ראיות חדשות

תחילה התנגד היועץ המשפטי לממשלה לבקשה למשפט חוזר, אך לאחר שהורה הנשיא ברק על השלמת חקירה - שינה היועץ המשפטי לממשלה את דעתו, למרות שלא התקיימה אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, וזאת מהטעם האמור להלן:

״קריאת ההודעות שנגבו במהלך החקירה, מותירה רושם כי הנחקרים אינן מגלים בחקירה את כל הידוע להם בעניין זה, וניכר כי הם מתחמקים ממתן תשובה חד־משמעית, במיוחד ביחס לחשדות כנגד הבן, שבינתיים גם אינו מצוי בקשר עם הוריו... כמו כן, התנהגות בני המשפחה המתלוננים ביחס למבקשת, ביטחונם כי היא חפה מפשע ופעולותיהם לפייסה ולפצותה במתנות יקרות ערך, אף המ מעוררים תמיהות באשר לאשמתה" 

נוכח האמור לעיל, ״ומשום תחושת אי הנוחות העולה למקרא ההודעות שנגבו במהלך השלמת החקירה״, הסכים היועץ המשפטי לממשלה לזיכויה של המבקשת מחמת הספק.

מכוח סעיף 10(1) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי״ז־1957  - החליט ביהמ"ש העליון לפסוק על פי הבקשה, חוות הדעת והמסמכים, ללא שמיעת טענות בעל־פה - לבטל את פסק־הדין ולזכות את דינה בר יוסף מהעבירה שהורשעה בה.

עבירה: גניבה ממעביד.

עילה: ראיות חדשות, תחושת צדק.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לקיום משפט חוזר בעניינו של תמיר פלינק, את התנגדותו ביסס על הטעמים דלהלן: ראשית, הטענות באשר לאובדן הזיכרון ולהופעתו מחדש אינן עקביות ואינן  נתמכות בחוות־דעת של מומחים הן באשר לעצם קיומה של תופעה זו בפלינק והן באשר לעיתויה וזיקתו לעיתוי הגשת הבקשה; שנית - אף שפלינק הצהיר כי הוא מוכן לפנות לבדיקת פוליגרף הוא לא עשה כן; שלישית - את הטענה, כי חבלותיו של פלינק אינן מתיישבות עם ההנחה שנהג במכונית בשעת התאונה, היה ניתן להעלות עוד בהליך המקורי - בין בעדויות ראשיות ובין בחקירה נגדית של ד״ר דניאלס פיליפס. מה גם שפלינק העיד בתצהיר שנתן במהלך התביעה האזרחית שהגיש, כי עוד בעת שאושפז לאחר התאונה נאמר לו מפי אנשים שונים. לרבות קרובי משפחה, כי פגיעותיו מצביעות על כך שישב ליד מושב הנהג בשעת התאונה. אחד מהנ״ל אף נפגש עם סניגורו, שהחליט שלא לקרוא לו להעיד; רביעית - חוות־דעתו של פרופ׳ גלי אינה מתיישבת עם העובדה שגם תמיר הנדלר לא נחבל באופן המתיישב עם התנגשות אפשרית בהגה. מה גם שבניגוד להערכה בחוות־דעת, הזגוגית הקדמית של הרכב לא התנפצה וממילא לא הועף תמיר הנדלר דרכה; חמישית - ״הראיות החדשות" (שלשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינן ״ראיות חדשות" כלל, אלא פרשנות חדשה של נתונים קיימים) אינן מחייבות בהכרח כי תוצאות המשפט ישונו ״לטובת הנידון״ כנדרש בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.  שכן גם לפי גרסתו שלו, הפקיר פלינק במודע את ההגה בידי נהג חסר   רישיון, ונהיגתו של זה היא שהביאה לקרות התאונה.

