בקשות שהתקבלו

לעניין האישום השני, טען גית בבקשתו למשפט חוזר כי במועד ביצוע עבירה זו אמנם פקע תוקף רשיונו הישראלי אולם עמד בתוקף רישיון נהיגה איטלקי בינלאומי שהחזיק, שאף הציגו בפני שופט התנועה. לטענת גית, כיון שהיה באותה העת תושב איטליה – נוכח יציאתו ללימודים בשנת 1993 – ולא תושב ישראל, הרישיון האיטלקי הוא שקובע לעניין היותו בעל רישיון נהיגה בתוקף, זאת מכוח תקנה 567(א)לתקנות התעבורה. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון דאז, השופט רובינשטיין, קיבל את הבקשה בכל הנוגע לאישום הראשון והורה על זיכויו של גית מאישום זה נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה ובהתאם לסמכותו מכוח סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט. אך, בכל הנוגע לאישום השני נדחתה טענתו של גית. השופט רובינשטיין דחה את בקשתו לעניין האישום שהשני, זאת בין היתר מכיוון שגית שהורשע בביצוע העבירה נשוא אישום זה לפני למעלה מ-6 שנים, הואיל והידרשות לטענתו כי למעשה היה תושב איטליה בעת העבירה נשוא האישום השני מצריכה בירור עובדתי, לדעת השופט רובנשטיין מקומו של בירור זה היה בפני הערכאה הדיונית, עת התנהל ההליך המקורי. עוד הלין השופט רובנשטיין על כך שגית לא העלה טעם ממשי מדוע נמנע מהעלאת טענתו בהליך המקורי, ועל כן, לא מצא כי יש בטענותיו להצדיק קיומו של משפט חוזר בסוגיה זו. 

עבירה: נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף, נהיגה מבלי שהייתה לרכב פוליסת ביטוח בתוקף.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר (לעניין אחד האישומים).

האירוע דווח למשטרה על-ידי נהגת שנהגה בנתיב הסמוך למונית, אשר חשה כי התנהלותו של נהג המונית מסכנת אותה. המתלוננת הגישה את תלונתה בסמוך לאחר האירוע ומסרה למשטרה את מספר הזכות הציבורית של המונית. בהודעתה נרשם המספר 077. מספר ימים לאחר מכן, במענה לשאלון הבהרה, מסרה המתלוננת מספר דומה – 0777. בדיקת המספר שמסרה המתלוננת במאגרי משרד התחבורה העלה את מספר הזכות הציבורית של מוניתו של בקרינג, 00777, ובעקבות זאת הוגש נגדו כתב האישום. 

בקרינג כפר באישום המיוחס לו וטען כי הוא לא הנהג שביצע את העבירה. חרף כפירתו, הרשיעו בית המשפט לתעבורה, וזאת בעיקר על סמך עדות המתלוננת, שתיארה מעין מרדף שניהל אחריה נהג המונית. לעדות המתלוננת, שעשתה רושם אמין על בית המשפט, הצטרפה ההתאמה בין מספר המונית שמסרה המתלוננת לבין מספר המונית של בקרינג, וכן העובדה כי חזותו הכללית תאמה את החזות שנמסרה. אמנם, בית המשפט הביע תהיה שמא ראיות אלה אינן מספיקות לצורך ההרשעה, אולם בסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה כי עדותו המתחמקת של בקרינג, שנמנע מלענות לשאלות בסיסיות כגון מהו מספר מוניתו וניסה להרחיק עצמו מן האירוע, מחזקת את משקל ראיות התביעה, באופן המכריע את הדין לחובתו. 

