פרספקטיבה בינלאומית

משפטים חוזרים – פרספקטיבה בינלאומית

סקירת המצב המשפטי בארצות הברית ובאנגליה מלמדת על שוני מהותי בין הכלים העומדים לרשות נידונים הטוענים לביטול הרשעתם במדינות אלה, לבין הכלים העומדים לרשותם בישראל. בעוד שבישראל הליך של משפט חוזר נחשב למאורע נדיר, באנגליה ובארה"ב המצב שונה לחלוטין והנתונים המספריים מוכיחים שהמערכת מכירה באפשרות של 'תאונות' פליליות.[1] בנייר זה תוצג  המסגרת המשפטית בכל אחת מן המדינות, מאפינייה הייחודיים והאמצעים בעזרתם מנסה לטפל בבעיה.

ארצות הברית

המסגרת המשפטית

ס' 33 לחוק סדר הדין הפלילי הפדרלי בארה"ב קובע את התנאים להגשת בקשה למשפט חוזר.[2] הסעיף מעניק לביהמ"ש שיקול דעת רחב וקובע כי ביכולתו לשנות החלטה שניתנה אם "הצדק דורש זאת" ("interest of justice so requires"). הסעיף מציג מגבלות זמן קשיחות באשר להגשת הבקשה, ולכן יוצר קושי בשימוש באפיק זה. כך לדוגמא, במקרים בהם הבקשה מבוססת על רצון להציג ראיות חדשות, מסגרת הזמן הניתנת היא 3 שנים להגשתה ממועד מתן גזר הדין. לעומת זאת, כאשר מדובר ב'סיבות אחרות' (Other grounds), על הבקשה להיות מוגשת תוך 14 ימים בלבד ממועד מתן גזר הדין.[3] מגבלה בולטת נוספת לתיקון עיוות דין במשפט האמריקאי באה לידי ביטוי באי נכונותם של השופטים להחיל דין שהשתנה ועשוי להיטיב עם הנאשם בבקשה למשפט חוזר הנמצאת 'על המדף'.[4]

פרשנות מצמצמת זו הובילה לכך שהמנגנון העיקרי שדרכו מתבקש סעד בגין הרשעה מוטעית הוא הליך ההביאס קורפוס הפדרלי.[5] מדובר בהליך של ביקורת שיפוטית עקיפה על הרשעה בדין והוא מהווה שריד היסטורי במשפט המקובל המאפשר לבית המשפט לבקר החלטה מנהלית השוללת את חרותו של אדם. בראשיתו, ההליך בארה"ב התרכז בבדיקת סמכותו של בית המשפט להרשיע את הנאשם, אך במחצית השניה של המאה ה-20 פרשנות זו הורחבה. עתה, מסתמן שניתן להעלות כל טענה במסגרת עתירת הביאס קורפוס אשר נוגעת לחוקה או לחוקים הפדרליים וכרוכה בסוגיה משפטית. ביהמ"ש אף מתיר להעלות טענות שנטענו כבר בעבר במסגרת ההליך המשפטי.[6]

פרויקט החפות

ההכרה בעשורים האחרונים בעניין הרשעות השווא הובילה לפיתוח מנגנונים שתפקידם לנסות למנוע מאנשים חפים מפשע לשבת מאחורי סורג ובריח. אחד הפרויקטים המשפיעים ביותר בתחום הוא פרויקט החפות. הפרויקט האמריקני הוקם בעקבות שורת מחקרים שהצביעו על הבעיה וחשפו את מימדיה בשנות ה-80. אחד המחקרים הבולטים בנושא היה מחקרו של אריה רטנר שמצא שביותר ממחצית מהמקרים בקרב מאות הרשעות השווא שנחשפו, הגורם המרכזי להרשעה היה זיהוי שגוי של עד ראיה.[7]

