פרשה זו מגוללת סיפור מאבק סבוך וארוך שנים שניהל עמוס ברנס להוכחת חפותו. למרות שלאורך הדרך התגלו פגמים חמורים שהתגלעו בחקירתו, ביהמ"ש שוב ושוב סירב לנהל את ההליך מחדש וסמך את ידיו על הרשעתו. מאבק זה בא לסיומו בזיכויו של ברנס, שנים לאחר שחרורו ממאסר, ולאחרונה אף נטל אדם אחר אחריות למעשים שיוחסו לברנס.
עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הרשעתו התבססה על הודאתו שניתנה לאחר חקירה ממושכת בה נפלו פגמים רבים, על ברנס הופעלו אמצעי לחץ לא לגיטימיים בחקירתו והוא אף הוכה על ידי חוקריו, שחלקם העידו עדות שקר בה הכחישו את המעשים.
על סמך חשיפה מאוחרת על ידי קצין משטרה כי בחקירתו של ברנס נפלו פגמים חמורים פתחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בדיקתה העלתה ממצאים חמורים שהטילו ספק בשאלת אשמתו של ברנס.
למרות הממצאים החמורים מספר בקשות של ברנס למשפט חוזר נדחו. בין לבין, ולמרות שברנס סירב להגיש בקשה לחנינה מטעמו בשל עמידתו על כך שלא ביצע את המעשים שעל בסיסם הורשע, הוא קיבל הקלה בעונש מהנשיא. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנה, מהם נוכה שליש הודות להתנהגותו הטובה בין כותלי בית המאסר.
לאחר שחרורו ברנס המשיך להיאבק על חפותו, הוא הגיש בקשות נוספות לקיום משפט חוזר בעניינו. בקשותיו נדחו עד לקבלת הלכת קוזלי בבית המשפט העליון. ההלכה שקבעה כי לצורך עילת עיוות הדין אין המבקש נדרש להוכיח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו ככל שעיוות דין עניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד שלו.
הלכת קוזלי פתחה פתח לקיום משפט חוזר בעניינו של ברנס, ובכך העניקה לו סיכוי ממשי במאבק המתמשך לניקוי שמו. ואכן השופטת דורנר, שדנה בבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, קיבלה את בקשתו והורתה על קיום משפט חוזר בעניינו. השופט חיים כהן שדחה את ערעורו של ברנס, בשיחת הטלפון האחרונה בחייו, התקשר לשופטת דורנר ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שהוא עשה". ברנס היה מנושאי האלונקה של השופט חיים כהן בהלווייתו.
בתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום. בשנת 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ואות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות והוצאות משפט. ברנס הלך לעולמו בשנת 2011.
לאחרונה נטל תושב אחד הכפרים בצפון, בשנות ה-70 לחייו, אחריות לרצח רחל הלר, כמו גם לרציחתו בשנת 1970 של תושב כפר ראמה, סלים כנעאן אבו זיד. החשוד אמר בחקירתו כי הוא סובל מבעיות נפשיות, והוא צפוי לעבור בדיקה פסיכיאטרית. צו איסור פרסום הוצא על פרטי החקירה.
העונה השנייה של הסדרה צל של אמת מציעה תזה לפיה רצח רחל הלר בוצע ע"י רוצח סדרתי שפעל מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-80 באזור כביש החוף, מזיכרון יעקב ועד נתניה. יוצרי הסדרה מפנים למספר פרשיות בהם נרצחו ונאנסו נשים צעירות, רובן לא פועחו עד היום. לטענת יוצרי הסדרה כולן הן קורבנותיו של 'רוצח כביש החוף'.
פסקי הדין (באדיבות נבו)
ע"פ 127/76 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, ל (3) 507
מ"ח 8/84 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, לט (1) 589 (בקשה שנייה למשפט חוזר)
מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, נא (4) 241 (בקשה שלישית למשפט חוזר)
מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, נו (3) 354 (בקשה רביעית למשפט חוזר - התקבלה)
ת"פ (נצ') 1212/02 מדינת ישראל נ' עמוס ברנס (פסק הדין במשפט החוזר)
החקירה הפלילית
רחל הלר נרצחה בנסיבות מצמררות שיער, ופרשת רציחתה הסעירה את המדינה, אך רשויות החקירה התקשו בפיענוח מקרה הרצח. שני צוותי חקירה מיוחדים (צח"ם) שמינתה המשטרה – כשלו בפענוח הפרשה. על רקע מתקפה תקשורתית כנגד אוזלת ידה של המשטרה מונה סגן ניצב שאול מרקוס לבדוק את פעולת צוותי החקירה הקודמים. מרקוס העביר למפכ"ל המשטרה דוח חמור, ובעקבותיו הוקם צח"ם חדש בראשותו של מרקוס עצמו. לאנשיו של צח"ם זה הובטח בילוי של סוף-שבוע עם נשותיהם במלון "דן קיסריה" אם יצליחו לפענח את הרצח.
