ראיות חדשות

עילות הבקשה:

1. ראיות חדשות – גם לשיטת המבקש אין מדובר חדשות, אלא ראיות קיימות שלא זכו להתייחסות הנדרשת או לכל התייחסות. מדובר למעשה בפרשנות משפטית שלדעת המבקש, יש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. לדעת המבקש, ראיות אלה מצביעות על כך שביהמ"ש לתעבורה לא היה מוסמך להפעיל את המאסר המותנה שהוטל עליו.

2. עיוות דין – המבקש טוען שהורשע בעבירה שלא היה אמור להיות מורשע בה (ס' 62(9) לפקודת התעבורה - מסירת פרטים כוזבים), היות ועובדות כתב האישום לא מגלות עבירה זו. כמו כן, טוען לכשל בייצוגו.

פסיקת ביהמ"ש

1. על ראיות להיות חדשות במובן המהותי, וככלל, לא כאלה שניתן היה להגישן לערכאות הקודמות. אין טענות הפרשנות נכנסות בגדר תנאים אלה.

2. דחיית טענה לעיוות דין - המבקש לא והכיח שנפל פגם בהרשעתו בעבירה לפי סעיף 62(9) לפקודת התעבורה או כי היה כשל בייצוג.

עבירה: נהיגה בזמן פסילה; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף; שימוש שלא כדין בפרטי אדם אחר.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

בית המשפט פסק: הראיות החדשות שהציגו המבקשים אינן עומדות במבחן להתקיימות עילת הראיות החדשות הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. הן אינן עומדות בדרישת "האמינות הלכאורית" ואין בהן פוטנציאל לשינוי תוצאת פסק הדין. משקלן של הראיות החדשות אין בו את "המשקל הסגולי" שכשייאסף יהפוך למסה קריטית משמעותית הנדרש להצדקת עריכת משפט חוזר, בשל חוסר המהימנות של הראיות החדשות, בהתחשב עם חומר הראיות ששימש להרשעה. אין בראיות החדשות כדי להוות עילה למשפט חוזר, בין משום שחלקן הוצגו בפני ערכאות קמא שדנו בהן, ובין משום שאין הן עשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקשים. 

טענות המבקשים בעילה של חשש ממשי לעיוות דין וכשל בייצוג, נדחו. אשר לעילה של חשש של ממש כי בהרשעה נגרם להם עיוות דין, הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, יש צורך בהוכחת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט. רק פגם המקיים זיקה כלשהי לתוצאה שהתקבלה במשפט במישור ההרשעה או במישור העונש הוא פגם אשר עשוי לעלות כדי "עיוות דין"; פגמים דיוניים עשויים לכלול כשל בייצוג ויש מקום לדרוש הוכחה של פוטנציאל לשינוי הכרעת הדין. על המבקש להצביע על כך שהייצוג הכושל השפיע על מהלך המשפט, כי נוצר פגם שקיפח את הגנתו בעוצמה כזו, שעשויה הייתה להתקבל תוצאה אחרת המטיבה עימו. הפגמים לכאורה עליהם הצביעו המבקשים באשר לאופן הגנתם במשפט אין להם השפעה על מהלך המשפט ואף לא פוטנציאל לשינוי תוצאתו ולא ניתן יהיה להביא לתיקונם בדרך של משפט חוזר.

עבירה: אינוס בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות, איומים, הדחה בחקירה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

בית המשפט פסק: 

1. בנוגע לשאלה האם ניתן להגיש בקשה למשפט חוזר על העונש שהוטל, ולא על ההרשעה, קבע ביהמ"ש כי בכל הנוגע לעילה של עיוות דין, הרי שמנוסח הסעיף עולה במפורש כי היא נועדה למקרים של עיוות דין שנגרם בהרשעה (ולא בענישה). לעומת זאת, עילת הראיות עניינה בראיות העשויות "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". תוצאות המשפט כוללות גם את גזר הדין. על כן פורשה עילה זו כמאפשרת הצגת ראיות חדשות גם לעניין העונש בלבד.

2. הליך של משפט חוזר אינו "צינור" שדרכו ניתן להחיל באופן רטרוספקטיבי את סעיף 300א לחוק העונשין, שקובע חריג לעונש חובה של מאסר עולם כאשר רצח בוצע בנסיבות מחמירות, לגבי מי שפסק-דינם היה כבר חלוט במועד חקיקת הסעיף.