בקרינג לא אמר נואש והגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. בערעורו חזר בקרינג על טענתו לפיה לא הוכח שהוא נהג המונית המעורב באירוע. לטענתו, לא ברור כיצד המשטרה איתרה את מוניתו מתוך המספר שמסרה המתלוננת, במיוחד נוכח העובדה שבתחילה מסרה את המספר 077 ורק כמה ימים לאחר מכן מסרה את המספר 0777. בנוסף עתר להגיש ראיות חדשות, המוכיחות, לדבריו, כי ביום ובשעה הרלוונטיים לכתב האישום, הסיע במוניתו לקוח ליעד מרוחק ממקום האירוע ולכן אין זה אפשרי כי הוא הנהג המעורב. הראיות היו קבלה שהנפיק המבקש ללקוח, המתעדת את הנסיעה המדוברת, וכן בתצהיר מטעם הלקוח המגבה את הטענה.  בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שאימץ את ממצאי המהימנות של בית המשפט לתעבורה. נקבע כי גרסת המתלוננת עדיפה על פני גרסתו הבעייתית והחסרה של בקרינג. באשר לשוני במספרים שנמסרו, צוין כי המתלוננת העידה כי היא זכרה במפורש את המספר 0777 בשל הדמיון בינו לבין שמו של משקה אלכוהולי מוכר. כמו גם עדות המתלוננת כי הבלבול במספרים מקורו כנראה בטעות הקלדה של השוטרת שתיעדה את תלונתה. עוד קבע בית המשפט שמהראיות עולה כי בוצעו בדיקות עם נהגי מוניות אחרים והמסקנה היתה שבקרינג הוא הנהג המעורב. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם אם עולה ספק כלשהו מהראיות, הרי שגרסתו הבעייתית של בקרינג השלימה את החסר. לאחר שעיין בראיות החדשות, קבע בית המשפט כי הן אינן מבססות בצורה חד-משמעית את האפשרות שבקרינג עבד במקום אחר ביום האירוע, שלא הוסבר באופן המניח את הדעת מדוע לא הוצגו הראיות כבר בערכאה הדיונית, ושממילא הגרסה העולה מהן סותרת את גרסתו של בקרינג בבית המשפט לתעבורה, לפיה לא עבד באותו היום. גם במישור העונש לא ראה בית המשפט להתערב ועל-כן נדחה הערעור, על שני חלקיו.

בקרינג לא השלים עם הרשעתו ופנה למחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית בבקשה שתייצגו בבקשה לעריכת משפט חוזר. זו נעתרה לבקשה ובמסגרת זאת ביצעה מספר בדיקות שהניבו ראיות חדשות על בסיסן הוגשה הבקשה לבית המשפט העליון. בין הראיות היו פלטי איכוני מכשירי הפלאפון של בקרינג ושל הלקוח מיום האירוע, הממקמים את בקרינג באזור ראש העין בסמוך לשעת ביצוע העבירה, ובחוות-דעת מאת מומחה תקשורת, הפוסקת על סמך ניתוח האיכונים כי אין זה סביר שבקרינג היה באזור חולון בשעת ביצוע העבירה.

השופטת עדנה ארבל, שדנה בבקשה למשפט חוזר בעניינו של בקרינג, קבעה כי ראיות אלו בעלות פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו, ובהתאם לזאת החליטה על עריכת משפט חוזר בעניינו בהתבסס על העילה הקבועה בסעיף סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, היא עילת הראיות החדשות.  על אף שהמדינה התנגדה לבקשה לעריכת משפט חוזר, לבסוף התביעה לא הגישה מחדש את כתב האישום והסכימה לזיכויו של בקרינג.

עבירה: נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען חמאדה כי "הרוח החיה" מאחורי ביצוע העבירות היה שותפו, והדגיש שיקולים לקולא בעניינו שלו. בא כוחו של חמאדה הצהיר בבית המשפט כי אינו מערער על הכרעת הדין, אולם טען כי בית המשפט לא עשה הבחנה מספקת בין עברו של חמאדה לבין עברו של שותפו או בין חלקם השונה בביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש, והותיר את גזר דינו של בית משפט השלום בעינו.

במקביל, הגיש שותפו של המבקש, אף הוא ערעור, כאשר ערעורו נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין  - וערעורו נתקבל. השותף זוכה מחמת הספק מביצוע העבירות. בפסק הדין נקבע, כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת, כאשר אלו מעלים סתירות ותמיהות שקשה ליישבן. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם התגלעו סתירות ושקרים בעדויותיהם של חמאדה ושותפו, בין היתר בגרסתם לענין נוכחותם במקום האירוע ותכלית היותם שם. אולם, יתר הראיות אשר בידי התביעה ואשר שימשו לבית המשפט קמא בהרשעתו אינן אלא ראיות נסיבתיות, אשר אינן קושרות את השותף באופן ישיר לעבירות, ולא עולה מהן מסקנה אחת ויחידה המפלילה את השותף. כמו כן, גם בעדויות מטעם עדי התביעה נמצאו סתירות רבות, מהותיות ואשר יורדות לשורש הענין. כך למשל, הצביע בית המשפט המחוזי על גרסאות שונות וסותרות של בעלת הבית באשר למיקום בו המפתחות נמצאו לאחר הפריצה, ועל ספקות שעולים מכך שבעלי הבית, אשר הכירו את שותפו של חמאדה היטב, טוענים כי לא זיהו אותו מיד בסרטוני האבטחה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי האפשרות החלופית שהעמידה ההגנה מכרסמת ופוגעת בגרסת המדינה עד כדי יצירת ספק סביר באשמת השותף.

חמאדה הגיש בקשה לעריכת משפט חוזר. במסגרתה טען כי מאחר שהורשע על פי אותן ראיות על בסיסן זוכה שותפו, ברי כי היה מזוכה בבית המשפט המחוזי, לו רק היה מערער על הכרעת הדין ולא רק על גזר הדין. לדבריו, הסתירות בעדויות עדי התביעה והפגמים בתשתית הראייתית שהובילו לזיכוי השותף מעלים את אותם קשיים ביחס לקביעה בדבר מעורבותו שלו באירוע. 

היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית המשפט העליון כי הוא מסכים לזיכויו של חמאדה ללא עריכת משפט חוזר, בהתאם לסמכות בית המשפט המעוגנת בסעיף 31(ד)לחוק בתי המשפט. לעמדת המדינה, בנסיבות החריגות של פרשה זו קיים חשש לעיוות דין בהותרת ההרשעה על כנה. מאחר והתקבל ערעורו של השותף על הכרעת דינו של בית משפט השלום, במסגרתה הורשע גם חמאדה, ולאחר שנקבע כי יש לזכותו מחמת הספק, יש בעובדה זו כדי להכריע גם את דינו של חמאדה, אף שלא הגיש ערעור על הכרעת הדין האמורה. זאת, מאחר והתשתית הראייתית העומדת בבסיס הכרעתו של חמאדה זהה לזו שעל בסיסה הורשע שותפו. עוד הוסיפה המדינה שקביעת בית המשפט המחוזי אודות ספק סביר בנוגע לתזה שהציגה המדינה ולפיה השניים ביצעו בצוותא עבירות התפרצות וגניבה משליכה על הרשעת חמאדה, וזו אינה יכולה עוד לעמוד.

השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, הורתה על קיום משפט חוזר בהתבסס על עילת עיוות הדין הנזכרת בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. מכיוון שנגד חמאדה ושותפו הוגש כתב אישום משותף, ניתנה הכרעת דין משותפת, הרשעת חמאדה ושותפו נסמכה על אותה תשתית עובדתית. וכן הואיל ובערעורו של השותף קבע בית המשפט המחוזי כי קיימים קשיים וסתירות רבות בגרסאותיהם של עדי התביעה, המעמידים בספק את אמינותם. קביעות המהימנות שמשליכות, מטבע הדברים, אף על התשתית הראייתית עליה נשען בית משפט השלום בהרשעתו את חמאדה, באשר הן פוגעות במהימנות שייחס בית משפט השלום לעדים אלו. קביעות בית המשפט המחוזי אודות הפגמים המהותיים בהליך החקירה משליכות אף הן באופן ישיר על הממצאים עליהם הסתמך בית משפט השלום בהכרעתו בעניינו של חמאדה. על כן קבעה כי הותרת אשמתו של חמאדה על כנה עלולה ליצור עיוות דין כלפיו. נוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לזיכויו של חמאדה, ומכוח סמכותה לפי סעיף 31(ד)לחוק בתי המשפט - זיכתה השופטת נאור את חמאדה מכל העבירות בהן הורשע.

