה ולבית המשפט. בקטע הנוסף נראים דוידוב ושותפו מרפים את אחיזתם במתלונן ועומדים בסמוך לו. השותף מעמיד את המתלונן על רגליו. השלושה נראים מדברים ומתווכחים, דומה כי השניים מטיחים במתלונן האשמות. השניים מתהלכים במקום סביב המתלונן ומשוחחים עימו, כאשר בשלב כלשהו דוידוב התרחק לכיוון אחר ושב לקרבת המתלונן, שנראה עומד עם ידיו בכיסיו. דוידוב הניף יד קלה לעבר המתלונן והשותף הפריד ביניהם. לבסוף נראים השלושה מתרחקים יחד מהמצלמה והתמונה נעצרת. במהלך כל הקטע החסר, דוידוב ושותפו לא אחזו כלל במתלונן והשיחה ביניהם התנהלה ללא אלימות.   

דוידוב טען בבקשה למשפט חוזר כי המדינה הסתירה קטע זה במכוון מעיני בית המשפט וההגנה, משום הפוטנציאל הגלום בו להגנתו. עוד הוסיף כי אם היה ברצונו להמית את המתלונן, לא היה מרפה ממנו אלא ממשיך בתקיפה או עושה שימוש בסכין שהיתה בידי שותפו. לעניין זה הוא הוסיף כי גם את הירי שביצע לעבר המתלונן כוון כך שלא יפגע במרכז גופו של המתלונן, ואכן למתלונן לא נשקפה סכנת חיים כתוצאה מירי זה. לאור טענות אלו נטען כי לדוידוב לא הייתה כוונת קטילה ביחס למתלונן, ועל כן לא הוכחו יסודות עבירת ניסיון הרצח שבה הורשע. 

השופטת עדנה ארבל הורתה על עריכת משפט חוזר בעניינו של דוידוב, זאת לאור הפגם דיוני חמור שהוביל להימצאותה של ראיה שטרם הוצגה בבית המשפט, בה גלום הפוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת דוידוב. לדעת השופטת ארבל, הפגם היה חמור במיוחד מכיוון שלא הונח בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות הרלוונטי להרשעתו של דיודוב באישום המיוחס לו, אף שהיה בהישג ידה של המדינה כל העת. לעניין זה השופטת ארבל הדגישה את מעמדה הרם של זכות העיון, הנגזרת מזכותו היסודית של הנאשם למשפט הוגן. לפיכך, התקיימו לדעתה שתי עילות לעריכת משפט חוזר, עילת הראיות החדשות המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, ועילת עיוות הדין המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק. במשפט החוזר הורשע דוידוב בכתב אישום מתוקן בו הודה בכל העבירות המקוריות, דינו נגזר ל-13 שנה מאסר בפועל שנתיים מאסר על תנאי וקנס בשיעור של 40,000 ש"ח.

 

עבירה: ניסיון רצח, קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק שלא כדין, החזקת נשק שלא כדין, התחזות כאדם אחר, קשירת קשר לביצוע עוון, קבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה במשפט החוזר.

הלכות: כדי לחסות תחת העילה שעניינה עיוות דין יש צורך בהוכחת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון, ואין להסתפק בקיומו של פגם שנפל בהליך, אף אם מדובר בפגם חמור.

מידת ההסתברות לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידו צריכה להיגזר מעוצמת הפגם וחומרתו, קרי מתקיימת מקבילית כוחות בין מידת ההסתברות הנדרשת לבין עוצמת הפגם וחומרתו. ככל שמדובר בפגם חמור וקיצוני יותר, יסתפק בית המשפט ברף נמוך יותר במישור פוטנציאל שינוי תוצאות המשפט. ואילו ככל שמדובר בפגם חלש ושולי יותר, בית המשפט ידרוש רף גבוה יותר במישור פוטנציאל השינוי.

 

קראו פחות

מ"ח 3713/11 בקרינג נ' מדינת ישראל (2013)

סמסטר: 
שנה: 
2013

תקציר: יצחק בקרינג הורשע בעבירה של נהיגה בקלות ראש ונדון לעונש של פסילת רישיון נהיגה, פסילה על תנאי וקנס. בכתב האישום נטען כי בקרינג נהג בקלות ראש במונית שאותה הוא מפעיל. על פי הטענה, בקרינג סטה מספר פעמים מנתיב נסיעתו וחסם נתיב נסיעה אחר, באופן מסוכן ובניגוד לחוק.

קרא עוד

האירוע דווח למשטרה על-ידי נהגת שנהגה בנתיב הסמוך למונית, אשר חשה כי התנהלותו של נהג המונית מסכנת אותה. המתלוננת הגישה את תלונתה בסמוך לאחר האירוע ומסרה למשטרה את מספר הזכות הציבורית של המונית. בהודעתה נרשם המספר 077. מספר ימים לאחר מכן, במענה לשאלון הבהרה, מסרה המתלוננת מספר דומה – 0777. בדיקת המספר שמסרה המתלוננת במאגרי משרד התחבורה העלה את מספר הזכות הציבורית של מוניתו של בקרינג, 00777, ובעקבות זאת הוגש נגדו כתב האישום. 

בקרינג כפר באישום המיוחס לו וטען כי הוא לא הנהג שביצע את העבירה. חרף כפירתו, הרשיעו בית המשפט לתעבורה, וזאת בעיקר על סמך עדות המתלוננת, שתיארה מעין מרדף שניהל אחריה נהג המונית. לעדות המתלוננת, שעשתה רושם אמין על בית המשפט, הצטרפה ההתאמה בין מספר המונית שמסרה המתלוננת לבין מספר המונית של בקרינג, וכן העובדה כי חזותו הכללית תאמה את החזות שנמסרה. אמנם, בית המשפט הביע תהיה שמא ראיות אלה אינן מספיקות לצורך ההרשעה, אולם בסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה כי עדותו המתחמקת של בקרינג, שנמנע מלענות לשאלות בסיסיות כגון מהו מספר מוניתו וניסה להרחיק עצמו מן האירוע, מחזקת את משקל ראיות התביעה, באופן המכריע את הדין לחובתו. 