עבירה: רצח בנסיבות מחמירות.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

לעניין האישום השני, טען גית בבקשתו למשפט חוזר כי במועד ביצוע עבירה זו אמנם פקע תוקף רשיונו הישראלי אולם עמד בתוקף רישיון נהיגה איטלקי בינלאומי שהחזיק, שאף הציגו בפני שופט התנועה. לטענת גית, כיון שהיה באותה העת תושב איטליה – נוכח יציאתו ללימודים בשנת 1993 – ולא תושב ישראל, הרישיון האיטלקי הוא שקובע לעניין היותו בעל רישיון נהיגה בתוקף, זאת מכוח תקנה 567(א)לתקנות התעבורה. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון דאז, השופט רובינשטיין, קיבל את הבקשה בכל הנוגע לאישום הראשון והורה על זיכויו של גית מאישום זה נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה ובהתאם לסמכותו מכוח סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט. אך, בכל הנוגע לאישום השני נדחתה טענתו של גית. השופט רובינשטיין דחה את בקשתו לעניין האישום שהשני, זאת בין היתר מכיוון שגית שהורשע בביצוע העבירה נשוא אישום זה לפני למעלה מ-6 שנים, הואיל והידרשות לטענתו כי למעשה היה תושב איטליה בעת העבירה נשוא האישום השני מצריכה בירור עובדתי, לדעת השופט רובנשטיין מקומו של בירור זה היה בפני הערכאה הדיונית, עת התנהל ההליך המקורי. עוד הלין השופט רובנשטיין על כך שגית לא העלה טעם ממשי מדוע נמנע מהעלאת טענתו בהליך המקורי, ועל כן, לא מצא כי יש בטענותיו להצדיק קיומו של משפט חוזר בסוגיה זו. 

עבירה: נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף, נהיגה מבלי שהייתה לרכב פוליסת ביטוח בתוקף.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר (לעניין אחד האישומים).

דיודוב שתק בחקירותיו במשטרה והציג לראשונה את גרסתו לאירועים בבית המשפט. בעדותו בבית המשפט הציג שלוש גרסאות שונות, שהמשותף להן היא כפירתו בתקיפת המתלונן, לצד הודאה בהתחזות, את הסיבה לפציעתו ולהיזקקותו לטיפול רפואי תלה בעימות כלשהו שאליו נקלע קודם לכן. המתלונן לא מסר גרסה המפלילה את דוידוב, לא בחקירתו במשטרה ולא בעדותו בפני בית המשפט. למרות זאת, בית המשפט המחוזי הרשיע אותו על סמך מספר ראיות, בראשן סרט מצלמת האבטחה המותקנת בקיוסק, שבו תועדה תקיפתו של המתלונן.  בית המשפט התרשם מדמיון בין דמות היורה בסרט לבין דוידוב. תימוכין לדמיון זה מצא בית המשפט בראיות נוספות, ביניהן איכון הטלפון הסלולארי של דוידוב שהצביע על כך ששהה באזור הקיוסק בסמוך למועד התקיפה ; תיעוד בסרט האבטחה של נפילת מזגן על רגלו השמאלית של היורה באופן שמתיישב עם פציעתו של דוידוב ; העובדה שדוידוב נסע לקבלת טיפול רפואי בבית חולים באשדוד למרות שהתגורר בבת-ים ; התחזותו לבן דודו ; שתיקתו בחקירותיו מבלי שנתן לכך הסבר המניח את הדעת ; וכן מסירת מספר גרסאות שונות בבית המשפט, הותירו רושם שלילי על השופטים, רושם שחיזק את המסקנה בדבר מעורבותו בתקיפת המתלונן.

בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגיש דוידוב על הכרעת דינו. השופטים דחו את טענתו כי לא הוכח שהוא זה אשר תקף את המתלונן. שכן, לדעתם המבקש לא הצליח לבסס טענה שתצדיק התערבות במסקנה עובדתית של הערכאה הדיונית. כמו כן, נדחתה טענתו החלופית שלא הוכחה כנדרש הכוונה לקטול את המתלונן. 