ברנס הכיר את הלר היכרות שטחית. בתחילת החקירה המשטרה עצרה את ברנס לחקירה, כמו אנשים אחרים, ושחררה אותו לאחר שמסר אליבי, לפיו נסע בערב הרצח באוטובוס עם מכרו, מקס בוחבוט.
לאחר שהוקם צוות החקירה החדש, בראשותו של מרקוס, נעצר עמוס ברנס פעם נוספת, זאת כחצי שנה לאחר הרצח. על-מנת להימנע מחשיפת מטרת המעצר העיד פקד יהודה אלבז, אחד מחוקרי הצח"ם, בשבועה, עדות שקר בפני שופט המעצרים, לפיה נחשד ברנס בביצוע מעשים מגונים בשתי בחורות ובנער באזור השרון. בדוח המעצר שמילאו השוטרים, ואף שלברנס – כמו גם לחוקריו – היה ברור כי להאשמות אלה אין כל שחר, נרשם כי תגובת ברנס להאשמה הייתה "אני לא זוכר דבר". שנים מאוחר יותר סיפרו השוטרים בהודעות שמסרו כי הם התרשמו שברנס סובל מבעיות נפשיות, ובישיבת צוות של הצח"ם אף עלה הנושא לדיון, והוחלט לנקוט שיטת חקירה ה"מבינה לבעיותיו" של ברנס. ברנס נעצר אפוא בעילת שווא, הוחזק בבידוד ללא יכולת פגישה עם עורך-דין בלי שלבני משפחתו יכולת לאתרו, והועבר בין מתקני משטרה שונים. בתאריך 17.4.1975 מסר ברנס הודאה ברצח החיילת רחל הלר, שאותה כתב בכתב ידו, ולמחרת אף שחזר את הרצח בפני חוקרי המשטרה.
ההרשעה בבית המשפט המחוזי
על סמך הודאתו ברנס הואשם בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירה של רצח. המשפט התמקד בקבילות הודאתו והשחזור שנערך עמו, ונערך משפט זוטא בעקבות התנגדות ההגנה לקבלת ראיות אלו. במשפט הזוטא העיד ברנס כי הודאתו נגבתה ממנו לאחר שלא ישן במשך ארבעה ימים ושלושה לילות שבמהלכם הוכה על-ידי חוקריו. על מכות אלה סיפר – בעקבות אירוע שבו, לטענתו, ספג סטירה רבת-עוצמה מאלבז – לרופא מן המכון לרפואה משפטית באבו-כביר שבפניו הובא, ד"ר בצלאל בלוך. ברנס העיד, כי חקירת המשטרה לוותה גם בפיתויים שונים מצד החוקרים ובאיומים שיעצרו את בני משפחתו. עוד העיד ברנס, כי השחזור שביצע לא היה חופשי ומרצון, וכי כאשר נקטע השחזור עקב סירובו להמשיך, הגיע מרקוס למקום השחזור ונהג כלפיו באלימות עד אשר ניאות לשתף פעולה עם חוקריו. ברנס הסביר כי הודה ברצח על-מנת לשים קץ ללחצי החקירה ומתוך מחשבה שיוכל להסביר בעתיד שהודאתו אינה אמת.
אל מול עדותו זו של ברנס העידו אנשי המשטרה כאיש אחד, כי לא היו דברים מעולם. השוטרים העידו כי ברנס לא הוכה וגם לא התלונן על כך; כי אלבז לא סטר לו; כי ברנס לא נחקר בלילות ולא נמנעה ממנו שינה; כי האנשים שברנס העיד כי חקרו אותו בלילות לא היו כלל חוקרים אלא שומרים וכי מרקוס לא הגיע כלל לאתר השחזור, וממילא לא נהג באלימות במהלכו. ד"ר בלוך אף העיד כי ברנס גם לא התלונן בפניו על מכות שספג.