בקרינג לא אמר נואש והגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. בערעורו חזר בקרינג על טענתו לפיה לא הוכח שהוא נהג המונית המעורב באירוע. לטענתו, לא ברור כיצד המשטרה איתרה את מוניתו מתוך המספר שמסרה המתלוננת, במיוחד נוכח העובדה שבתחילה מסרה את המספר 077 ורק כמה ימים לאחר מכן מסרה את המספר 0777. בנוסף עתר להגיש ראיות חדשות, המוכיחות, לדבריו, כי ביום ובשעה הרלוונטיים לכתב האישום, הסיע במוניתו לקוח ליעד מרוחק ממקום האירוע ולכן אין זה אפשרי כי הוא הנהג המעורב. הראיות היו קבלה שהנפיק המבקש ללקוח, המתעדת את הנסיעה המדוברת, וכן בתצהיר מטעם הלקוח המגבה את הטענה.  בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שאימץ את ממצאי המהימנות של בית המשפט לתעבורה. נקבע כי גרסת המתלוננת עדיפה על פני גרסתו הבעייתית והחסרה של בקרינג. באשר לשוני במספרים שנמסרו, צוין כי המתלוננת העידה כי היא זכרה במפורש את המספר 0777 בשל הדמיון בינו לבין שמו של משקה אלכוהולי מוכר. כמו גם עדות המתלוננת כי הבלבול במספרים מקורו כנראה בטעות הקלדה של השוטרת שתיעדה את תלונתה. עוד קבע בית המשפט שמהראיות עולה כי בוצעו בדיקות עם נהגי מוניות אחרים והמסקנה היתה שבקרינג הוא הנהג המעורב. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם אם עולה ספק כלשהו מהראיות, הרי שגרסתו הבעייתית של בקרינג השלימה את החסר. לאחר שעיין בראיות החדשות, קבע בית המשפט כי הן אינן מבססות בצורה חד-משמעית את האפשרות שבקרינג עבד במקום אחר ביום האירוע, שלא הוסבר באופן המניח את הדעת מדוע לא הוצגו הראיות כבר בערכאה הדיונית, ושממילא הגרסה העולה מהן סותרת את גרסתו של בקרינג בבית המשפט לתעבורה, לפיה לא עבד באותו היום. גם במישור העונש לא ראה בית המשפט להתערב ועל-כן נדחה הערעור, על שני חלקיו.

בקרינג לא השלים עם הרשעתו ופנה למחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית בבקשה שתייצגו בבקשה לעריכת משפט חוזר. זו נעתרה לבקשה ובמסגרת זאת ביצעה מספר בדיקות שהניבו ראיות חדשות על בסיסן הוגשה הבקשה לבית המשפט העליון. בין הראיות היו פלטי איכוני מכשירי הפלאפון של בקרינג ושל הלקוח מיום האירוע, הממקמים את בקרינג באזור ראש העין בסמוך לשעת ביצוע העבירה, ובחוות-דעת מאת מומחה תקשורת, הפוסקת על סמך ניתוח האיכונים כי אין זה סביר שבקרינג היה באזור חולון בשעת ביצוע העבירה.

השופטת עדנה ארבל, שדנה בבקשה למשפט חוזר בעניינו של בקרינג, קבעה כי ראיות אלו בעלות פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו, ובהתאם לזאת החליטה על עריכת משפט חוזר בעניינו בהתבסס על העילה הקבועה בסעיף סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, היא עילת הראיות החדשות.  על אף שהמדינה התנגדה לבקשה לעריכת משפט חוזר, לבסוף התביעה לא הגישה מחדש את כתב האישום והסכימה לזיכויו של בקרינג.

 

עבירה: נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 8114/12 כהן נ' מדינת ישראל (2013)

סמסטר: 
שנה: 
2013

תקציר: דוד כהן הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום לתעבורה בעבירות של אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה; נהיגה בחוסר זהירות; התנהגות הגורמת נזק; חבלה של ממש; נהיגה ללא רישיון נהיגה; ונהיגה ללא ביטוח. הבקשה למשפט חוזר הופנתה כנגד הרשעתו של כהן בעבירות נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא ביטוח בלבד.

קרא עוד

דוד כהן, אזרח ישראלי ותושב אנגליה, נוהג לבקר בישראל מספר פעמים בשנה. ביום 21.4.2011 נהג כהן ברכב שכור מכיוון בית שאן לכיוון עפולה. בצומת ניר דוד פנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לתנועה הבאה ממול. כתוצאה מכך התנגש רכבו ברכבו של נהג אחר. עקב התאונה נפגעו כהן, בני משפחתו ויושבי הרכב הנוסף. מספר ימים לאחר התאונה הוגש נגד כהן כתב אישום המייחס לו מספר עבירות לרבות עבירה של נהיגה ללא רישיון לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ועבירה של נהיגה ללא ביטוח לפי תקנה 2 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

משפטו של כהן התקיים בו ביום ומבלי שהיה מיוצג. בתחילת המשפט הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר הטיעון. בית משפט השלום אישר את הסדר הטיעון והרשיע את כהן על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הרשעתו של כהן בעבירות של נהיגה בלי רישיון ובלי ביטוח התבססה על טענת התובעת כי במועד התאונה נהג כהן עם רישיון נהיגה זר שאינו בתוקף, ועל כן לטענתה כהן לא עמד בתנאים המאפשרים נהיגה בתחומי ישראל עם רישיון נהיגה זר. בית המשפט הטיל על כהן תשלום קנס בסך 1500 ש"ח או חמישה עשר ימי מאסר חלף הקנס, פסילת רישיון למשך שנתיים וחצי - מתוכן שנתיים בפועל וחצי שנה על תנאי, ושלושה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור במשך שנתיים עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה.

כהן לא ערער על פסק הדין, אך משכפרה חברת הביטוח שלו בכיסוי הביטוחי וסרובה לממן את הוצאות ייצוגו בתביעה האזרחית שהוגשה עקב התאונה, בהתבסס על הרשעתו - הגיש כהן בקשה למשפט חוזר. במשפט החוזר טען כהן כי יסודה של הרשעתו בעבירות של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח – בטעות. שכן, רישיון הנהיגה הבריטי שהיה ברשותו במועד התאונה תקף בישראל מכוח תקנות התעבורה. התברר כי התביעה ובית המשפט החילו עליו באופן שגוי את התקנה המכירה ברשיון נהיגה זר של מי שהוא תושב ישראל (תקנה 567א לתקנות התעבורה), בעוד כהן, על אף היותו אזרח ישראל, אינו תושב, לפיכך חלה עליו תקנה 567 לתקנות התעבורה  - שבתנאיה כהן עמד. אם כן, היה על בית המשפט להכיר ברישיונו הזר. 

המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופטת מרים נאור, קבלה את בקשתו של כהן למשפט חוזר, וכן נוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה הפעילה את סמכותה מכוח סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט והורתה על זיכויו של כהן ללא עריכת משפט חוזר.

 

עבירה: נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 3689/13 חמאדה נ' מדינת ישראל (2013)

סמסטר: 
שנה: 
2013

תקציר: בית משפט השלום הרשיע את כאלד חמאדה בהתפרצות למגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא ובעבירת גניבה בצוותא. על פי עובדות כתב האישום, חמאדה התפרץ יחד עם אדם נוסף לדירה בראשון-לציון באמצעות פתיחת הדלת הראשית לדירה במפתח מתאים, בכוונה לבצע גניבה או פשע. חמאדה ושותפו גנבו בצוותא מהדירה תכשיטים, כספת ובה כסף מזומן, ודברי ערך נוספים. בית המשפט גזר על חמאדה 22 חודשי מאסר בפועל, לריצוי במצטבר לכל מאסר אחר שהוא מרצה, 18 חודשים מאסר על תנאי שחמאדה לא יעבור במשך 3 שנים עבירות רכוש מסוג פשע, קנס בסך 5,000 ₪ ופיצוי למתלוננים בסך 5,000 ₪. 

קרא עוד

בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען חמאדה כי "הרוח החיה" מאחורי ביצוע העבירות היה שותפו, והדגיש שיקולים לקולא בעניינו שלו. בא כוחו של חמאדה הצהיר בבית המשפט כי אינו מערער על הכרעת הדין, אולם טען כי בית המשפט לא עשה הבחנה מספקת בין עברו של חמאדה לבין עברו של שותפו או בין חלקם השונה בביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש, והותיר את גזר דינו של בית משפט השלום בעינו.

במקביל, הגיש שותפו של המבקש, אף הוא ערעור, כאשר ערעורו נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין  - וערעורו נתקבל. השותף זוכה מחמת הספק מביצוע העבירות. בפסק הדין נקבע, כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת, כאשר אלו מעלים סתירות ותמיהות שקשה ליישבן. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם התגלעו סתירות ושקרים בעדויותיהם של חמאדה ושותפו, בין היתר בגרסתם לענין נוכחותם במקום האירוע ותכלית היותם שם. אולם, יתר הראיות אשר בידי התביעה ואשר שימשו לבית המשפט קמא בהרשעתו אינן אלא ראיות נסיבתיות, אשר אינן קושרות את השותף באופן ישיר לעבירות, ולא עולה מהן מסקנה אחת ויחידה המפלילה את השותף. כמו כן, גם בעדויות מטעם עדי התביעה נמצאו סתירות רבות, מהותיות ואשר יורדות לשורש הענין. כך למשל, הצביע בית המשפט המחוזי על גרסאות שונות וסותרות של בעלת הבית באשר למיקום בו המפתחות נמצאו לאחר הפריצה, ועל ספקות שעולים מכך שבעלי הבית, אשר הכירו את שותפו של חמאדה היטב, טוענים כי לא זיהו אותו מיד בסרטוני האבטחה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי האפשרות החלופית שהעמידה ההגנה מכרסמת ופוגעת בגרסת המדינה עד כדי יצירת ספק סביר באשמת השותף.

חמאדה הגיש בקשה לעריכת משפט חוזר. במסגרתה טען כי מאחר שהורשע על פי אותן ראיות על בסיסן זוכה שותפו, ברי כי היה מזוכה בבית המשפט המחוזי, לו רק היה מערער על הכרעת הדין ולא רק על גזר הדין. לדבריו, הסתירות בעדויות עדי התביעה והפגמים בתשתית הראייתית שהובילו לזיכוי השותף מעלים את אותם קשיים ביחס לקביעה בדבר מעורבותו שלו באירוע. 

היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית המשפט העליון כי הוא מסכים לזיכויו של חמאדה ללא עריכת משפט חוזר, בהתאם לסמכות בית המשפט המעוגנת בסעיף 31(ד)לחוק בתי המשפט. לעמדת המדינה, בנסיבות החריגות של פרשה זו קיים חשש לעיוות דין בהותרת ההרשעה על כנה. מאחר והתקבל ערעורו של השותף על הכרעת דינו של בית משפט השלום, במסגרתה הורשע גם חמאדה, ולאחר שנקבע כי יש לזכותו מחמת הספק, יש בעובדה זו כדי להכריע גם את דינו של חמאדה, אף שלא הגיש ערעור על הכרעת הדין האמורה. זאת, מאחר והתשתית הראייתית העומדת בבסיס הכרעתו של חמאדה זהה לזו שעל בסיסה הורשע שותפו. עוד הוסיפה המדינה שקביעת בית המשפט המחוזי אודות ספק סביר בנוגע לתזה שהציגה המדינה ולפיה השניים ביצעו בצוותא עבירות התפרצות וגניבה משליכה על הרשעת חמאדה, וזו אינה יכולה עוד לעמוד.

השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, הורתה על קיום משפט חוזר בהתבסס על עילת עיוות הדין הנזכרת בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. מכיוון שנגד חמאדה ושותפו הוגש כתב אישום משותף, ניתנה הכרעת דין משותפת, הרשעת חמאדה ושותפו נסמכה על אותה תשתית עובדתית. וכן הואיל ובערעורו של השותף קבע בית המשפט המחוזי כי קיימים קשיים וסתירות רבות בגרסאותיהם של עדי התביעה, המעמידים בספק את אמינותם. קביעות המהימנות שמשליכות, מטבע הדברים, אף על התשתית הראייתית עליה נשען בית משפט השלום בהרשעתו את חמאדה, באשר הן פוגעות במהימנות שייחס בית משפט השלום לעדים אלו. קביעות בית המשפט המחוזי אודות הפגמים המהותיים בהליך החקירה משליכות אף הן באופן ישיר על הממצאים עליהם הסתמך בית משפט השלום בהכרעתו בעניינו של חמאדה. על כן קבעה כי הותרת אשמתו של חמאדה על כנה עלולה ליצור עיוות דין כלפיו. נוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לזיכויו של חמאדה, ומכוח סמכותה לפי סעיף 31(ד)לחוק בתי המשפט - זיכתה השופטת נאור את חמאדה מכל העבירות בהן הורשע.

 

עבירה: התפרצות למגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא, גניבה בצוותא.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 4811/12 סאלם נ' מדינת ישראל (2013)

סמסטר: 
שנה: 
2013

תקציר: עבד אלקדר סאלם, הורשע בביצוע מעשה מגונה בחולת נפש, שאושפזה במוסד רפואי בו עבד כמדריך. נגזרו עליו ששה חודשי מאסר בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך של 3000 ש"ח למתלוננת. בדיון בבית המשפט השלום סלאם כפר באישומים שיוחסו לו. במסגרת הדין בבית המשפט השלום נדחתה בקשה שהגיש להמציא לעיונו את התיעוד הרפואי בעניינה של המתלוננת, בניסיון לבסס ספק סביר בקשר למהימנות גרסתה לגבי ביצוע העבירות.

סאלם הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית המשפט המחוזי קבע, בדעת רוב, שיש להחזיר את  הדיון לבית משפט השלום ולמסור לבא-כוחו של סלאם את התיעוד הרפואי הנוגע למתלוננת. בית המשפט השלום קבע בהחלטתו כי המסמכים הרפואיים שיומצאו יתייחסו לתקופה שממועד אשפוזה של המתלוננת בבית החולים הפסיכיאטרי ועד סמוך למועד הגשת כתב האישום נגד סלאם. במענה להחלטה זו הודיע בא-כוחו של סאלם כי לטעמו, הצו שניתן אינו ממצה את כל החומר הרלוונטי בנוגע למתלוננת. על כן ביקש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. בית משפט השלום דחה את בקשת עורך הדין. מנקודה זאת עורך הדין לא פעל דבר כדי לעיין במסמכים או להעבירם למומחה מטעם ההגנה. משכך, החזיר בית משפט השלום את הדיון לבית המשפט המחוזי למתן פסק דין סופי בערעור. בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, זיכה את סאלם מחמת הספק משני מקרים של מעשה מגונה, והותיר את הרשעתו בביצוע מעשה מגונה אחד. כמו כן, קבע בית המשפט כי תקופת המאסר תקוצר ותעמוד על שישה חודשים בלבד. הנשיא אלון, בדעת יחיד, קבע כי יש לזכות את סאלם מחמת הספק מהעבירות בהן הורשע.

משפסק הדין נעשה חלוט, הגיש סאלם, בקשה לעריכת משפט חוזר על בסיס עילות "הראיות החדשות" ו-"עיוות הדין", מכוח סעיפים 31(א)(2)ו-31(א)(4)לחוק בתי המשפט, בהתאמה.

קרא עוד

הטענה לעיוות דין התייחסה לכשל מהותי בייצוגו המשפטי על-ידי עורך הדין שייצג אותו בהליכים הקודמים, לטענתו עורך הדין הקודם הפר במפגיע את חובת הנאמנות שהוא חב כלפיו ופעל בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו, בכך שנמנע מלבצע את החלטות בתי המשפט השלום והמחוזי ובמשך כשנתיים לא לקח את התיעוד הרפואי לידיו, ולא העבירו לידי מומחה כדי להגיש חוות דעת נגדית שעשויה הייתה לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. לטענת סאלם כשל שעלה עד  כדי הטיית תוצאות המשפט לרעתו. סאלם הוסיף כי הגיע פעמים רבות לדיונים בבית המשפט אך עורך-הדין לא התייצב לדיון, או כלל לא הודיע לו על קיומם של דיונים. לדבריו עורך-הדין לא הסביר לו את מצב הדברים, אלא הטעה אותו לחשוב שהמדינה לא מתירה לעיין בחומר הרפואי הנוגע למתלוננת, ולמצער, העמידה לעיון ההגנה מספר מסמכים מועט שאין בהם כדי להועיל לו, ואינם נוגעים למצבה הנפשי של המתלוננת.

עורכת הדין שייצגה את סאלם בבקשה למשפט חוזר, פנתה לפרקליטות המחוז וקיבלה לידיה את העתק התיעוד הרפואי בעניינה של המתלוננת, החל מיום אשפוזה ועד מועד הגשת כתב האישום נגד סאלם, ומצאה תיעוד לתרופות נוגדי פסיכוזה אותן נטלה המתלוננת באופן עקבי. התיעוד הרפואי הועבר על ידי עורכת הדין לבחינה של מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר הגיש חוות דעת מטעמו, שצורפה לבקשה למשפט חוזר וביססה את עילת הראיות החדשות. בחוות הדעת נכתב כי מחלת הסכיזופרניה ממנה סובלת המתלוננת היא מחלה שמתערבבים בה דמיון ומציאות, וכי המתלוננת לא הפסיקה לסבול מעולם מערבוב זה. לדעת המומחה, לאור התיעוד הרפואי, חקירתה במשטרה של המתלוננת ועדותה בבית המשפט, לא ניתן לשלול כי עקב מחלתה הכרונית והממושכת, סובלת המתלוננת מהזיות שווא אשר השתרבבו לדבריה ולעדותה והשפיעו על תוכנם ואמיתותם. 

השופטת ארבל התייחסה בהחלטתה לתנאים בהם כשל בייצוג יעלה כדי עיוות דין המקים עילה לעריכת משפט חוזר. השופטת ארבל ציינה כי במסגרת הדיון בתכולתו של סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, נקבע בפסיקה קודמת כי פגמים דיוניים עשויים לכלול, בנסיבות מסוימות, כשל בייצוג. ואולם, העדרו של ייצוג או כשל בייצוג משפטי, אין בו לבדו כדי להביא לקיומו של משפט חוזר. על המבקש להראות כי אי-הייצוג או הכשל בייצוג מקים חשש ממשי לעיוות דין. 

לעמדת השופטת ארבל, כשעסקינן במקרה הפרטי של כשל בייצוג, יש מקום לדרוש הוכחה של פוטנציאל לשינוי הכרעת הדין. היינו, אין די בכך שנגרם כשל כזה או אחר בהגנה, אלא על המבקש להצביע על כך שהייצוג הכושל השפיע על מהלך המשפט, כי נוצר פגם אשר קיפח את הגנתו בעוצמה כזו, שעשויה הייתה להתקבל תוצאה אחרת המטיבה עימו. זאת מאחר שמדובר בטענה רחבה מאד, המקיפה שלל מצבים ופגמים, והמועלית חדשות לבקרים בבקשות למשפטים חוזרים, כמו-גם במסגרות משפטיות אחרות. היא עלולה לפתוח פתח רחב מדי לניסיונות לעריכת "מקצה שיפורים" לנאשם שהורשע בדינו ואינו שבע רצון מהגנתו.

השופטת ארבל החליטה להורות על עריכת משפט חוזר בעניינו של סאלם. שכן, במקרה זה הוכח הפוטנציאל הנדרש לשינוי תוצאות המשפט באמצעות החומר הרפואי הנוסף שעורך-הדין לא טרח לקבל, אשר היווה תשתית לחוות דעת משמעותית להגנתו. חוות דעת שלדעת השופטת ארבל לא ניתן להתעלם או לפטור אותה ללא בחינת הערכאה הדיונית, שתעריך את משקלה ואת השלכת תוכנה על הכרעת הדין המקורית. לכן, קמה עילה למשפט חוזר גם מכוח סעיף 31(א)(2)לחוק בתי המשפט, עילת הראיות החדשות. במשפט החוזר לא נערך דין מהותי, שכן התביעה חזרה בה מכתב האישום החדש, ובית־המשפט הורה על זיכויו של סאלם.

 

עבירה: מעשה מגונה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 2165/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2011)

סמסטר: 
שנה: 
2011

תקציר: פלוני הועמד לדין, בהיותו קטין, ויוחסה לו עבירת אינוס בנסיבות מחמירות, יחד עם שלושה נאשמים נוספים. בסופם של ההליכים, הורשעו שני הנאשמים אחרים, שהיו בגירים, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעוד, פלוני ונאשם נוסף, שהיה קטין גם הוא, זוכו מעבירת האינוס. עם זאת נקבע כי פלוני ביצע עבירה של אי-מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין. עניינו של פלוני הסתיים באי-הרשעה לפי סעיף 24(2) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. כלומר, בית המשפט קבע פוזיטיבית כי הוא מצא את פלוני אשם בביצוע המעשים מעבר לכל ספק סביר, אך בחר שלא להרשיעו. 