בית המשפט מפי הנשיא אהרן ברק הורה על עריכת משפט חוזר בעניינו של פלינק, הן על סמך עילת הראיות החדשות והן על סמך עילת עיוות הדין. השופט ברק ציין כי לא הוצגו בפניו ״עובדות או ראיות" במובנן הצר. אלא טענות  המסתמכות על זיכרונו ששב אליו, וחוות־דעת מומחים המסתמכות על ראיות שהיו בפני בית־המשפט לתעבורה כל העת. ולמרות זאת הוא  לא מצא מקום לסכל על הסף את בקשתו של פלינק. זאת, משום שכשם שלמעשה הושתתה הרשעתו על דבריו הוא, כך גם ראוי לייחס משקל הולם לטענותיו  הנוכחיות. בפרט כאשר הן נתמכות, על פניהן, בנתונים חיצוניים. בהתייחס למצבו בעת שהובא לבית החולים נכתב בטופס סיכום המחלה: ״התקבל לאחר תאונת דרכים שבה נחבל בראשו ובפניו. כנראה איבד הכרתו. בבדיקתו - יציב המודינמית, בהכרה, מתמצא במקום ובזמן. אמנזיה לגבי המקרה״. עוד הוסיף הנשיא ברק כי קיים חשש לעיוות דין בעניינו של תמיר פלינק, שכן אם יתקבלו טענותיו יתכן שיזוכה מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וגם במקרה שהרשעתו תשאר בעינה על סמך אחריותו לנהיגתו של אחר - "עדיין קיימת הבחנה בין מי שבנהיגתו הוא גרם לתאונה לבין מי שמסר את ההגה לידי נהג חסר רישיון, והאחרון הוא שגרם לתאונה. כך שלפחות במובן זה עשוי קיומו ש ל משפט חוזר לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש". אמירה זאת הינה מהפכנית בכך שאינה דורשת שינוי משפטי בתוצאות ההליך אלא מסתפקת בשינוי עובדתי בלבד. לצד זאת הנשיא ברק גם דחה את טענת היועץ המשפטי לממשלה לפיה על המבקש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין (עיוות שהתקיים, לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בכך שפלינק מסר בעבר גירסאות סותרות, בכך שנוכח  חלוף הזמן אין עוד אפשרות להעמיד לדין את המשתתפים האחרים בנסיעה).

עבירה: גרימת מוות ברשלנות, סטייה מנתיב תחבורה שלא לצורך, נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות (התעוררות זיכרונו של פלינק, חוות־הדעת החדשות מטעם המומחים), עיוות דין (הפונטנציאל הראייתי הטמון בראיות שהוצגו לשינוי תוצאות המשפט לטובת הנדון - הקים לדעת הנשיא ברק חשש לעיוות דין).

הלכות: די בפוטנציאל לשינוי עובדתי, ולאו דווקא משפטי, לטובת הנדון כדי לבוא בגדר סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, המבקש עריכת משפט חוזר אינו נדרש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר

עבירה: 1. נסיון לרצח.  2. הצתה. 3. חברות בארגון טרור 4. קשירת קשר לפשע  5. חברות בהתאחדות בלתי מותרת.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר (בהסדר טיעון).

הטענות המכרזיות עליהן נסמכה הבקשה:

1. זיוף ראיות - התיקים נגדו "נתפרו ופוברקו", והכל כדי להושיבו בכלא, על לא עוול בכפו. לעניין האישום הראשון (נסיון לרצח) טענתו הינה כי האירוע כולו לא היה אלא קטטה. הנדקר נפל על זכוכית. לעניין האישום השני (הצתה) הוא טוען כי הרכב כלל לא נשרף, והראיה היא שאיש לא חקר אותו על מעורבותו בהצתה כלשהי.

2. הודאת שווא - ההודאתו חולצה ממנו באמצעים פסולים.

3. פגם ברצוניות ההודאה -  הוא לא עמד על משמעות הודאתו.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

טענות מרכזיות: שימוש באמצעים פסולים בחקירה.

ביהמ"ש פסק כי בנסיבות העניין, יש להורות על קיומו של משפט חוזר. זאת, מכמה טעמים שכל אחד מהם, כשלעצמו, אינו מבסס עילה למשפט חוזר, אך הצטברותם לכדי מכלול –  ב"מבט-על" – היא המבססת במקרה זה את העילה למשפט חוזר: ראשית, עצם ריבוים של חילוקי דעות בין הגורמים הציבוריים-מקצועיים המעורבים בעניין. שנית, העובדה שדבר חקירת המבקשים על-ידי שירות הביטחון הכללי ותוצאותיה כלל לא הובאו לידיעת הערכאות השונות והצדדים (ובעיקר הסניגוריה); לו היה חומר חקירה זה – המצביע על היעדרו של מניע לאומני והמעלה – במידת מה – ספקות באשר לאשמתם של המבקשים – מצוי בידי הסניגוריה, ייתכן שהיה מועיל להגנתם האפקטיבית של המבקשים, וגלום בו פוטנציאל כלשהו לשינוי תוצאות המשפט. שלישית, בייצוגם של המבקשים נפלו כשלים אחדים – אי-העדתם של מרבית המבקשים בערכאה הראשונה שעה שבפני בית-המשפט עמדו הודאותיהם ומימצאים נוספים, ושעה שאי-העדתם יכולה לשמש חיזוק בפני עצמו; היעדרו של חומר החקירה בעניין חקירת השב"כ; זמן הכנה קצר למשפט ואי-נוכחות הסניגורים כולם בישיבות בית-המשפט. רביעית, הטענה בדבר ה"תבניתיות" שביסוד אי-ההתאמות שבהודאות המבקשים. חמישית, החיזוקים והאינדיקציות השונות לחפות המבקשים.

עבירה: רצח, חטיפה, קשירת קשר לחטיפה לשם רצח.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר

הלכות: "במצבים רבים קיומו של פגם דיוני חמור מקים חזקה להשפעה על תוצאת ההליך".