בבקשתו למשפט חוזר טען סנגורו של דוידוב כי דוידוב אמנם הודה בפניו כי הוא היורה הנראה בהקלטה, אך לצד זאת טען כי לא היתה לו ולשותפו כל כוונה להמית את המתלונן. בהמשך לכך סיפר דוידוב לעורך דינו כי לאירוע התקיפה היה המשך שלא הוצג בסרט האבטחה בבית המשפט, שאילו היה מוצג בפני בית המשפט אזי היה ברור שלא הייתה להם כוונת קטילה.

עורך הדין הגיש בקשה להעמיד את המחשב, אליו חובורו מצלמות האבטחה, לבדיקה של מומחה מטעמו. להפתעתו, בדיקה זו העלתה שאכן הסרט לא מסתיים בנקודה שבה נטען על-ידי התביעה כי הוא מסתיים – בשעה שהמתלונן ישוב על הרצפה, מתחנן על חייו ונאבק בתוקפיו, אלא כי יש לו המשך שלא הוצג להגנה ולבית המשפט. בקטע הנוסף נראים דוידוב ושותפו מרפים את אחיזתם במתלונן ועומדים בסמוך לו. השותף מעמיד את המתלונן על רגליו. השלושה נראים מדברים ומתווכחים, דומה כי השניים מטיחים במתלונן האשמות. השניים מתהלכים במקום סביב המתלונן ומשוחחים עימו, כאשר בשלב כלשהו דוידוב התרחק לכיוון אחר ושב לקרבת המתלונן, שנראה עומד עם ידיו בכיסיו. דוידוב הניף יד קלה לעבר המתלונן והשותף הפריד ביניהם. לבסוף נראים השלושה מתרחקים יחד מהמצלמה והתמונה נעצרת. במהלך כל הקטע החסר, דוידוב ושותפו לא אחזו כלל במתלונן והשיחה ביניהם התנהלה ללא אלימות.   

דוידוב טען בבקשה למשפט חוזר כי המדינה הסתירה קטע זה במכוון מעיני בית המשפט וההגנה, משום הפוטנציאל הגלום בו להגנתו. עוד הוסיף כי אם היה ברצונו להמית את המתלונן, לא היה מרפה ממנו אלא ממשיך בתקיפה או עושה שימוש בסכין שהיתה בידי שותפו. לעניין זה הוא הוסיף כי גם את הירי שביצע לעבר המתלונן כוון כך שלא יפגע במרכז גופו של המתלונן, ואכן למתלונן לא נשקפה סכנת חיים כתוצאה מירי זה. לאור טענות אלו נטען כי לדוידוב לא הייתה כוונת קטילה ביחס למתלונן, ועל כן לא הוכחו יסודות עבירת ניסיון הרצח שבה הורשע. 

השופטת עדנה ארבל הורתה על עריכת משפט חוזר בעניינו של דוידוב, זאת לאור הפגם דיוני חמור שהוביל להימצאותה של ראיה שטרם הוצגה בבית המשפט, בה גלום הפוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת דוידוב. לדעת השופטת ארבל, הפגם היה חמור במיוחד מכיוון שלא הונח בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות הרלוונטי להרשעתו של דיודוב באישום המיוחס לו, אף שהיה בהישג ידה של המדינה כל העת. לעניין זה השופטת ארבל הדגישה את מעמדה הרם של זכות העיון, הנגזרת מזכותו היסודית של הנאשם למשפט הוגן. לפיכך, התקיימו לדעתה שתי עילות לעריכת משפט חוזר, עילת הראיות החדשות המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, ועילת עיוות הדין המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק. במשפט החוזר הורשע דוידוב בכתב אישום מתוקן בו הודה בכל העבירות המקוריות, דינו נגזר ל-13 שנה מאסר בפועל שנתיים מאסר על תנאי וקנס בשיעור של 40,000 ש"ח.

עבירה: ניסיון רצח, קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק שלא כדין, החזקת נשק שלא כדין, התחזות כאדם אחר, קשירת קשר לביצוע עוון, קבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה במשפט החוזר.

הלכות: כדי לחסות תחת העילה שעניינה עיוות דין יש צורך בהוכחת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון, ואין להסתפק בקיומו של פגם שנפל בהליך, אף אם מדובר בפגם חמור.