הפרויקט הוקם בשנת 1992 ע"י בארי שיק ופיטר נויפלד בקליניקה שפעלה בפקולטה למשפטים על שם בנימין קרדוזו ב- Yeshiva University, וכיום פועל בכמעט כל מדינות ארה"ב ובעשר מדינות ברחבי הגלובוס, ביניהן ישראל.[8] מימד מרכזי בפעילות הארגון הוא הקליניקות המשפטיות שפועלות בבתי הספר למשפטים באוניברסטיאות השונות ומגישות עזרה לאלו המבקשים אותה. הפרויקט מקיים כנסים שנתיים ומפעיל רשת חפות בינלאומית באמצעותה מועברים מידע וסיפורים רלוונטים בין הגופים הפועלים בתחום.[9] בפרויקט מתקבלות למעלה מ-3000 פניות מדי שנה והוא מתמקד בעריכת בדיקותDNA  במוצגים מתיקים בהם נטען להרשעות שווא. השימוש ההולך וגובר בבדיקותDNA  להוכחת חפות מתאפשר, בין היתר, בזכות עיגון זכותם של נידונים לערוך בדיקות אלה בחקיקה פדרלית ובחקיקה מדינתית כמעט בכל מדינות ארה"ב. נכון לחודש מרץ 2016, זוכו 340 נידונים באמצעות ממצאי DNA חדשים אשר חשפו את חפותם, מאז תחילת פעילות הפרויקט. רבים מהמורשעים הורשעו בעבירות החמורות ביותר ו-20 מהם אף נידונו להוצאה להורג.

זיכויים בולטים 

א.      חואן ריברה נחקר במשטרה בשנת 1992 בחשד לרצח ואונס ילדה בת 11. לאחר שהופעל עליו לחץ פסיכולוגי רב, ותוך התקף פסיכוטי הוא מסר הודאה. על אף שבהודאתו תוארו פרטים שלא תאמו לממצאים בזירה הוא הורשע ע"י חבר המושבעים וקיבל מאסר עולם. ריברה הגיש ערעור וזכה למשפט חוזר, אך הורשע שוב וערעורו בשנת 2001 בביהמ"ש העליון באילינוי נדחה. בשנת 2005 לאחר התפתחות בדיקות ה-DNA, מעורבותו של ריברה ברצח נשללה, אך חרף זאת ובעקבות הקושי שהערימה התביעה באשר להצגת תוצאות ה DNA, הוא הורשע בשלישית במשפטו החוזר הנוסף. לבסוף, לאחר כמעט 20 שנה בהן ישב בכלא, ובייצוג הקליניקה באוניברסיטת סטנפורד, הערעור על ההרשעה השלישית הביא לזיכויו.[10]

ב.      דריל האנט ריצה 18 שנים במתקן כליאה בצפון קרולינה על רצח כתבת חדשות שלא ביצע. הוא זוכה בזכות בדיקת DNA חדשנית אשר הצביעה על אדם אחר שהיה בזירת הרצח. האנט זוכה, לאחר שאותו אדם הודה במעשה.[11]

ג.        מארוין אנדרסון נעצר בשנת 1982 בעקבות אונס שבוצע ע"י גבר שחור שנטען שהיה בחברת אישה לבנה. המשטרה עצרה את אנדרסון משום שהיה האדם היחיד שהקצינים הכירו אשר גר בביתו עם אישה לבנה. חבר מושבעים שכולו לבן הרשיע את אנדרסון לאחר שנפגעת העבירה זיהתה אותו בתמונה שהציגה לה המשטרה, ונגזרו עליו 210 שנות מאסר במצטבר. רק בשנת 2002 אנדרסון קיבל חנינה ממושל וירג'יניה לאחר שפרויקט החפות לקח את המקרה תחת חסותו והצליח להציג תוצאות DNA מדגימות זרע ששללו את המצאותו של אנדרסון בזירה.[12]

אנגליה

מסגרת משפטית

לפי הדין האנגלי, משמוצו הליכי הערעור או חלף מועד הערעור אין בית המשפט באנגליה רשאי או מוסמך להיזקק לעניין עוד. חריג לכך הוא כאשר העניין הופנה לבית המשפט על ידי רשות שמוסמכת לכך בחוק. משנעשתה ההפנייה ידון בית המשפט בנושא כבכל עניין רגיל. בראשית דרכו, קבע החוק כי לשר הפנים סמכות להפנות לבית המשפט לערעורים פליליים תיקים בכל עניין גם אם מדובר בפסק דין סופי וחלוט, לצורך דיון בערעור. עקרון זה נשמר גם לאחר הרפורמה המקיפה של שנת 1995 במשפט הפלילי האנגלי, ולכן הספרות נוטה להשתמש ברטוריקה של 'ערעור חוזר'. זאת בשונה מהמשפט החוזר המעוגן בחוק בתי המשפט הישראלי. [13]