בית-המשפט המחוזי אמנם מתח ביקורת על התנהלותו של צוות החקירה עקב היעדר רישום מהלך החקירה כנדרש ומכיוון שמרקוס ואלבז נהגו במירמה בעת שעצרו את ברנס באשמת שווא של מעשים מגונים. נקבע, כי אלבז העיד עדות שקר בפני שופט השלום שדן בהארכת מעצרו של ברנס, וכי מרקוס העיד עדות שקר במשפט הזוטא. עם זאת פסק בית-המשפט המחוזי כי לגופם של דברים, כשמציבים את עדותו היחידה של ברנס אל מול עדויות שורה ארוכה של חוקרי משטרה מנוסים, יש לאמץ את גירסת המשטרה. בית-המשפט המחוזי דחה אפוא את עדות ברנס כלא אמינה. במיוחד את טענתיו של ברנס לעניין אופן התנהלות השחזור. בית המשפט המחוזי האמין בנקודה זו לכל עדי התביעה וקבע כי סנ"צ מרקוס לא היה נוכח כלל בכל מהלך השחזור וכי עמוס ברנס שיקר במצח נחושה באומרו שהוא הוכה אז על ידי סנ"צ מרקוס, וכי הסכים לשתף פעולה עם השחזור בעקבות וכתוצאה מהמכות האלו. כך גם העדיף בית המשפט את עדותו של ד"ר בלוך, מהמכון לרפואה משפטית, על פני זו של ברנס וקבע כי הנאשם לא התלונן באזניו על מכות כלשהן שקיבל כביכול.
הערעור שהגיש ברנס לבית-המשפט העליון התמקד בשאלת קבילותה של הודאתו. השופטים חיים כהן, אליהו מני ויצחק כהן דחו את הערעור על הכרעתו של בית המשפט המחוזי. דעת הרוב סברה כי לא הופעלו על ברנס אמצעי לחץ כלשהם – פיזיים או פסיכולוגיים. נקבע, כי הודאתו של ברנס ניתנה מרצונו הטוב והחופשי. השופט ח' כהן, גרס כי גם אם הופעלו אמצעי לחץ על ברנס, הרי שלדידו, לאור הודאתו המצטדקת של ברנס אין מתעורר ספק סביר בכך שלא היה באמצעים אלה כדי לשבור את כוח התנגדותו של ברנס ולשלול את רצייתו בהודאתו.
דוח קרפ
על רקע פניות חוזרות ונשנות של ברנס מבין כותלי בית הסוהר, ובעקבות חשיפה על-ידי קצין משטרה בדימוס, ניצב משנה עזרא גולדברג, של קיום פעולות בלתי כשרות שבוצעו על-ידי חוקרי צוות החקירה בראשותו של מרקוס, פתחה בשנת 1980 המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בתיאום עמה החל גם צוות משטרתי, בפיקודו של ראש מחלקת החקירות ניצב משנה שלמה גל, לחקור חשדות לפעולות בלתי חוקיות שבוצעו על-ידי צח"ם מרקוס. דוח הבדיקה הצביע על שורה ארוכה של מימצאים שהציבו שאלות ועוררו בקיעים בהרשעתו של ברנס. מימצאים שהתייחסו להתנהלות המשטרה בפרשה באופן שהעלה חשש כי הרשעת ברנס נסמכה על עדויות שקר ועורר ספק בקשר להרשעה. כמו גם, מימצאים וראיות שלא עמדו בפני בית-המשפט המחוזי.
בין אותם ממצאים ניתן למנות את עדות השקר של של פקד עוזי נבות, ראש המעבדה הניידת לזיהוי פלילי, שצילם והקליט על גבי סרט וידאו את השחזור שנערך לברנס. נבות העיד במשפטו של ברנס כי מרקוס לא נכח בשחזור, ברם לאחר שקיבל נבות מעמד של עד מדינה והתחייבות ממפכ"ל המשטרה שאם ימסור עדות מלאה ואמיתית לא יינקטו כנגדו צעדים שיפגעו במעמדו במשטרה, הודה נבות כי שיקר בעדותו במשפטו של ברנס.
לדברי נבות, ברנס הפסיק במהלך השחזור לשתף פעולה. השחזור הופסק למשך כחצי שעה, ובמהלכה הגיע מרקוס לאתר השחזור שבו שהה גם פקד יחיאל פיקהולץ, חבר נוסף בצוות החקירה. וכך סיפר נבות בהודעתו:
"בהיותי עומד איפה שעמדתי ראיתי את מרקוס מגיע בצעדים מהירים כשפניו אדומות מכעס ונכנס עם חלקו העליון של גופו דרך הצד הימני של האסקורט לתוך המכונית תוך כדי צעקות. באותה עת יחיאל פיקהולץ היה נע על השוליים של הכביש מצד ימין בין האסקורט לניידת ותוך כדי מתן מכת אגרוף בכף ידו השניה היה אומר בזעם 'אני אעשה ממנו קציצות', וחוזר על משפט זה כמה פעמים. באותה עת אני הספקתי לזהות דרך החלון האחורי של האסקורט שלפני, שמרקוס דוחף את ידיו לכוון ברנס כשברקע שמעתי צעקות".