מידת ההסתברות לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידו צריכה להיגזר מעוצמת הפגם וחומרתו, קרי מתקיימת מקבילית כוחות בין מידת ההסתברות הנדרשת לבין עוצמת הפגם וחומרתו. ככל שמדובר בפגם חמור וקיצוני יותר, יסתפק בית המשפט ברף נמוך יותר במישור פוטנציאל שינוי תוצאות המשפט. ואילו ככל שמדובר בפגם חלש ושולי יותר, בית המשפט ידרוש רף גבוה יותר במישור פוטנציאל השינוי.

האירוע דווח למשטרה על-ידי נהגת שנהגה בנתיב הסמוך למונית, אשר חשה כי התנהלותו של נהג המונית מסכנת אותה. המתלוננת הגישה את תלונתה בסמוך לאחר האירוע ומסרה למשטרה את מספר הזכות הציבורית של המונית. בהודעתה נרשם המספר 077. מספר ימים לאחר מכן, במענה לשאלון הבהרה, מסרה המתלוננת מספר דומה – 0777. בדיקת המספר שמסרה המתלוננת במאגרי משרד התחבורה העלה את מספר הזכות הציבורית של מוניתו של בקרינג, 00777, ובעקבות זאת הוגש נגדו כתב האישום. 

בקרינג כפר באישום המיוחס לו וטען כי הוא לא הנהג שביצע את העבירה. חרף כפירתו, הרשיעו בית המשפט לתעבורה, וזאת בעיקר על סמך עדות המתלוננת, שתיארה מעין מרדף שניהל אחריה נהג המונית. לעדות המתלוננת, שעשתה רושם אמין על בית המשפט, הצטרפה ההתאמה בין מספר המונית שמסרה המתלוננת לבין מספר המונית של בקרינג, וכן העובדה כי חזותו הכללית תאמה את החזות שנמסרה. אמנם, בית המשפט הביע תהיה שמא ראיות אלה אינן מספיקות לצורך ההרשעה, אולם בסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה כי עדותו המתחמקת של בקרינג, שנמנע מלענות לשאלות בסיסיות כגון מהו מספר מוניתו וניסה להרחיק עצמו מן האירוע, מחזקת את משקל ראיות התביעה, באופן המכריע את הדין לחובתו. 

בקרינג לא אמר נואש והגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. בערעורו חזר בקרינג על טענתו לפיה לא הוכח שהוא נהג המונית המעורב באירוע. לטענתו, לא ברור כיצד המשטרה איתרה את מוניתו מתוך המספר שמסרה המתלוננת, במיוחד נוכח העובדה שבתחילה מסרה את המספר 077 ורק כמה ימים לאחר מכן מסרה את המספר 0777. בנוסף עתר להגיש ראיות חדשות, המוכיחות, לדבריו, כי ביום ובשעה הרלוונטיים לכתב האישום, הסיע במוניתו לקוח ליעד מרוחק ממקום האירוע ולכן אין זה אפשרי כי הוא הנהג המעורב. הראיות היו קבלה שהנפיק המבקש ללקוח, המתעדת את הנסיעה המדוברת, וכן בתצהיר מטעם הלקוח המגבה את הטענה.  בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שאימץ את ממצאי המהימנות של בית המשפט לתעבורה. נקבע כי גרסת המתלוננת עדיפה על פני גרסתו הבעייתית והחסרה של בקרינג. באשר לשוני במספרים שנמסרו, צוין כי המתלוננת העידה כי היא זכרה במפורש את המספר 0777 בשל הדמיון בינו לבין שמו של משקה אלכוהולי מוכר. כמו גם עדות המתלוננת כי הבלבול במספרים מקורו כנראה בטעות הקלדה של השוטרת שתיעדה את תלונתה. עוד קבע בית המשפט שמהראיות עולה כי בוצעו בדיקות עם נהגי מוניות אחרים והמסקנה היתה שבקרינג הוא הנהג המעורב. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם אם עולה ספק כלשהו מהראיות, הרי שגרסתו הבעייתית של בקרינג השלימה את החסר. לאחר שעיין בראיות החדשות, קבע בית המשפט כי הן אינן מבססות בצורה חד-משמעית את האפשרות שבקרינג עבד במקום אחר ביום האירוע, שלא הוסבר באופן המניח את הדעת מדוע לא הוצגו הראיות כבר בערכאה הדיונית, ושממילא הגרסה העולה מהן סותרת את גרסתו של בקרינג בבית המשפט לתעבורה, לפיה לא עבד באותו היום. גם במישור העונש לא ראה בית המשפט להתערב ועל-כן נדחה הערעור, על שני חלקיו.