החוק מונה שלוש עילות לקבלת הערעור - הרשעה לא בטוחה או לא מספקת, טעות משפטית בהחלטה וסטייה מהותית בסדרי הדין. לאחר התיקון משנת 1995 נקבע כי בית המשפט רשאי שלא לקבל את הערעור, גם אם הטענה נמצאה כמוצדקת כל עוד הוא סבור שלא נגרם עיוות דין (Proviso). [14]   תיקון נוסף בעקבות הרפורמה הוא הקביעה כי בסמכות בית המשפט לערעורים לקבל ראיה חדשה אם הדבר דרוש לשם עשיית הצדק.[15]

לבסוף, חידוש חקיקתי משנת 2003 קובע כי ניתן לערוך משפט מחדש לנאשם שזוכה בדין מעבירות חמורות שיוחסו לו ואשר נקבעו בפקודה.[16] התנאים המצטברים לאישור בקשה שכזו ע"י בית המשפט הם הצגת ראיה חדשה, והסכמה ראשונית שביטול הזיכוי הוא מעניינו של הצדק.

CCRC (The Criminal Case Review Commission) 

בשונה מהמצב בישראל, בה הגשת בקשה למשפט חוזר פתוחה בפני סנגור פרטי או באמצעות המחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, באנגליה קיים גוף ייעודי ועצמאי לכך. מועצת ה- CCRC (להלן: המועצה) היא בעלת הסמכות הבלעדית להגשת בקשות לביטול הרשעה לבית המשפט לערעורים באנגליה והיא זו שירשה את סמכותו של שר הפנים לאחר ביצוע הרפורמה שצוינה לעיל.[17]

המועצה הוקמה בשנת 1997 בעקבות מספר הרשעות שווא שזכו להד תקשורתי רחב ברחבי בריטניה. כתוצאה מכך, הממשלה הורתה על הקמת ועדת Runicman שהמליצה על הקמת גוף שיחזיר את הביטחון למערכת המשפטית. המועצה מורכבת מ-12 חברי ועדה בכירים (Commissioners), 40 בוחני תיקים וסה"כ כוללת 90 חברים.  הקריטריון שנקבע בחוק לפנייה של המועצה לבית המשפט הוא קיום "אפשרות ממשית" שההכרעה המקורית תשתנה.[18]

לב לבה של הרפורמה והקמת ה-CCRC מצוי בסמכות הועדה לנהל חקירה. המועצה מוסמכת להורות לכל רשות ציבורית לשמור על מסמכים ומוצגים, להתיר לה לעיין בכל מסמך ולהעתיקו.[19] המועצה מוסמכת לראיין עדים וכן לשכור מומחים שונים על מנת שיתנו לה ייעוץ מקצועי וחוות דעת. המועצה אף רשאית לתת הנחיות לקצינים חוקרים מהמשטרה ולהורות להם על פעולות חקירה מסוימות אותן היא מבקשת לערוך. בסיום פעולות אלו על המשטרה מוטלת בחוק החובה להגיש דו"ח עם ממצאי החקירה למועצה.[20]  נכון ליולי 2016 המועצה העבירה לביהמ"ש לערעורים 625 בקשות לביטול הרשעה, מהן נשמעו עד כה 603. מתוך התיקים שנשמעו, 410 הסתיימו בביטול הרשעה.[21]

נקודה מעניינת שראויה לציון היא הממשק בין המועצה, שיש לה כאמור ביסוס סטטוטורי, לבין פרויקט החפות שהחל לפעול בשנים האחרונות באנגליה ובויילס על בסיס המודל האמריקאי. לכאורה, מדובר בשני גופים בעלי מטרה זהה, אך בשונה מארה"ב, שם אין גוף דומה למועצה, בחינה מקבילה של מקרים על ידי שני הגורמים עלולה להביא להתנגשויות. ישנה כתיבה בנושא הטוענת שעבודתם החופשית של פרויקטי החפות אשר מהווה תחליף ל- CCRC  עלולה להיות מסוכנת בעידן בו קיימות מגבלות משפטיות רבות בנושא. עוד נטען שבחינת ראיות ע"י הפרויקט עלולה לזהם אותן וכתוצאה מכך לפגוע בהליך הבקשה לבית המשפט לערעורים.[22]  מנגד, ישנם קולות הטוענים שהבחינות שמתבצעות על ידי הפרויקט יעילות ומהירות יותר ביחס להליך האיטי של המועצה. בנוסף, יש לזכור שהמועצה אמנם מגישה בקשות, אך אינה מעניקה ייעוץ משפטי מספק והמבקש עדיין נדרש להוכיח את חפותו בבית המשפט באמצעות כלים משפטיים שאינו בקיא בהם. לואקום זה מבקשות הקליניקות השונות להכנס, משום שהן עוזרות למבקשים בייעוץ משפטי ומלוות אותם לכל אורך ההליך.[23]

זיכויים בולטים

א.      אחמד אישטיאק הורשע ברצח של אדם בשנת 1989 בעיר רדינג שבאנגליה. ההרשעה התבססה על עדת ראיה שטענה שראתה את אישטיאק סמוך לזירה ושהוא הזהיר אותה להיות בשקט כאשר ראתה אותו בגרם המדרגות סמוך למקום הרצח. בשנת 2013 הוא זוכה ע"י שלושה שופטים בבית המשפט לערעורים בלונדון. הזיכוי התרחש בזכות שיחת טלפון של אותה עדת ראייה למשפחתו של אישטיאק, בה הודתה שטעתה בזיהוי ושאחמד חף מפשע. המועצה העבירה את הבקשה לביהמ"ש לערעורים לאחר ששמעה הקלטה של שיחת הטלפון.[24]

ב.      מייקל שירלי, חייל בחיל הים הבריטי, הורשע באונס ורצח ברמנית שהתרחש בשנת 1986 בעיר פורטסמות' שבדרום אנגליה. על שירלי נגזר מאסר עולם בשנת 1988 על בסיס טביעות נעל וסימני שריטה שנמצאו על הגופה. בשנת 2002 ה- CCRC העבירה את תיקו של שירלי לביהמ"ש לערעורים, משום שבדיקת DNA שללה את המצאותו של שירלי בזירת הרצח. ביהמ"ש זיכה את שירלי לאחר שישב 16 שנים בכלא על לא עוול בכפו. [25]

ג.        סיון ג'נקינס הואשם ברצח בתו המאומצת באמצעות יתד של אוהל בשנת 1997. הוא טען שמצא את גופתה בשלולית דם בביתו, אך דגימות דם מבגדיו והתנהגות מוזרה גרמו לחבר המושבעים להרשיע אותו ביוני 1998. על ג'נקינס נגזר מאסר עולם, אך הוא המשיך לטעון לחפותו כל השנים עד שלבסוף עניינו הועבר לבית המשפט לערעורים בשנת 2002 לאחר בחינה של ה-CCRC . בהצהרה שניתנה ע"י המועצה נטען שקיימות ראיות ששוללות את המסקנה שהרצח בוצע על ידי ג'ניקינס, ואכן בפברואר 2006 נקבע שהוא אינו אשם והתביעה הודיעה שלא תנקוט הליכים נוספים באשר למשפט נוסף.[26]

סיכום

מהסקירה לעיל ניתן לראות שקיים שוני מהותי בין ארה"ב, לאנגליה ולישראל. בעוד שבארה"ב קיים מנגנון מפותח בדמות קליניקת החפות, בישראל אנו מתחילים לראות ניצנים ראשונים של התופעה בשנים האחרונות. הקמת קליניקת החפות בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית היא צעד חשוב והכרחי בטיפול והכרת הבעיה, אך סביר שנבחין בתוצאות מהותיות בשטח רק עם הקמת קליניקות דומות בבתי הספר למשפטים בארץ. פתרון אפשרי נוסף הוא הקמת גוף הדומה ל-CCRC  בבריטניה שיהיה בעל סמכויות רחבות בתחום בחינת הראיות. מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית אמנם עושה את תפקידה בצורה נאמנה, אך ללא הוספת סמכויות, בעיקר בתחום גילוי חומרי החקירה, יהיה קושי רב במיגור הרשעות השווא. חשוב לא להקל ראש בתופעה זו, שכן מלבד הדוגמאות שצוינו לעיל רבים מדי הם האנשים שהורשעו למרות שהיו חפים מפשע. ניתן לראות מגמה חיובית בשנים האחרונות ביחס להכרת הבעיה, אך הדרך עוד ארוכה ואסור לנו כחברה לקבל אותה.