דוח קרפ העלה גם ראיות חדשות, שלא עמדו בפני בית-המשפט המחוזי שבהן היה לעורר ספק בהרשעת ברנס. כך לדוגמא הוצג דוח בדבר תוצאה שלילית בהשוואת טביעת אצבעותיו של ברנס עם טביעות האצבעות שנתגלו על חפציה של רחל; עדות שהעלתה את האפשרות כי רחל נראתה באזור הכרמל בחיפה בליל הרצח כשהיא בגפה, בשעה שאינה תואמת את האירועים כפי שעלו מהודאת ברנס; דוח של פסיכיאטר בדבר היעדר דפוסים סדיסטיים באישיותו של ברנס, הסותר את הימצאותם של סימני התעללות על גופתה של רחל; דוח מז"פ ותוצאות בדיקה מחודש, המעידים על שוני מוחלט בין האבק שנשאב מבגדי רחל לבין האבק שנלקח מן האזור שתיאר ברנס בהודאתו כאיזור הרצח; ראיות המלמדות כי כל הפרטים שמסר ברנס בהודאתו על אודות רחל ונסיבות הרצח, שבהם ראה בית-המשפט המחוזי כ"דבר-מה נוסף", היו ידועים למשטרה או שפורסמו בעיתונות כבר קודם לכן.
דוח קרפ הסתיים בהמלצה ליועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה למשפט חוזר בעניינו של עמוס ברנס, על סמך העובדה שיסודן של ראיות שהוצגו במשפטו בשקר או בזיוף, ולחילופין על סמך עילת הראיות החדשות שבכוחן להטיל ספק בהרשעתו.
בהתבסס על דוח קרפ ועל חקירת המשטרה, העמידה המדינה למשפט בבית-המשפט המחוזי בירושלים חלק מחברי צח"ם מרקוס – מרקוס עצמו, אלבז ופיקהולץ – באשמה של מתן עדות שקר. בית-המשפט המחוזי זיכה את אלבז מחמת הספק, והרשיע את מרקוס בעבירה של מתן עדות שקר. על הרשעה זו ערער מרקוס לבית-המשפט העליון, וערעורו נתקבל - דבר שהוביל לכך שהיועץ המשפטי לממשלה בחר שלא להגיש בקשה למשפט חוזר בעניינו של עמוס ברנס.
קציבת העונש על ידי נשיא המדינה
במהלך שהותו בכלא המשיך ברנס לטעון לחפותו וסירב לבקש חנינה או את קציבת עונשו. לטענתו, שאותה העלה בבקשות למשפט חוזר שהגיש, חנא חדד, ראש הצח"ם הראשון, ביקרו בכלא כנציג המטה הארצי של המשטרה וניסה לשכנעו להגיש בקשת חנינה תוך שהבהיר לו כי בקשה זו תיענה בחיוב, אך ברנס עמד בסירובו. השופט ח' כהן, שישב בהרכב השופטים שדן בערעורו של ברנס לבית-המשפט העליון, ביקר אף הוא את ברנס בתאו פעמים מספר. בעניין זה טוען ברנס עד היום כי השופט שכנעו להסכים ולצאת מהכלא ולנהל את מאבקו להוכחת חפותו ולטיהור שמו מחוץ לכותלי בית הסוהר.
בתאריך 19/6/83 הוקל עונשו במסגרת חנינה מטעם נשיא המדינה, שניתנה בהמלצת שר המשפטים, על אף שברנס עצמו לא ביקש זאת. עונשו נקצב לשתים עשרה שנות מאסר, מהן נוכה שליש על-ידי ועדת השחרורים בשל התנהגותו הטובה של ברנס בכלא.
בקשות למשפט חוזר שהגיש ברנס לאחר שחרורו ממאסר
גם לאחר ששוחרר ממאסר ברנס לא חדל מלפעול לנקות את שמו. שנה לאחר שחרורו הגיש בקשה נוספת למשפט חוזר, שנדחתה על ידי השופטת מרים בן-פורת,המשנה לנשיא בית המשפט העליון, בטענה כי הרשעתו של ברנס מבוססת היטב, וכי אין בכוחם המצטבר של הראיות והמימצאים החדשים לשנות את התוצאה לטובתו של ברנס.