בקרינג לא השלים עם הרשעתו ופנה למחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית בבקשה שתייצגו בבקשה לעריכת משפט חוזר. זו נעתרה לבקשה ובמסגרת זאת ביצעה מספר בדיקות שהניבו ראיות חדשות על בסיסן הוגשה הבקשה לבית המשפט העליון. בין הראיות היו פלטי איכוני מכשירי הפלאפון של בקרינג ושל הלקוח מיום האירוע, הממקמים את בקרינג באזור ראש העין בסמוך לשעת ביצוע העבירה, ובחוות-דעת מאת מומחה תקשורת, הפוסקת על סמך ניתוח האיכונים כי אין זה סביר שבקרינג היה באזור חולון בשעת ביצוע העבירה.

השופטת עדנה ארבל, שדנה בבקשה למשפט חוזר בעניינו של בקרינג, קבעה כי ראיות אלו בעלות פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו, ובהתאם לזאת החליטה על עריכת משפט חוזר בעניינו בהתבסס על העילה הקבועה בסעיף סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, היא עילת הראיות החדשות.  על אף שהמדינה התנגדה לבקשה לעריכת משפט חוזר, לבסוף התביעה לא הגישה מחדש את כתב האישום והסכימה לזיכויו של בקרינג.

עבירה: נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

הטענה לעיוות דין התייחסה לכשל מהותי בייצוגו המשפטי על-ידי עורך הדין שייצג אותו בהליכים הקודמים, לטענתו עורך הדין הקודם הפר במפגיע את חובת הנאמנות שהוא חב כלפיו ופעל בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו, בכך שנמנע מלבצע את החלטות בתי המשפט השלום והמחוזי ובמשך כשנתיים לא לקח את התיעוד הרפואי לידיו, ולא העבירו לידי מומחה כדי להגיש חוות דעת נגדית שעשויה הייתה לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. לטענת סאלם כשל שעלה עד  כדי הטיית תוצאות המשפט לרעתו. סאלם הוסיף כי הגיע פעמים רבות לדיונים בבית המשפט אך עורך-הדין לא התייצב לדיון, או כלל לא הודיע לו על קיומם של דיונים. לדבריו עורך-הדין לא הסביר לו את מצב הדברים, אלא הטעה אותו לחשוב שהמדינה לא מתירה לעיין בחומר הרפואי הנוגע למתלוננת, ולמצער, העמידה לעיון ההגנה מספר מסמכים מועט שאין בהם כדי להועיל לו, ואינם נוגעים למצבה הנפשי של המתלוננת.

עורכת הדין שייצגה את סאלם בבקשה למשפט חוזר, פנתה לפרקליטות המחוז וקיבלה לידיה את העתק התיעוד הרפואי בעניינה של המתלוננת, החל מיום אשפוזה ועד מועד הגשת כתב האישום נגד סאלם, ומצאה תיעוד לתרופות נוגדי פסיכוזה אותן נטלה המתלוננת באופן עקבי. התיעוד הרפואי הועבר על ידי עורכת הדין לבחינה של מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר הגיש חוות דעת מטעמו, שצורפה לבקשה למשפט חוזר וביססה את עילת הראיות החדשות. בחוות הדעת נכתב כי מחלת הסכיזופרניה ממנה סובלת המתלוננת היא מחלה שמתערבבים בה דמיון ומציאות, וכי המתלוננת לא הפסיקה לסבול מעולם מערבוב זה. לדעת המומחה, לאור התיעוד הרפואי, חקירתה במשטרה של המתלוננת ועדותה בבית המשפט, לא ניתן לשלול כי עקב מחלתה הכרונית והממושכת, סובלת המתלוננת מהזיות שווא אשר השתרבבו לדבריה ולעדותה והשפיעו על תוכנם ואמיתותם. 

השופטת ארבל התייחסה בהחלטתה לתנאים בהם כשל בייצוג יעלה כדי עיוות דין המקים עילה לעריכת משפט חוזר. השופטת ארבל ציינה כי במסגרת הדיון בתכולתו של סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, נקבע בפסיקה קודמת כי פגמים דיוניים עשויים לכלול, בנסיבות מסוימות, כשל בייצוג. ואולם, העדרו של ייצוג או כשל בייצוג משפטי, אין בו לבדו כדי להביא לקיומו של משפט חוזר. על המבקש להראות כי אי-הייצוג או הכשל בייצוג מקים חשש ממשי לעיוות דין. 