לאחר שבית המשפט העליון קיבל את ערעורם של שני הבגירים וזיכה אותם, מחמת הספק, מביצוע העבירה, פנה פלוני לבית המשפט העליון בבקשה לעריכת משפט חוזר בעילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, היא עילת "עיוות הדין". זאת בטענה כי הותרת הקביעה שהוא ביצע עבירה של אי מניעת פשע, שממנו זוכו בסופו של יום שלושת הנאשמים האחרים להם יוחסה מעורבות במעשה, אינה צודקת ויוצרת עיוות דין כלפיו.

קרא עוד

על אף שהשופטת עדנה ארבל ציינה בהחלטתה כי "ככלל, אין לקבוע כי לא ניתן להרשיע אדם בעבירת אי-מניעת פשע מקום בו לא הורשע מבצע הפשע, ובלבד שהוכחו לגבי הנאשם יסודותיה של עבירת אי-מניעת הפשע – הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי – מעל לכל ספק סביר", וכן כי "ככל שנוצרת תחושת אי-נחת מהרשעת אדם בעבירת סיוע לאחר מעשה, כאשר לא נמצא האשם בביצוע העבירה העיקרית, הרי שתחושה כאמור מתעוררת בשל העובדה שמבצע העבירה לא נתן את הדין בגין מעשיו, ולא מפני שהמסייע הועמד לדין והורשע בגין מעשיו שלו" - היא גם הוסיפה כי "אין חולק כי מצב בו מערכת המשפט מדברת בשני קולות ביחס לאותה פרשה עלול לעורר תחושת אי אמון במערכת המשפט והצדק".

השופטת ארבל מצאה כי ההכרעה בעניינו של פלוני התבססה  על תשתית עובדתית זהה לזו ששימשה לזיכויים של שלושת הנאשמים האחרים, באופן שזיכויים שומט את הבסיס הראייתי שבעטיו נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי פלוני ביצע עבירה של אי מניעת פשע. זאת, בין היתר, היות שבין הראיות שהובאו לחיזוק הודאתו של פלוני נמצאה הודאתו של נאשם אחר, שנמצאה בבית המשפט העליון מלאת סתירות וקשיים, עד כי נקבע שיש לייחס לה משקל מוגבל. 

לפיכך, קבעה השופטת ארבל כי מתקיימת בעניינו של פלוני עילה לעריכת משפט חוזר הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. ונוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לזיכויו של המבקש, היא הפעילה את סמכותה לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, והורתה על זיכויו של המבקש ללא ניהול משפט חוזר.

 

עבירה: אי-מניעת פשע.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 8845/09 שגב נ' מדינת ישראל (2010)

סמסטר: 
שנה: 
2010

תקציר: ד"ר שלמה שגב עתר לבחון מחדש את הרשעותיו בחמש עבירות תעבורה אשר נעברו, כך על-פי טענתו, בידי אחיו ששוב אינו בין החיים, ושעשה בעבר שימוש שלא כדין במסמכיו. הואיל והרשעותיו הפכו חלוטות לא נותרה לו כל אפשרות מלבד עתירה לקיומו של משפט חוזר.

השופט אדמונד לוי קיבל את בקשתו של שגב למשפט חוזר, לאחר שהגיע למסקנה כי יש ממש בבקשה ובטעמיה.

במשפט החוזר הגיע ד"ר שגב להסדר טיעון עם התביעה לפיו הוא הורשע בחלק מהעבירות והיתר נמחקו מכתב האישום. 

קרא עוד

 

עבירה: 5 עבירות שונות בניגוד לפקודת התעבורה.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי בחלק מהעברות במשפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 3364/09 ‏שראיעה נ' מדינת ישראל (2009)

סמסטר: 
שנה: 
2009

תקציר: כנגד נורידין נור שראיעה ניתן פסק דין במעמד צד אחד, בו הורשע בעבירה של אי ציות לשוטר. שראיעה טען כי הוא אינו האדם אשר ביצע את העבירה. שכן, שעות קודם לביצוע העבירה הועברה הבעלות ברכב, בו בוצעה העבירה, על שם אחר.

על סמך הראיה שהציג לתמיכה בבקשתו ותוצאות הבדיקה שערכה התובעת השופט אדמונד לוי קיבל את הבקשה, ובהסכמת באת-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה הורה על זיכויו ללא ניהול משפט חוזר, זאת מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

קרא עוד

 

עבירה: אי ציות לשוטר.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 3092/06 קסובק נ' מדינת ישראל (2006)

סמסטר: 
שנה: 
2006

תקציר: טלילה קסובק עלתה לישראל מגרמניה, והורשעה בבית המשפט לתעבורה בחדרה על פי הודאתה ובלא שהיתה מיוצגת, בנהיגה ללא רשיון בר תוקף, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. זאת, לאחר שנמצאה נוהגת ברכבה ללא רשיון נהיגה ישראלי בר תוקף, וכשברשותה רשיון נהיגה גרמני בלבד. בעקבות הרשעתה נגזרו למבקשת שישה חודשי מאסר על תנאי והוטל עליה קנס בסך 800 ₪. קסובק לא ערערה על פסק הדין.

לאחר שנועצה בעורך דין עתרה קסובק לקיומו של משפט חוזר בעניינה, שכן, התברר כי ההרשעה יסודה בטעות. זאת לאור הוראת תקנה 567 א' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 הקובעת כי: "עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובלבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190". 

קרא עוד

קסובק, בה התקיימו התנאים הנקובים בסעיף הנ"ל, רשאית הייתה לנהוג ברשיון הנהיגה הזר גם ביום האירוע.  המדינה הסכימה לעריכת המשפט החוזר, והואיל ולא מצאה טעם בקיומו בפועל של ההליך הציעה היא כי בית משפט העליון, יורה על זיכויה, מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - וכך עשה השופט אדמונד לוי בפסק דינו. 

 

עבירה: נהיגה ללא רשיון בר תוקף.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 10562/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' עזריה (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: אלירן עזריה, הורשע בשנת 2001 בביצוע מעשה מגונה בכוח באישה שהתלוננה נגדו. עזריה כפר במעשים המיוחסים לו, אך השופטים העדיפו את גרסת המתלוננת ודנו אותו לארבעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסכום של 10,000 שקלים. בערעור על הרשעתו קבעו השופטים שאכן ישנם קשיים ראייתיים בתיק, והמליצו לצדדים להסכים למסלול של "אי-הרשעה" בהתאם להוראת סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מדובר בקביעה של בית המשפט לפיה הוא השתכנע למעלה מכל ספק סביר שהנאשם עבר עבירה פלילית אך בכל זאת נמנע מלהרשיעו. עזריה בחר להסכים להסדר הנ"ל.

כמה שנים אחר כך, התלוננה אותה אישה על שני גברים אחרים, שלטענתה אנסו אותה. במהלך החקירה הודתה כי לתלונה אין שחר והואשמה במסירת ידיעות כוזבות, עבירה על סעיף 243 לחוק העונשין.