בהמשך מציין הנשיא לנדוי כי בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון לא חלקה ההגנה על כך שהאקדח, אשר נתגלה למחרת היום, הוא הכלי, ממנו נורו היריות הקטלניות. לעומת זאת נטען בשמו, שהמקום בו נמצא האקדח (פינת הרחובות הירקון-נס ציונה) לא היה במסלול המרדף אחריו, וכי מתקבל על הדעת, שהיורה האמיתי או אדם בשליחותו הוא אשר "שתל" את האקדח בין שעת המרדף לבין מציאתו כמתואר, אולי כדי לטפול עליו את מעשי הרצח. גירסה זו נדחתה בשתי הערכאות. נקבע בבית המשפט המחוזי ואושר בערעור - שהמערער לא נקלע למרדף באקראי, אלא ברח משם על נפשו ותוך כדי בריחתו השליך במסלול ריצתו אותו אקדח אל המקום בו נתגלה למחרת היום.

הבקשה לעריכת משפט חוזר הוגשה, כמבואר, באיחור רב. הטעם לכך הוא, שרק בנובמבר 1980, תוך עיון בתיק החקירה המשטרתית, שהועמד לרשותו של פרקליט מטעמו, נתגלה בו דף מיומן, שכתב מר אהרון ברגמן, במסגרת מילוי תפקידו כמומחה לבאליסטיקה במחלקת הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל. הרישום בוצע בזמנו לצורך ניסוי ירי באקדח הנדון. נאמר שם:

"הכלי מגורז עם גריז יבש, הצינה זזה בקושי, הקנה נראה נקי. לא העברתי פלנלית ניקוי מחשש לטשטש הסלילים... הערה: אחרי היריה הראשונה הכלי פעל בסדר ביתר היריות"

הבקשה לדיון חוזר נשענה בעיקר על קביעת המומחה כי "הקנה נראה נקי". טענת הסנגור הייתה, שאם אמנם היה קנה האקדח נקי, כי אז לא ייתכן שממנו נורו היריות הקטלניות, שכן כל ירייה גורמת להיווצרות פיח בקנה.

אם כי קיימות אפשרויות רבות ושונות - כגון, שמר ברגמן טעה בתארו את הקנה כנקי, או שהקנה נוקה על-ידי מאן דהוא לאחר שנתגלה אך לפני שהגיע אל מר ברגמן לבדיקה, או שהיריות הקטלניות נורו מאקדח אחר, אפשרויות שמנה בהחלטתו - ראה הנשיא ברישום "הקנה נראה נקי" ראיה חדשה, שלא הומצאה בזמנו לפרקליטות המדינה, ואשר "יכולה... להתישב עם גירסת המבקש שהאקדח 'הושתל' באותו מקום. כי פעולה זו היתה יכולה להעשות אחרי שהקנה נוקה מפיח היריות". הנשיא נדוי שקל את טענת היועץ המשפטי לממשלה, "שגם כאשר מביאים בחשבון את קביעתו של המומחה שקנה האקדח נראה נקי, עדיין היה יסוד להרשעה בכלל הראיות שהוגשו במשפט, ובין היתר בממצאו העיקרי של המומחה מר ברגמן, על יסוד ניסוי הירי שערך, שהקליעים אשר הוצאו מגופות הקרבנות נורו מאותו אקדח והממצא העובדתי הנוסף של שתי הערכאות שעדויותיהם של עדי תביעה אשר ראו את הבורח בבריחתו מעידות על מסלול רצוף של הבורח ממקום הפשע ועד למקום שבו נתפס המבקש".

מסקנתו של הנשיא לנדוי הייתה, כי "הממצא כי היריות נורו מן הכלי הנדון ושהכלי הושלך על ידי היורה בעת בריחתו אכן היה יסוד מהותי במבנה ההרשעה בשתי הערכאות והראיה החדשה שנתגלתה יש בה כדי להטיל ספק ביציבות היסוד הזה".

בכך לדעתו התקיימה הדרישה כי הראיה החדשה תהא עשויה "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".  לצד זאת, הנשיא לנדוי הבהיר היטב, כי לא עליו המלאכה להעריך את כלל הראיות הערכה חדשה משלו, וכי רחוק הוא לקבוע עמדה, מה יהיו התוצאות של המשפט החוזר.

עבירה: רצח

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר (ערעור שהוגש כנגד ההרשעה נדחה).

עבירה: עבירת תנועה.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

עבירה: מעשה מגונה.

התוצאה הסופית של ההליך: זיכוי - במשפט החוזר

עילה: ראיות חדשות

הטענות המרכזיות עליהן נסמכה הבקשה: הודאה של אדם אחר ביצוע המעשים, הודאת שווא, מחלת נפש.