לעמדת השופטת ארבל, כשעסקינן במקרה הפרטי של כשל בייצוג, יש מקום לדרוש הוכחה של פוטנציאל לשינוי הכרעת הדין. היינו, אין די בכך שנגרם כשל כזה או אחר בהגנה, אלא על המבקש להצביע על כך שהייצוג הכושל השפיע על מהלך המשפט, כי נוצר פגם אשר קיפח את הגנתו בעוצמה כזו, שעשויה הייתה להתקבל תוצאה אחרת המטיבה עימו. זאת מאחר שמדובר בטענה רחבה מאד, המקיפה שלל מצבים ופגמים, והמועלית חדשות לבקרים בבקשות למשפטים חוזרים, כמו-גם במסגרות משפטיות אחרות. היא עלולה לפתוח פתח רחב מדי לניסיונות לעריכת "מקצה שיפורים" לנאשם שהורשע בדינו ואינו שבע רצון מהגנתו.

השופטת ארבל החליטה להורות על עריכת משפט חוזר בעניינו של סאלם. שכן, במקרה זה הוכח הפוטנציאל הנדרש לשינוי תוצאות המשפט באמצעות החומר הרפואי הנוסף שעורך-הדין לא טרח לקבל, אשר היווה תשתית לחוות דעת משמעותית להגנתו. חוות דעת שלדעת השופטת ארבל לא ניתן להתעלם או לפטור אותה ללא בחינת הערכאה הדיונית, שתעריך את משקלה ואת השלכת תוכנה על הכרעת הדין המקורית. לכן, קמה עילה למשפט חוזר גם מכוח סעיף 31(א)(2)לחוק בתי המשפט, עילת הראיות החדשות. במשפט החוזר לא נערך דין מהותי, שכן התביעה חזרה בה מכתב האישום החדש, ובית־המשפט הורה על זיכויו של סאלם.

עבירה: מעשה מגונה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

עבירה: 5 עבירות שונות בניגוד לפקודת התעבורה.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי בחלק מהעברות במשפט חוזר.

עבירה: אי ציות לשוטר.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

עזריה מטבע הדברים לא ידע על התלונה הכוזבת בתיק האחר, אולם ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, נודע על כך והוא עצמו הגיש בקשה למשפט חוזר עבור עזריה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר, ועזריה זוכה מבלי שנערך משפט חוזר בעניינו. 

עבירה: מעשה מגונה בכוח.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

בקשה שהגיש אדריאן לבית המשפט לקבלת מוצגי חקירה אחדים, מתוך כוונה לבדוק אותם ובעקבות זאת לשקול את הגשתה של בקשה לקיומו של משפט חוזר - נדחתה. בין המוצגים שביקש לקבל, היו מבחנות המכילות חומר שנלקח מאיבר מינה של הילדה, ובו נמצא חומר החשוד כדם; חומר שנמצא בכתמים שעל תחתוניה וחצאיתה שכלל סימני דם וזרע, וכן חומר שנמצא בכתמים שעל המזרן והשמיכה בזירת האונס בהם סימני זרע, רוק ודם.  בהחליטו בבקשה זו, קבע השופט מישאל חשין כי הגם שקיימת, בנסיבות מסוימות, זכות לאלו המורשעים בדינם לעיין בחומר החקירה לקראת אפשרות לפתיחתם של הליכי משפט חוזר, אין כן בעניינו של אדריאן, זאת נוכח העובדה שחומר הראיות כולו היה ידוע עת נבחן עניינו בפני הערכאה הדיונית, ונוכח סירובו העיקש ליתן דגימה מדמו לאותן  הבדיקות אותן הוא ביקש לערוך באמצעות המוצגים הנ"ל.  אולם, בסופו של דבר ולמרות המסקנה העקרונית אליה הגיע השופט חשין, הסכימה המדינה לבדוק אם קיימת אפשרות להיענות לבקשותיו של אדריאן - בתנאי שיסכים ליתן דגימה מדמו. בעקבות זאת, הועברו המוצגים הנזכרים למעבדה הביולוגית של המכון הלאומי לרפואה משפטית, שם ביצעה ד"ר מיה פרוינד את הבדיקות וממצאיה העלו כי אדריאן איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת שהכילה תאי זרע.