לאחר דחיית בקשתו השנייה למשפט חוזר, התייצב סימון אבוטבול, גימלאי של משטרת ישראל שנמנה עם חברי צח"ם מרקוס, בתחנת המשטרה בטבריה וסיפר כי בעקבות חזרתו בתשובה הוא מבקש לנקות את מצפונו המייסרו זה שנים. אבוטבול מסר לחוקרי המשטרה הודעה ובה סיפר כי "בהדרכת הפרקליט" שיקר במשפטו של ברנס והעיד שתפקידו היה אך לשמור על ברנס, בעוד שהאמת היא כי שימש חוקר פעיל בצוות החקירה. לדבריו, אף שהוכחש הדבר במשפט, נכח במעמד מסירת הודאתו של ברנס ואף פרץ בבכי כחלק מתרגילי החקירה. עם זאת לשאלת החוקרים השיב אבוטבול, כי למיטב שיפוטו הודאתו של ברנס ניתנה מרצונו החופשי.
כשתוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר, ובוטלה הדרישה כי על העובדות או הראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט להיות חדשות, ונוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי - הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. בית-המשפט העליון, מפיו של המשנה לנשיא ש' לוין, קבע כי אין לבדוק בשנית את הראיות שנבדקו בהחלטתה של המשנה לנשיא בן-פורת. שכן, אף שהסעיף לא איפשר הבאת ראיות שאינן חדשות, בדקה המשנה לנשיא בן-פורת גם ראיות כאלו ובחנה אם קיים יסוד להעלאת ספק באשמתו של ברנס. את שאר העובדות והראיות שהובאו בבקשה ולא נדונו בגדרי הבקשה הקודמת, דן בית המשפט ודחה אותן אחת לאחת. נקבע, כי אין בכוח הראיות שהובאו כדי לקעקע את המסקנה המרשיעה שאליה הגיעו בתי-המשפט.
בשנת 1999, לאחר שנדחתה בקשתו השלישית של עמוס ברנס למשפט חוזר, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון הלכת קוזלי. בבקשה למשפט חוזר שהגישו מי שהורשעו ברצח הנער דני כץ פסק בית-המשפט העליון כי עילת עיוות הדין כוללת גם עיוות דין שעניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד של הנידון, אף אם לא הוכח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון עקב פגם זה.
על סמך ההלכת קוזלי הגיש עמוס ברנס בקשה רביעית לקיום משפט חוזר בעניינו, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית. השופט דליה דורנר שדנה בבקשה זאת קבעה כי בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. על סמך פגמים אלו, בצירוף לאפשרות כי מודעות להם, בזמן אמת, הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, הורתה השופטת דורנר על קיום משפט חוזר בעניינו של ברנס.
המשפט החוזר
לא ברנס עצמו ולא התביעה רצו בניהול ההליך פעם נוספת, ברנס כבר ריצה את עונשו ולדעת התביעה על אף שלטענתה יש ראיות לכאורה נגד הנאשם אין כיום כל עניין לציבור המצדיק ניהול משפט חוזר, לאחר למעלה מעשרים וחמש שנה מסיומו של ההליך המקורי. יתר על כן, הואיל וברנס שוחרר ממאסרו כעשרים שנה קודם לכן, ברי היה אף לתביעה שלא נשקפת מברנס כל סכנה לציבור. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה מה המשמעות שיש לגזור מאי ניהול ההליך מחדש. התביעה שביקשה למשוך את כתב האישום טענה שדינה כדין חזרת תובע מאישום קודם לתשובת הנאשם, ועל כן יש לראות את ברנס כמי שהתיק נגדו נסגר מחוסר עניין לציבור. לעומת זאת ברנס עמד על כך שדין משיכת האישום כדין חזרה מאישום לאחר תשובת הנאשם, ועל כן ביקש לזכותו בהתאם להוראת סעיף 94(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי.
אמנם בדעת רוב הועדפה גישתה של התביעה לעניין החלת סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי, עם זאת השופט ניסים ממן מבית המשפט המחוזי בנצרת קבע כי ביטול כתב האישום בנסיבות העניין הנדון ללא זיכוי של הנאשם, פירושו שימוש בזכות הגורם עיוות דין מעבר לנדרש, ומניעת עיוות דין זה עדיפה על פני האינטרס הציבורי שבאי המשכת המשפט, שכן מניעת עיוות דין היא מטרתו העיקרית של המשפט החוזר. על כן, הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט גלפז ובתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום.