כפתור הצגת/ הסתרת תקציר - מאגר פסיקה

פסיקה

טענות מרכזיות

הודאת שווא

מ"ח 1632/16 שלום נ' מדינת ישראל (2017)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2017

תקציר: עורך-דין שמואל לוינסון, נרצח בביתו בשכונת רחביה בירושלים. על פי עובדות כתב האישום, המנוח נכנס לקומת המגורים התחתונה וממנה עלה לקומת חדרי השינה, שם נתקל בפורץ. ככל הנראה, התפתח מאבק בין השניים, שבמהלכו נורה המנוח בחזהו. היורה נמלט, והמנוח הצליח להתקשר למוקד המשטרה ולהודיע על השוד המזוין ועל כך שירו בו בחזהו ולמסור את שמו ואת כתובתו. המנוח הספיק להתקשר אל חברו, והשאיר לו הודעה במענה הקולי על כי נורה בביתו. בכוחותיו האחרונים, תוך שהוא ממשיך ומאבד דם, יצא המנוח את ביתו והתמוטט על המדרכה. דקות מספר לאחר מכן נפטר. 

במשך חודשים מספר לא הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיו של מבצע הרצח. כשישה חודשים לאחר אירוע הרצח, נעצר עובדיה שלום – שהיה מוכר למשטרה כמי ש"עוסק" בהתפרצויות באזור רחביה. מלכתחילה נעצר הוא כחשוד בעבירות התפרצות ונחקר בקשר לעבירות אלה בלבד, ורק שבוע לאחר מעצרו החליטה המשטרה לחוקרו כחשוד ברצח המנוח. עובדיה שלום נחקר תחת אזהרה והכחיש כל קשר לרצח. כמו כן, עובדיה שלום עבר בדיקת פוליגרף, מיוזמתו. מאז תחילת חקירתו כחשוד ברצח  ועד להגשת כתב-האישום, עובדיה שלום מסר במשטרה שלוש גירסאות שונות. כאשר הגרסה הראשונה כללה הכחשה גורפת של מעורבות באירוע, ובגרסתו האחרונה עובדיה שלום הודה בנוכחות בזירת האירוע אך לא בביצוע הרצח. במהלך משפט הזוטא ובהמשך, במשפט עצמו, עובדיה שלום התכחש לכל גירסאותיו באימרותיו שנמסרו למשטרה וטען כי כל הדברים שמסר הם דברי שקר. עובדיה שלום הורשע בביהמ"ש המחוזי ברצח, ערעורו לביהמ"ש העליון נדחה בשנת 2001.  

בשנת 2016 הגיש עובדיה שלום, בקשה למשפט חוזר, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית.

מ"ח 1340/16 אזברגה מוחמד נ' מדינת ישראל (2016)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2016

תקציר: אזברגה מוחמד הורשע בנהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; בשימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; ובשימוש שלא כדין בפרטי אדם אחר, עבירה לפי סעיף 62(9) לפקודת התעבורה. בשל הרשעה זאת הופעלו כנגדו עונשי מאסר מותנים שעמדו לחובתו בגין עבירות קודמות שביצע. מוחמד הגיש ערעור ובקשת רשות ערעור שנדחו. במשפט החוזר הוא טען כי הפרשנות שנתנה לעונש המאסר על תנאי אינה נכונה, לשיטתו על מנת להפעיל את המאסר המותנה, היו צריכים להתקיים לפי נוסח התנאי שני תנאים מצטברים: נהיגה בפסלות ונהיגה בשכרות. ואילו בעת ביצוע ההעבירות הנ"ל הוא נהג כאשר הוא פיקח. 

עוד הוא טען לכשל בייצוגו, לטענתו עורך דינו הודה בשמו בביצוע אחת מהעבירות שיוחסו לו (מסירת פרטים כוזבים), לאחר ששיכנע אתו לעשות כן מטעמי נוחות.