עבירה: התפרצות למגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא, גניבה בצוותא.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

על אף שהשופטת עדנה ארבל ציינה בהחלטתה כי "ככלל, אין לקבוע כי לא ניתן להרשיע אדם בעבירת אי-מניעת פשע מקום בו לא הורשע מבצע הפשע, ובלבד שהוכחו לגבי הנאשם יסודותיה של עבירת אי-מניעת הפשע – הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי – מעל לכל ספק סביר", וכן כי "ככל שנוצרת תחושת אי-נחת מהרשעת אדם בעבירת סיוע לאחר מעשה, כאשר לא נמצא האשם בביצוע העבירה העיקרית, הרי שתחושה כאמור מתעוררת בשל העובדה שמבצע העבירה לא נתן את הדין בגין מעשיו, ולא מפני שהמסייע הועמד לדין והורשע בגין מעשיו שלו" - היא גם הוסיפה כי "אין חולק כי מצב בו מערכת המשפט מדברת בשני קולות ביחס לאותה פרשה עלול לעורר תחושת אי אמון במערכת המשפט והצדק".

השופטת ארבל מצאה כי ההכרעה בעניינו של פלוני התבססה  על תשתית עובדתית זהה לזו ששימשה לזיכויים של שלושת הנאשמים האחרים, באופן שזיכויים שומט את הבסיס הראייתי שבעטיו נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי פלוני ביצע עבירה של אי מניעת פשע. זאת, בין היתר, היות שבין הראיות שהובאו לחיזוק הודאתו של פלוני נמצאה הודאתו של נאשם אחר, שנמצאה בבית המשפט העליון מלאת סתירות וקשיים, עד כי נקבע שיש לייחס לה משקל מוגבל. 

לפיכך, קבעה השופטת ארבל כי מתקיימת בעניינו של פלוני עילה לעריכת משפט חוזר הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. ונוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לזיכויו של המבקש, היא הפעילה את סמכותה לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, והורתה על זיכויו של המבקש ללא ניהול משפט חוזר.

עבירה: אי-מניעת פשע.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

עבירה: אי ציות לשוטר.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

עזריה מטבע הדברים לא ידע על התלונה הכוזבת בתיק האחר, אולם ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, נודע על כך והוא עצמו הגיש בקשה למשפט חוזר עבור עזריה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר, ועזריה זוכה מבלי שנערך משפט חוזר בעניינו. 

עבירה: מעשה מגונה בכוח.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

בקשה שהגיש אדריאן לבית המשפט לקבלת מוצגי חקירה אחדים, מתוך כוונה לבדוק אותם ובעקבות זאת לשקול את הגשתה של בקשה לקיומו של משפט חוזר - נדחתה. בין המוצגים שביקש לקבל, היו מבחנות המכילות חומר שנלקח מאיבר מינה של הילדה, ובו נמצא חומר החשוד כדם; חומר שנמצא בכתמים שעל תחתוניה וחצאיתה שכלל סימני דם וזרע, וכן חומר שנמצא בכתמים שעל המזרן והשמיכה בזירת האונס בהם סימני זרע, רוק ודם.  בהחליטו בבקשה זו, קבע השופט מישאל חשין כי הגם שקיימת, בנסיבות מסוימות, זכות לאלו המורשעים בדינם לעיין בחומר החקירה לקראת אפשרות לפתיחתם של הליכי משפט חוזר, אין כן בעניינו של אדריאן, זאת נוכח העובדה שחומר הראיות כולו היה ידוע עת נבחן עניינו בפני הערכאה הדיונית, ונוכח סירובו העיקש ליתן דגימה מדמו לאותן  הבדיקות אותן הוא ביקש לערוך באמצעות המוצגים הנ"ל.  אולם, בסופו של דבר ולמרות המסקנה העקרונית אליה הגיע השופט חשין, הסכימה המדינה לבדוק אם קיימת אפשרות להיענות לבקשותיו של אדריאן - בתנאי שיסכים ליתן דגימה מדמו. בעקבות זאת, הועברו המוצגים הנזכרים למעבדה הביולוגית של המכון הלאומי לרפואה משפטית, שם ביצעה ד"ר מיה פרוינד את הבדיקות וממצאיה העלו כי אדריאן איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת שהכילה תאי זרע.