נוכח האמור בחוות הדעת, פנה ארדריאן, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, לבית-משפט העליון בבקשה לקיום משפט חוזר. שכן, לשיטתו, ממצאיה של ד"ר פרוינד הנם בבחינת ראיה מדעית חדשה, אשר יש בכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. המשיבה טענה כי לאחר שעיינה בניירות העבודה של המומחית ולאחר חילופי דברים עמה, נמצא שקיימת סתירה בין המסקנות הנלמדות מחוות דעתה הסופית, לבין הרישומים בניירות-העבודה ובטיוטא קודמת של חוות הדעת. אשר על כן, ובהסכמת בא כוחו של אדריאן, שוגרה לד"ר פרוינד בקשה להשלמת חוות דעתה, ובמרכזה שאלות הבהרה שונות. בתשובתה הודיעה ד"ר פרוינד כי שגתה בניסוח חוות דעתה, והסבירה כי הקביעה לפיה אדריאן "איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת זו" יסודה בניסוח מוטעה, ולמעשה נכון לומר כי "לא ניתן לחייב או לשלול את אדריאן שוורץ כמקור לתערובת זו".

בהמשך הגיש אדריאן חוות דעת של המומחים מטעמו, פרופ' אדם פרידמן וד"ר אהוד ליפקין, אשר חלקו על המסקנות המתוקנות של ד"ר פרוינד בשני נושאים מרכזיים. ראשית, המומחים מצאו, כי לא ניתן לזהות פרופיל גנטי השייך לאדריאן באף לא אחת מאנאליזות הדנ"א שבוצעו במוצגים מזירת האונס, ולעומת זאת מצאו כי ניתן לזהות – ביחס לשני המוצגים שניטלו מהכתם שנמצא על השמיכה – פרופיל גנטי שאינו שייך לאדריאן, כי אם לזכר אחר.

השופט אדמונד לוי מתח ביקורת על התנהלותה של ד"ר מיה פרוינד. לאור ניסיונה הרב בתחום בדיקות הדנ"א, והעובדה כי חוות דעת עליהן היא חתומה מוגשות לעתים קרובות לבתי המשפט, הניח השופט לוי כי ד"ר פרוינד יודעת היטב את ההבדל בין מינוח השולל עקבות של פרופיל גנטי של חשוד בממצא הנבדק על ידה לבין מינוח המותיר שאלה זו פתוחה. לאור זאת, התקשה לקבל את הסברה של ד"ר פרוינד לפיו מדובר בדרך ניסוח שגויה. אולם בסופו של דבר, קבע כי "לא דרך הניסוח היא העומדת למבחן", אלא עמדתה בשאלות הפורנזיות הנדונות, עמדה שהובהרה הבהר-היטב בשתי חוות דעת נוספות.

השופט לוי קיבל את הבקשה למשפט חוזר לאור חוות הדעת הסותרות, הוא קבע כי אינו מכריע בין חוות הדעת שכן מדובר בתהליך שיכול להתקיים רק בערכאה דיונית. לדעתו של השופט אדמונד לוי, חוות דעת מדעית, פרי עבודתם של מומחים, הקובעת באופן פוזיטיבי כי אדם אינו יכול להיות מבצעה של העבירה בה הורשע היא ראיה רבת חשיבות, ובמקרים מתאימים יש בה פוטנציאל לשינוי תוצאתו של משפט. עוד העיר השופט לוי כי על הראיה לעמוד במבחני מהימנות, וכי עליה לגלות אמינות לכאורית ולעמוד במבחני הקבילות - אך זאת לצורך השימוש בה במשפט עצמו. השופט לוי סיכם כי לאור כך שהוא קיבל את הבקשה לפי עילת הראיות החדשות (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט), הוא לא מצא מקום להוסיף ולבדוק אם עומדת לאדריאן עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט). 

במשפט החוזר הורשע אדריאן מחדש במיוחס לו בכתב האישום נשוא המשפט החוזר, על סמך יתר הראיות שהוצגו במשפט הראשון ולאחר שבחר שלא להביא בפני בית המשפט את הממצאים הסופיים של בדיקת ה-DNA שערכו המומחים מטעמו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של שוורץ על הכרעת הדין במשפט החוזר.

בקשה נוספת למשפט חוזר שהגיש שוורץ תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון.