מ"ח 8498/13 אל-עביד נ' מדינת ישראל (2015)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2015

תקציר: פרשת הירצחהּ של חנית קיקוס העסיקה את מערכת המשפט בישראל למעלה משני עשורים. תחילתהּ בשני הליכים משפטיים שנוהלו בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניינו של המבקש, סולימן אל-עביד; והמשכהּ בערעורו של המבקש ובדיון נוסף בעניינו, בפני הרכב מורחב, שנדונו בפני בית-משפט העליון. בתום ההליכים נגדו הורשע המבקש, על פי הודאותיו, ברציחתהּ ובאינוסהּ של חנית קיקוס ונידון למאסר עולם. לאחר שהגיש בשנת 2005 בקשה לחנינה מנשיא המדינה, נתבקשה השופטת בדימוס מ' בן-פורת לכתוב חוות דעת מייעצת לנשיא המדינה בעניינו של המבקש. גם דעתהּ הייתה כי המבקש הורשע בדין.

במסגרת בקשתו למשפט חוזר המבקש העלה שלל טענות שעיקן הוא ש"נתפר לו תיק" וכי החקירה נוהלה מתוך ניסיון לדלות ראיות שתתמוכנה בהרשעתו ולא כחקירה אמיתית לאיתור האדם שרצח את חנית. המבקש הלין על כך שישנם כיווני חקירה רבים שאותם לא חקרו חוקרי הפרשה, בעיקר לאחר גילוי הגופה. המבקש ציין כי הוא לא נחקר לאחר הגילוי וכי השחזורים בוצעו בהעדרו. כמו כן טען לכשל בייצוג והעלה לעניין זה שלל טענות כנגד מי ששימש כעו"ד בהליכים הקודמים.

מ"ח 5568/09 סביחי נ' מדינת ישראל (2011)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2011

תקציר: המבקשים, כמאל ומוחמד סביחי, הורשעו, על פי הודאותיהם, באונס, חטיפה ורצח המנוחה דפנה כרמון. זאת יחד עם שניים נוספים, עאטף סביחי ואחמד קוזלי - שהורשעו גם ברצח דני כץ (ראו: מ"ח 7929/96). במהלך המשפט טענו הארבעה לחפותם, לדבירהם ההודאות נגבו מהם תוך שהשוטרים היכו אותם והתעללו בהם במהלך החקירות והשחזורים. כמו כן, טענו כי  השוטרים הדריכו אותם מה עליהם לומר בהודאותיהם. מאז הרשעתם ועד להגשת בקשה זו הם המשיכו וטענו לחפותם. בקשה זו הוגשה לאחר שבקשה קודמת, שכללה גם את שני השותפים הנוספים, כמו גם בקשה נוספת שהוגשה על ידי כמאל סביחי לבדו, נדחו.  בקשה זאת הוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית שסברה כי בעניינם של המבקשים מתקיימות שתי עילות לקיומו של משפט חוזר. קיימות ראיות חדשות, ביניהן ראיות על אופן ביצוע החקירה, ואלה לא היו בפני הסנגורים בעת הדיון בפני הערכאות הקודמות. וכן התנהלות המשטרה וכשלים בייצוגם של המבקשים מקים את עילת עיוות הדין.

מ"ח 3406/09 פלוני נ' מדינת ישראל (2009)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2009

תקציר: המבקש הורשע על פי הודאתו במסגרת עסקת טיעון בביצוע עבירות מין בקטינה וכן הורשע בתיק נוסף בגין ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, זיוף וקבלת דבר במרמה. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 7 שנות מאסר (בניכוי ימי מעצרו), 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופיצוי למתלוננת בסך 5,000 ש"ח. ערעור על על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה. במסגרת הערעור טען המבקש כי הודאתו ניתנה בשל ייצוג לקוי וקשיי שפה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי חלות בעניינו שלוש מתוך ארבע העילות למשפט חוזר. ביחס לעיוות דין טוען המבקש כי היו ליקויים בחקירתו וכי ללא עסקת טיעון לא הייתה יכולת להרשיע אותו. בנוסף, טוען כי קיבל את עסקת הטיעון משום שהוא לוקה בשפתו וכן שייצוגו בערכאה הדיונית היה לקוי. לבקשה צורף תצהיר של האב לגבי חוסר הבנתו את הסדר הטיעון וכן בדיקת פוליגרף שלו. ביחס לראיות טוען כי הראיות אומנם הוגשו לבית המשפט המחוזי אך הן מעולם לא נבחנו על ידו. ביחס לראיות אשר מקורן בשקר או סיוף טוען המבקש כי חלק מהראיות הושגו תוך חיפוש שאינו חוקי בביתו, עת שניצלו את תמימותו של האב לחיפוש זה, ובכך יתכן שזוהמו ראיות.

מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מדינת ישראל (2008)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2008

תקציר: עידית אליטוביץ, עו"ד במקצועה, שהורשעה, לפי הודאתה בהסדר טיעון, בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. לאחר שהורשעה במסגרת הסכם הטיעון הגישה המבקשת ערעור למחוזי, שנדחה. כמו כן נדחתה בקשת רשות ערעור לעליון, שכן לא הועלתה בה כל שאלה משפטית. במקביל להגשת הבקשה למשפט חוזר עתרה לעיכוב ביצוע, עתירה זו נדחתה. בבקשה זו למשפט חוזר טענה המבקשת כי יש בידיה ראיות חדשות שלא הוצגו במשפט העיקרי שכן הורשעה במסגרת עסקת טיעון בעכבות הודאתה. בתוך כך, עדותה של גרושתו של המתלונן, תצהיר של דודותו של המתלונן, תצהיר מפקח בנייה שבנה למתלונן את ביתו, החלטה בתיק האזרחי. בנוסף טענה לעיוות דין שכן לא הייתה מיוצגת בחלקים מהמשפט.

מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל‏ (2008)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2008

תקציר: בשנת 2004 הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והורשע, על פי הודאתו זו, בביצוע שתי עבירות אינוס בצוותא, יחד עם שני בגירים נוספים שנשפטו בנפרד. המבקש, קטין בן 16 בזמן ביצוע העבירות, הכיר את המתלוננת, שהיתה בת 22 באותה עת, באמצעות בן דודו, שהיה בן 27 באותה עת. בתחילת שנת 2004 נהג בן הדוד להזמין את המבקש, את המתלוננת ואחרים למסיבות שארגן בלילות במקלט ליד מקום מגוריו בעיר בדרום הארץ. במסיבות אלה נהגו החוגגים לשתות משקאות אלכוהוליים ביחד. כאשר האורחים היו עוזבים את המקום בתום המסיבות, נהגו בן הדוד, אחיו והמבקש לנסות ולשכנע את המתלוננת לקיים עמם מעשים מיניים. המתלוננת היתה נעתרת, לפעמים, וקיימה עם המבקש יחסים בהסכמה. לפי כתב האישום, לפחות בשתי הזדמנויות שונות בתקופה האמורה, לאחר שהמתלוננת עשתה מעשים מיניים כלשהם בהסכמה עם המבקש או עם בני דודו בתום המסיבות המוזכרות, השלושה תקפו אותה ואנסו אותה בכוח בזה אחר זה. בגין מעשיו אלה הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ותשלום פיצוי למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח. המבקש ערער על חומרת העונש שהוטל עליו לבית משפט זה. ערעורו התקבל בחלקו, ותקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו הועמדה על 30 חודשים.

משפסק דינו נעשה חלוט הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר שנסמכה על עילת הראיות החדשות ועל עילת עיוות הדין. בין הראיות החדשות הובאה עדות המתלוננת במשפטם של בני הדודים של המבקש לפיה היא קיימה עם המבקש את היחסים שתוארו באישום הראשון בהסכמתה. לעניין עיוות דין נטען כי הראיות, כפי שהיו בתיק קודם לעדותה של המתלוננת, אינן מצדיקות אבחנה מהותית בין המבקש לבין בני דודיו. טענתו העיקרית בהקשר זה הינה כי ההכרעות שניתנו במשפטם של הבגירים ובמשפטו שלו סותרות ומהוות דיבור "בשני קולות" מצידה של המערכת המשפטית, היוצר תחושה של שרירות דין. בעוד שהמבקש, שהינו כאמור קטין, הורשע באינוס בצוותא בשני אישומים, בני הדוד שלכאורה ביצעו עמו בצוותא את העבירות, לא הואשמו כלל באישום הראשון, והואשמו בסיוע לאינוס בלבד באישום השני.

מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל (2002)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2002

תקציר: עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הרשעתו התבססה על הודאתו שניתנה לאחר חקירה ממושכת בה נפלו פגמים רבים, על ברנס הופעלו אמצעי לחץ לא לגיטימיים בחקירתו והוא אף הוכה על ידי חוקריו, שחלקם העידו עדות שקר בה הכחישו את המעשים.

על סמך חשיפה מאוחרת על ידי קצין משטרה כי בחקירתו של ברנס נפלו פגמים חמורים פתחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בדיקתה העלתה ממצאים חמורים שהטילו ספק בשאלת אשמתו של ברנס.   למרות הממצאים החמורים מספר בקשות של ברנס למשפט חוזר נדחו. בין לבין, ולמרות שברנס סירב להגיש בקשה לחנינה מטעמו בשל עמידתו על כך שלא ביצע את המעשים שעל בסיסם הורשע, הוא קיבל הקלה בעונש מהנשיא. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנה, מהם נוכה שליש הודות להתנהגותו הטובה בין כותלי בית המאסר.

לאחר שחרורו ברנס המשיך להיאבק על חפותו, הוא הגיש בקשות נוספות לקיום משפט חוזר בעניינו. בקשותיו נדחו עד לקבלת הלכת קוזלי בבית המשפט העליון. ההלכה שקבעה כי לצורך עילת עיוות הדין  אין המבקש נדרש להוכיח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו ככל שעיוות דין עניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד שלו. השופטת דורנר, שדנה בבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, קיבלה את בקשתו והורתה על קיום משפט חוזר בעניינו. השופט חיים כהן שדחה את ערעורו של ברנס, בשיחת הטלפון האחרונה בחייו, התקשר לשופטת דורנר ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שהוא עשה". ברנס היה מנושאי האלונקה של השופט חיים כהן בהלווייתו. 

בתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום. בשנת 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ואות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות והוצאות משפט. ברנס הלך לעולמו בשנת 2011. 

מ"ח 4181/02 סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2002)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2002

תקציר: עמוס סולמי ושמעון כהן הורשעו בקשירת קשר לביצוע רצח של בני הזוק קטלן, שעמדו להעיד נגדם כי הם אלו שהניחו את הסמים שנמצאו בדירת בני הזוג. בית המשפט קיבל את בקשתם למשפט חוזר היות ובעדותו של דני מרוז, מי שהיה אותה עת קצין משטרה במדור התשאול של היחידה המרכזית בתל-אביב, נמצאו פגמים. מרוז  ערך דו"חות אחדים בהם נאמר כי הוא שמע מפיהם של המבקשים אמירות מפלילות, חלקן בשיחות ישירות עמם וחלקן בהאזנות סתר שנערכו בעת שהמבקשים שוחחו ביניהם ועם אחרים. 

מאז שנת 1999 קיים מרוז שיחות רבות עם עמוס ובני משפחתו, ומפיו תועדו אמירות המעלות חשד, כי אותם הדו"חות עליהם סמך בית המשפט את הרשעתם של המבקשים, ובהם נכללו אמירות מפלילות שלהם, הם למעשה דו"חות בדויים. כמו גם, הועלה החשש  כי מרוז הפעיל אלימות כנגד סולמי במשך חקירתו, אותה העלים מבית המשפט המחוזי בעדותו.

השופט אדמונד לוי קיבל את בקשתם של שמעון כהן ועמוס סולמי לשמפט חוזר, והורה על זיכויים נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל (1997)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1997

תקציר: עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הרשעתו התבססה על הודאתו שניתנה לאחר חקירה ממושכת בה נפלו פגמים רבים, על ברנס הופעלו אמצעי לחץ לא לגיטימיים בחקירתו והוא אף הוכה על ידי חוקריו, שחלקם העידו עדות שקר בה הכחישו את המעשים.

על סמך חשיפה מאוחרת על ידי קצין משטרה כי בחקירתו של ברנס נפלו פגמים חמורים פתחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בדיקתה העלתה ממצאים חמורים שהטילו ספק בשאלת אשמתו של ברנס.   למרות הממצאים החמורים מספר בקשות של ברנס למשפט חוזר נדחו. בין לבין, ולמרות שברנס סירב להגיש בקשה לחנינה מטעמו בשל עמידתו על כך שלא ביצע את המעשים שעל בסיסם הורשע, הוא קיבל הקלה בעונש מהנשיא. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנה, מהם נוכה שליש הודות להתנהגותו הטובה בין כותלי בית המאסר.