קרא עוד

עזריה מטבע הדברים לא ידע על התלונה הכוזבת בתיק האחר, אולם ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, נודע על כך והוא עצמו הגיש בקשה למשפט חוזר עבור עזריה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר, ועזריה זוכה מבלי שנערך משפט חוזר בעניינו. 

 

עבירה: מעשה מגונה בכוח.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 8390/01‏ אקסלרוד נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: למחרת רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (ביום 5.11.1995) אמר דוד אקסלרוד לכתב רדיו: "כמו שאמר חבר שלו ערפאת, כל כלב ביג'ו יומו, מה אתה רוצה". לשאלת הכתב אם לא הצטער על כך שיהודי נרצח, השיב: "מונח לא נכון. זה לא יהודי נרצח. זה בוגד חוסל... חיסול אויב זה דבר חיובי". עיקרי הדברים שודרו באמצעי התקשורת. כנגד אקסלרוד הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה על סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948. בית משפט השלום זיכה את אקסלרוד. אך הערעור שהגישה התביעה נתקבל ואקסלרוד הורשע. הוטל עליו מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן קנס בסך 3,000 ש"ח. אקסלרוד הגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, אולם בקשתו נדחתה. הקנס שולם.

כשנה וחצי לאחר שפסק דינו של אקסלרוד נעשה חלוט ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין ג'בארין נ' מדינת ישראל (דנ"פ 8613/96). בפרשה זו נדון פירושו של סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, הסעיף שעל פיו הורשע גם אקסלרוד. דעת הרוב קבעה שתחולתו של סעיף 4(א) לפקודה מוגבלת לפרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות של ארגון טרור. על יסוד פירוש זה ג'בארין זוכה, שכן בדבריו לא היו דברי שבח ועידוד למעשי אלימות הננקטים על ידי ארגון טרור.

קרא עוד

בעקבות פרשת ג'בארין התעוררה השאלה מה השפעתה של אותה הלכה על אחריותם של נאשמים אשר הורשעו על פי הפירוש שניתן לסעיף 4(א) לפקודה לפני פרשת ג'בארין, ואשר לאור אותה פרשה לא היה מקום להרשעתם. עמדת המדינה הייתה באשר לאותם נאשמים שתיקיהם עדיין תלויים ועומדים, כי מן הראוי לזכותם. אכן, בארבעה מקרים שהיו תלויים ועומדים בבית המשפט העליון, ואשר בהם הורשעו נאשמים בגין פרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות, בלא שאלימות זו הייתה של ארגון טרור, הודיעה המדינה כי מקובל עליה כי יש לזכות את המערערים או המבקשים. אך עדיין נותרה השאלה מה דינו של אקסלרוד, שעניינו שלו דומה לארבעת המקרים האחרים שנידונו בפני בית המשפט העליון פרט לכך שענינו שלו הסתיים בפסק דין חלוט.  אקסלרוד פנה לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לקיים משפט חוזר בעניינו.

אקסלרוד טען ששינוי ההלכה בפרשת ג'אברין משליך באופן ישיר על עניינו. לטענתו, לו הייתה הפרשנות לסעיף 4(א) האמור משתנה בטרם הפך עניינו חלוט היה הדבר מוביל לזיכויו. לפיכך שינוי הפרשנות מהווה עובדה חדשה המצדיקה קיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. לחלופין טען לעיוות דין חמור כתוצאה מההרשעה על סמך הפרשנות שהשתנתה, ועל כן עומדת לו העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

מטעם המדינה נטען כי שינוי הלכה אינו מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. כמו כן אין בהרשעה על פי הדין אשר שרר ביום ביצוע העבירה, ואשר שונה בפרשה שיפוטית, משום עיוות דין המאפשר משפט חוזר. לדעת המדינה קיים הבדל מהותי, לעניין שינוי הלכה, בין הליכים משפטיים תלויים עומדים לבין הליכים משפטיים חלוטים. הבדל זה מצדיק את השוני בתוצאה בשני המקרים.

נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שדן בקשתו של אקסלרוד למשפט חוזר, השאיר בצריך עיון את השאלה האם שינוי הלכה מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. אך נטה לדעה כי שינוי הלכתי אינו נופל למסגרת זו. עם זאת, השופט ברק קיבל את הבקשה למשפט חוזר על סמך עילת "עיוות הדין". הכרעתו נשענה על ארבעה יסודות: מבחינה "דוקטרינרית" הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת כרגיל למפרע ; קביעת פסיקה קודמת כי לדיבור "עיוות דין" יש ליתן "פירוש רחב" ; תחושת המקריות, שכן אילו נשמעה בקשת אקסלרוד לרשות ערעור כמה חודשים מאוחר יותר, היא הייתה נענית, ובית המשפט היה מזכה אותו. לעניין זה העיר השופט ברק כי המקריות מולידה חוסר שוויון, ותחושת הפליה. ; שמיתת הבסיס החברתי-מוסרי להרשעתו של אקסלרוד עם שינוי ההלכה.

נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, הנשיא ברק הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר.

 

עבירה: תמיכה בארגון טרור.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

הלכות: בגדר סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט ניתן לכלול "עיוות דין" הנגרם בשל הלכה שיפוטית חדשה המיטיבה עם נאשם. התנאים לכך: 1. סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט יחול רק במקום שבית המשפט העליון – שהלכתו מחייבת את כל בתי המשפט – שינה באופן ברור הלכה קודמת משלו; 2. שינוי ההלכה משפיע במישרין על האחריות הפלילית של מבקש המשפט החוזר או על תוצאותיה; 3. שינוי ההלכה מעורר חשש של ממש לעיוות דין. אין די בחשש "סתם";

 

קראו פחות

מ"ח 9974/04 אדריאן שוורץ נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: אדריאן שוורץ הורשע בבית המשפט המחוזי בשני מעשי אינוס קטינה. הערעור שהגיש לבית המשפט העליון התקבל חלקית, הוא זוכה מאישום אחד, ועונשו הועמד על עשרים שנות מאסר.

הרשעתו של אדריאן במעשה האינוס, נסמכה בעיקרה על זיהויה של הילדה את דניס כאדם שאנסה במסגרת מסדר זיהוי תמונות, ועל הודעותיה בפני חוקר הילדים. בית המשפט המחוזי מצא את הסיוע הנדרש לעדותה של הילדה בדמות מספר חיזוקים: מסדר זיהוי ארנקים, בו זיהתה הילדה את ארנקו של אדריאן כארנקו של האדם שאנסה; שהותו של אדריאן - אשר התגורר אותה עת בראשון לציון - בירושלים, שם נאנסה הילדה, בזמן ביצוע העבירה; היעדרותו ממועדון השחמט בו שהה בפרק הזמן שבו התרחש מעשה האינוס, וחזרתו אליו לאחר מספר שעות, כשהוא נסער ועצבני; התאמתו של אחד המפתחות שנמצאו בארנקו של אדריאן למנעול המקלט בו בוצע מעשה האונס - אף שהוברר, לאחר מכן, כי מפתחות רבים מאותה התוצרת יכולים לפתוח מנעול זה; וכן סירובו של אדריאן ליתן דגימה מדמו, אף שהוסבר לו כי בכוחה של דגימה זו להסיר מעליו כל חשד, ובה בעת אין בכוחה להפלילו, באשר עשויה היא - לכל היותר - לשייכו לקבוצה גדולה של בני אדם בעלי סוג דם זהה לדמו.