נוכח האמור בחוות הדעת, פנה ארדריאן, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, לבית-משפט העליון בבקשה לקיום משפט חוזר. שכן, לשיטתו, ממצאיה של ד"ר פרוינד הנם בבחינת ראיה מדעית חדשה, אשר יש בכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. המשיבה טענה כי לאחר שעיינה בניירות העבודה של המומחית ולאחר חילופי דברים עמה, נמצא שקיימת סתירה בין המסקנות הנלמדות מחוות דעתה הסופית, לבין הרישומים בניירות-העבודה ובטיוטא קודמת של חוות הדעת. אשר על כן, ובהסכמת בא כוחו של אדריאן, שוגרה לד"ר פרוינד בקשה להשלמת חוות דעתה, ובמרכזה שאלות הבהרה שונות. בתשובתה הודיעה ד"ר פרוינד כי שגתה בניסוח חוות דעתה, והסבירה כי הקביעה לפיה אדריאן "איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת זו" יסודה בניסוח מוטעה, ולמעשה נכון לומר כי "לא ניתן לחייב או לשלול את אדריאן שוורץ כמקור לתערובת זו".

בהמשך הגיש אדריאן חוות דעת של המומחים מטעמו, פרופ' אדם פרידמן וד"ר אהוד ליפקין, אשר חלקו על המסקנות המתוקנות של ד"ר פרוינד בשני נושאים מרכזיים. ראשית, המומחים מצאו, כי לא ניתן לזהות פרופיל גנטי השייך לאדריאן באף לא אחת מאנאליזות הדנ"א שבוצעו במוצגים מזירת האונס, ולעומת זאת מצאו כי ניתן לזהות – ביחס לשני המוצגים שניטלו מהכתם שנמצא על השמיכה – פרופיל גנטי שאינו שייך לאדריאן, כי אם לזכר אחר.

השופט אדמונד לוי מתח ביקורת על התנהלותה של ד"ר מיה פרוינד. לאור ניסיונה הרב בתחום בדיקות הדנ"א, והעובדה כי חוות דעת עליהן היא חתומה מוגשות לעתים קרובות לבתי המשפט, הניח השופט לוי כי ד"ר פרוינד יודעת היטב את ההבדל בין מינוח השולל עקבות של פרופיל גנטי של חשוד בממצא הנבדק על ידה לבין מינוח המותיר שאלה זו פתוחה. לאור זאת, התקשה לקבל את הסברה של ד"ר פרוינד לפיו מדובר בדרך ניסוח שגויה. אולם בסופו של דבר, קבע כי "לא דרך הניסוח היא העומדת למבחן", אלא עמדתה בשאלות הפורנזיות הנדונות, עמדה שהובהרה הבהר-היטב בשתי חוות דעת נוספות.

השופט לוי קיבל את הבקשה למשפט חוזר לאור חוות הדעת הסותרות, הוא קבע כי אינו מכריע בין חוות הדעת שכן מדובר בתהליך שיכול להתקיים רק בערכאה דיונית. לדעתו של השופט אדמונד לוי, חוות דעת מדעית, פרי עבודתם של מומחים, הקובעת באופן פוזיטיבי כי אדם אינו יכול להיות מבצעה של העבירה בה הורשע היא ראיה רבת חשיבות, ובמקרים מתאימים יש בה פוטנציאל לשינוי תוצאתו של משפט. עוד העיר השופט לוי כי על הראיה לעמוד במבחני מהימנות, וכי עליה לגלות אמינות לכאורית ולעמוד במבחני הקבילות - אך זאת לצורך השימוש בה במשפט עצמו. השופט לוי סיכם כי לאור כך שהוא קיבל את הבקשה לפי עילת הראיות החדשות (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט), הוא לא מצא מקום להוסיף ולבדוק אם עומדת לאדריאן עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט). 

במשפט החוזר הורשע אדריאן מחדש במיוחס לו בכתב האישום נשוא המשפט החוזר, על סמך יתר הראיות שהוצגו במשפט הראשון ולאחר שבחר שלא להביא בפני בית המשפט את הממצאים הסופיים של בדיקת ה-DNA שערכו המומחים מטעמו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של שוורץ על הכרעת הדין במשפט החוזר.

בקשה נוספת למשפט חוזר שהגיש שוורץ תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון.

עבירה: אינוס.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.