לאחר שחרורו ברנס המשיך להיאבק על חפותו, הוא הגיש בקשות נוספות לקיום משפט חוזר בעניינו. בקשותיו נדחו עד לקבלת הלכת קוזלי בבית המשפט העליון. ההלכה שקבעה כי לצורך עילת עיוות הדין  אין המבקש נדרש להוכיח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו ככל שעיוות דין עניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד שלו. השופטת דורנר, שדנה בבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, קיבלה את בקשתו והורתה על קיום משפט חוזר בעניינו. השופט חיים כהן שדחה את ערעורו של ברנס, בשיחת הטלפון האחרונה בחייו, התקשר לשופטת דורנר ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שהוא עשה". ברנס היה מנושאי האלונקה של השופט חיים כהן בהלווייתו. 

בתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום. בשנת 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ואות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות והוצאות משפט. ברנס הלך לעולמו בשנת 2011. 

מ"ח 7324/96 חייאט נ' מדינת ישראל (1997)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1997

תקציר: המבקש הועמד לדין פלילי והורשע על פי הודאתו. על פי כתב האישום (מיום 8.3.91) הוא היה חבר בארגון הג'יהאד האיסלמי. הוא קשר קשר (בפברואר 1991) עם שני אחרים לרצוח את השומר המוצב בבניין מחלקת התברואה של עירית ירושלים. הוא נתן להם סכין להרוג בו את השומר. השניים ניסו להרוג השומר ונכשלו. בגין כל אלה יוחסו למבקש נסיון לרצח, חברות בארגון טרור, קשירת קשר לפשע וחברות בהתאחדות בלתי מותרת. בפרט האישום השני נאמר כי המבקש החליט עם אחר להצית רכב מסחרי השייך ליהודי. הוא שפך על הרכב בנזין והציתו. בפרט זה יוחסה למבקש עבירה של הצתה.

על המבקש הוטלו שתיים-עשרה שנות מאסר בגין העבירות שיוחסו לו בפרט האישום הראשון, ושלוש שנות מאסר - מהן שנתיים במצטבר - בגין עבירת ההצתה שבאישום השני. המבקש לא ערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

הנשיא אהרן ברק הורה על קיוף משפט חוזר, לאור העבודה כי הוצגו ראיות חדשות, לפיהם הרכב כלל לא נשרף, הואיל וכך גם הודאתו שקרית, לכל הפחות בהתייחס להצתה.

מ"ח 3/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד (1958)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1958

תקציר: ציון בן יוסף אליעזר דוד נאשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה. ביהמ"ש קבע כי הוא ביצע את העברה אך לא קבע את אשמתו, בשל היותו חולה נפש בעת ביצוע העבירה. ביצוע העברה הוכחה על סמך הודאתו של המבקש. על המבקש נמצאו כתמי דם שלהם התאמה לסוג הדם של הילדה. אמנם לא היה בכתמי הדם להוכיח כי מקורם בילדה או כי המבקש ביצע את העבירה - אך משנודעו תוצאות הבדיקה לאחיו של  המבקש הוא החל לחשוד כי המבקש אינו דובר אמת, ולכן האיץ בו להודות במיוחס לו. בסופו של דבר התרצה המבקש והודה במעשים. 

כעבור שנתיים לערך, נעצר רפאל חגאבי שהודה במעשים מגונים רבים, ובכלל זה גם בביצוע המעשה דנן. הוא מספר גרסה מפורטת ואף ידע לתאר את חדרה של הילדה בביתה. הודאתו של רפאל בביצוע העבירה, הובילה את היועמ"ש לממשלה למסקנה כי ציון לא ביצע את העבירה, ועל כן ביקש מביהמ"ש לקיים משפט חוזר בעניינו. ביהמ"ש הורה על זיכויו על סמך עילת הראיות החדשות - הודאתו של רפאל במעשים נחשבה לראיה חדשה (שכן רפאל טרם הורשע בביצוע העבירה- כנדרש על פי העילה המצוייה כיום בס' 31(א)(3) לחוק בתי המשפט).