קרא עוד

בקשה שהגיש אדריאן לבית המשפט לקבלת מוצגי חקירה אחדים, מתוך כוונה לבדוק אותם ובעקבות זאת לשקול את הגשתה של בקשה לקיומו של משפט חוזר - נדחתה. בין המוצגים שביקש לקבל, היו מבחנות המכילות חומר שנלקח מאיבר מינה של הילדה, ובו נמצא חומר החשוד כדם; חומר שנמצא בכתמים שעל תחתוניה וחצאיתה שכלל סימני דם וזרע, וכן חומר שנמצא בכתמים שעל המזרן והשמיכה בזירת האונס בהם סימני זרע, רוק ודם.  בהחליטו בבקשה זו, קבע השופט מישאל חשין כי הגם שקיימת, בנסיבות מסוימות, זכות לאלו המורשעים בדינם לעיין בחומר החקירה לקראת אפשרות לפתיחתם של הליכי משפט חוזר, אין כן בעניינו של אדריאן, זאת נוכח העובדה שחומר הראיות כולו היה ידוע עת נבחן עניינו בפני הערכאה הדיונית, ונוכח סירובו העיקש ליתן דגימה מדמו לאותן  הבדיקות אותן הוא ביקש לערוך באמצעות המוצגים הנ"ל.  אולם, בסופו של דבר ולמרות המסקנה העקרונית אליה הגיע השופט חשין, הסכימה המדינה לבדוק אם קיימת אפשרות להיענות לבקשותיו של אדריאן - בתנאי שיסכים ליתן דגימה מדמו. בעקבות זאת, הועברו המוצגים הנזכרים למעבדה הביולוגית של המכון הלאומי לרפואה משפטית, שם ביצעה ד"ר מיה פרוינד את הבדיקות וממצאיה העלו כי אדריאן איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת שהכילה תאי זרע.

נוכח האמור בחוות הדעת, פנה ארדריאן, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, לבית-משפט העליון בבקשה לקיום משפט חוזר. שכן, לשיטתו, ממצאיה של ד"ר פרוינד הנם בבחינת ראיה מדעית חדשה, אשר יש בכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. המשיבה טענה כי לאחר שעיינה בניירות העבודה של המומחית ולאחר חילופי דברים עמה, נמצא שקיימת סתירה בין המסקנות הנלמדות מחוות דעתה הסופית, לבין הרישומים בניירות-העבודה ובטיוטא קודמת של חוות הדעת. אשר על כן, ובהסכמת בא כוחו של אדריאן, שוגרה לד"ר פרוינד בקשה להשלמת חוות דעתה, ובמרכזה שאלות הבהרה שונות. בתשובתה הודיעה ד"ר פרוינד כי שגתה בניסוח חוות דעתה, והסבירה כי הקביעה לפיה אדריאן "איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת זו" יסודה בניסוח מוטעה, ולמעשה נכון לומר כי "לא ניתן לחייב או לשלול את אדריאן שוורץ כמקור לתערובת זו".

בהמשך הגיש אדריאן חוות דעת של המומחים מטעמו, פרופ' אדם פרידמן וד"ר אהוד ליפקין, אשר חלקו על המסקנות המתוקנות של ד"ר פרוינד בשני נושאים מרכזיים. ראשית, המומחים מצאו, כי לא ניתן לזהות פרופיל גנטי השייך לאדריאן באף לא אחת מאנאליזות הדנ"א שבוצעו במוצגים מזירת האונס, ולעומת זאת מצאו כי ניתן לזהות – ביחס לשני המוצגים שניטלו מהכתם שנמצא על השמיכה – פרופיל גנטי שאינו שייך לאדריאן, כי אם לזכר אחר.

השופט אדמונד לוי מתח ביקורת על התנהלותה של ד"ר מיה פרוינד. לאור ניסיונה הרב בתחום בדיקות הדנ"א, והעובדה כי חוות דעת עליהן היא חתומה מוגשות לעתים קרובות לבתי המשפט, הניח השופט לוי כי ד"ר פרוינד יודעת היטב את ההבדל בין מינוח השולל עקבות של פרופיל גנטי של חשוד בממצא הנבדק על ידה לבין מינוח המותיר שאלה זו פתוחה. לאור זאת, התקשה לקבל את הסברה של ד"ר פרוינד לפיו מדובר בדרך ניסוח שגויה. אולם בסופו של דבר, קבע כי "לא דרך הניסוח היא העומדת למבחן", אלא עמדתה בשאלות הפורנזיות הנדונות, עמדה שהובהרה הבהר-היטב בשתי חוות דעת נוספות.

השופט לוי קיבל את הבקשה למשפט חוזר לאור חוות הדעת הסותרות, הוא קבע כי אינו מכריע בין חוות הדעת שכן מדובר בתהליך שיכול להתקיים רק בערכאה דיונית. לדעתו של השופט אדמונד לוי, חוות דעת מדעית, פרי עבודתם של מומחים, הקובעת באופן פוזיטיבי כי אדם אינו יכול להיות מבצעה של העבירה בה הורשע היא ראיה רבת חשיבות, ובמקרים מתאימים יש בה פוטנציאל לשינוי תוצאתו של משפט. עוד העיר השופט לוי כי על הראיה לעמוד במבחני מהימנות, וכי עליה לגלות אמינות לכאורית ולעמוד במבחני הקבילות - אך זאת לצורך השימוש בה במשפט עצמו. השופט לוי סיכם כי לאור כך שהוא קיבל את הבקשה לפי עילת הראיות החדשות (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט), הוא לא מצא מקום להוסיף ולבדוק אם עומדת לאדריאן עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט). 

במשפט החוזר הורשע אדריאן מחדש במיוחס לו בכתב האישום נשוא המשפט החוזר, על סמך יתר הראיות שהוצגו במשפט הראשון ולאחר שבחר שלא להביא בפני בית המשפט את הממצאים הסופיים של בדיקת ה-DNA שערכו המומחים מטעמו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של שוורץ על הכרעת הדין במשפט החוזר.

בקשה נוספת למשפט חוזר שהגיש שוורץ תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון.

 

עבירה: אינוס.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 5048/04 דניס אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: כנגד דניס אייזן הוגש (ביום 21.2.00) כתב אישום המחזיק שני אישומים. באישום הראשון יוחסו למבקש עבירות של תקיפה והתעללות, ובאישום השני – הריגה. לפי הנטען בכתב האישום, העבירות בוצעו כנגד בנו התינוק, רון אייזן, בן 3 חודשים.

ביום 1.6.2000 הורשע דניס בשלוש העבירות שיוחסו לו, ונידון ל-20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה ו-5 שנות מאסר בגין תקיפה והתעללות, לריצוי בחופף. כן הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 4 חודשים, חופף אף הוא, שנגזר על דניס בגין עבירות תקיפה ואיומים שביצע בשנת 1995. 

קרא עוד

בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות ישירות שבכוחן להרשיע את דניס. ההכרעה התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות, חוות דעת רפואיות וחוות דעת פתולוגית. באשר לאישום הראשון, נדחתה הטענתו של דניס לפיה השבר נגרם כתוצאה מעטיפת בנו בשמיכה באופן הדוק. נקבע, כי לא ניתן לגרום לשבר ספירלי ביד באופן זה, אלא על-ידי פעולה המחייבת הפעלת כוח בעוצמה ניכרת בכיוונים מנוגדים. לכך התווספה הודעתו של דניס בחקירתו במשטרה, לפיה הוא זה ששבר את ידו של התינוק, אם כי הדבר נבע מחוסר זהירות ולא מתוך כוונה לפגוע בו. בדיון בבית המשפט רמז דניס לאפשרות שאשתו היא שגרמה לשבר, אולם אפשרות זו נדחתה בהיעדר תמיכה ראייתית כלשהי. בית המשפט שלל את האפשרות כי האם היא שגרמה למות התינוק, נותרה, לשיטתו, אך האפשרות כי המוות נגרם מידי דניס. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעובדה שדניס, בניגוד לאם, הביע תרעומת על הסכמת רעייתו לנתיחת הגופה מבלי שנועצה בו, וכן בעובדה שדניס סיפר על המכה שספג התינוק ממשקוף הדלת רק כשבוע לאחר מות התינוק. כל הסבריו של דניס ל"כבישת העדות" נדחו על ידי בית המשפט כבלתי סבירים וחסרי הגיון. עם זאת, בית המשפט המחוזי השהה קביעתו באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה, עד שהכריע באישום בעבירת ההריגה. ההרשעה בהריגה התבססה, בעיקרה, על דו"ח הנתיחה שבוצעה על-ידי פרופ' י' היס והמתמחה א' ינאי, ועל חוות דעתו של פרופ' היס. על פי חוות הדעת, מותו של התינוק נגרם בעקבות חבלה קהה בראש, ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) בכח באופן יחסי רב, שגרמה לשבר מורכב בגולגולת.

דניס ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין, באמצו את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי הוכח באופן חד משמעי שחבלתו של התינוק באישום הראשון וגרימת מותו באישום השני הם תוצאות שנגרמו שעה שהתינוק היה בהשגחתו של דניס לבדו. בכך נדחו טענותיו כי השבר בגולגולת נגרם לאחר מותו של התינוק או במהלך ניסיונות ההחייאה הכושלים, או לחלופין על-ידי אימו של התינוק. עם זאת, מצא בית המשפט העליון מקום להפחית את העונש שנגזר על דניס, זאת משום שלא הוכח במידה מספקת המצב הנפשי שהביא אותו לבצע את התקיפה וההריגה ובוודאי שלא הוכח רצונו לגרום למותו של התינוק. שכן, לאחר אירוע התקיפה הביא דניס, ביחד עם אשתו, את בנו לבית החולים. לאחר האירוע השני, פנה דניס מיידית לשירותי ההצלה ואף ביצע החייאה בבנו, שלא עלתה יפה. על כן, עונשו הכולל הועמד על 14 שנות מאסר.

דניס הגיש בקשה למשפט חוזר באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, שנסמכה על ראיות חדשות שערערו  את יסודות הרשעה וגילו פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו. מדובר היה בחוות דעת פתולוגיות חדשות, שערכו שני פתולוגים מומחים – פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל - לאחר שבחנו את הנתונים בדו"ח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית ובחוות הדעת של פרופ' היס ובדקו את הממצאים ההיסטולוגיים של רקמות הגופה. ממצאי הבדיקה של פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל עלה כי רון סבל עובר למותו ממחלת לב מולדת ונדירה, אשר בסבירות גבוהה היא זו שגרמה למותו. חוות הדעת אף עוררו חשש ממשי כי נגרם לדניס עיוות דין, הנעוץ בתקלות בעבודה המדעית של המרכז לרפואה משפטית, ובכך קמה עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט), זאת כיוון שבית המשפט הסתמך על הדו"ח של פרופ' היס, שכלל ממצאים שגויים, התעלם מנתונים שנרשמו ולא הסיק מסקנות מתבקשות.

בהכרעה בבקשתו של דניס למשפט חוזר העיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק (כתוארו דאז) כי ביסוד המשפט החוזר עומדים שני אינטרסים מתחרים, השאיפה לחקר האמת, ובמסגרתה הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעויות בהרשעה, מחד, ועקרון סופיות הדיון מאידך.

השופט ברק קבע כי בדרך כלל, בהגשת חוות דעת חדשות המצביעות על תיזה עובדתית חלופית, לא תקים עילה להורות על משפט חוזר. אך גם כי על בית המשפט הדן בבקשה לבחון גם את הראיות או העובדות הנוספות לגופן. לאחר שעשה זאת החליט כי בחוות הדעת החדשות נכללים ממצאים אשר לא עמדו לנגד עיני השופטים בערכאות הקודמות, משכך הורה על קיום משפט חוזר בעניינו של דניס. השופט ברק לא דחה גם אם לא קיבל במפורש את הטענה לעיוות דין, אך אכן ניתן לזהות ביקורת סמוייה בכך שקבע כי "מתקיימת עילה, כפי הנדרש בסעיף 31(א) לחוק, לעריכת משפט חוזר, בשל הצטברותן של כל הטענות שנטענו במקרה דנן" - זאת מבלי לנקוב במפורש בעילה הקונקרטית מתוך סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

המשפט החוזר בעניינו של דניס אייזן התנהל תקופה ארוכה. נשמעו מומחים רבים ולבסוף הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום בצורה קיצונית, במיוחד בכל הנוגע להלך הנפשי של דניס בעת ביצוע העבירה העיקרית בה הורשע - עבירה של הריגה. הסדר הטיעון כלל המלצה משותפת של הצדדים להסתפק בתקופת המאסר שדניס ריצה בפועל עד אותה עת – 6 שנים פחות 7 ימים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע וגזר את העונש כפי שהומלץ בהסדר הטיעון, משכך דניס השתחרר עם הרשעתו המחודשת.

 

עבירה: הריגה, התעללות, תקיפה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

 

קראו פחות