עבירה: אינוס.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות ישירות שבכוחן להרשיע את דניס. ההכרעה התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות, חוות דעת רפואיות וחוות דעת פתולוגית. באשר לאישום הראשון, נדחתה הטענתו של דניס לפיה השבר נגרם כתוצאה מעטיפת בנו בשמיכה באופן הדוק. נקבע, כי לא ניתן לגרום לשבר ספירלי ביד באופן זה, אלא על-ידי פעולה המחייבת הפעלת כוח בעוצמה ניכרת בכיוונים מנוגדים. לכך התווספה הודעתו של דניס בחקירתו במשטרה, לפיה הוא זה ששבר את ידו של התינוק, אם כי הדבר נבע מחוסר זהירות ולא מתוך כוונה לפגוע בו. בדיון בבית המשפט רמז דניס לאפשרות שאשתו היא שגרמה לשבר, אולם אפשרות זו נדחתה בהיעדר תמיכה ראייתית כלשהי. בית המשפט שלל את האפשרות כי האם היא שגרמה למות התינוק, נותרה, לשיטתו, אך האפשרות כי המוות נגרם מידי דניס. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעובדה שדניס, בניגוד לאם, הביע תרעומת על הסכמת רעייתו לנתיחת הגופה מבלי שנועצה בו, וכן בעובדה שדניס סיפר על המכה שספג התינוק ממשקוף הדלת רק כשבוע לאחר מות התינוק. כל הסבריו של דניס ל"כבישת העדות" נדחו על ידי בית המשפט כבלתי סבירים וחסרי הגיון. עם זאת, בית המשפט המחוזי השהה קביעתו באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה, עד שהכריע באישום בעבירת ההריגה. ההרשעה בהריגה התבססה, בעיקרה, על דו"ח הנתיחה שבוצעה על-ידי פרופ' י' היס והמתמחה א' ינאי, ועל חוות דעתו של פרופ' היס. על פי חוות הדעת, מותו של התינוק נגרם בעקבות חבלה קהה בראש, ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) בכח באופן יחסי רב, שגרמה לשבר מורכב בגולגולת.

דניס ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין, באמצו את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי הוכח באופן חד משמעי שחבלתו של התינוק באישום הראשון וגרימת מותו באישום השני הם תוצאות שנגרמו שעה שהתינוק היה בהשגחתו של דניס לבדו. בכך נדחו טענותיו כי השבר בגולגולת נגרם לאחר מותו של התינוק או במהלך ניסיונות ההחייאה הכושלים, או לחלופין על-ידי אימו של התינוק. עם זאת, מצא בית המשפט העליון מקום להפחית את העונש שנגזר על דניס, זאת משום שלא הוכח במידה מספקת המצב הנפשי שהביא אותו לבצע את התקיפה וההריגה ובוודאי שלא הוכח רצונו לגרום למותו של התינוק. שכן, לאחר אירוע התקיפה הביא דניס, ביחד עם אשתו, את בנו לבית החולים. לאחר האירוע השני, פנה דניס מיידית לשירותי ההצלה ואף ביצע החייאה בבנו, שלא עלתה יפה. על כן, עונשו הכולל הועמד על 14 שנות מאסר.

דניס הגיש בקשה למשפט חוזר באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, שנסמכה על ראיות חדשות שערערו  את יסודות הרשעה וגילו פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו. מדובר היה בחוות דעת פתולוגיות חדשות, שערכו שני פתולוגים מומחים – פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל - לאחר שבחנו את הנתונים בדו"ח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית ובחוות הדעת של פרופ' היס ובדקו את הממצאים ההיסטולוגיים של רקמות הגופה. ממצאי הבדיקה של פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל עלה כי רון סבל עובר למותו ממחלת לב מולדת ונדירה, אשר בסבירות גבוהה היא זו שגרמה למותו. חוות הדעת אף עוררו חשש ממשי כי נגרם לדניס עיוות דין, הנעוץ בתקלות בעבודה המדעית של המרכז לרפואה משפטית, ובכך קמה עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט), זאת כיוון שבית המשפט הסתמך על הדו"ח של פרופ' היס, שכלל ממצאים שגויים, התעלם מנתונים שנרשמו ולא הסיק מסקנות מתבקשות.

בהכרעה בבקשתו של דניס למשפט חוזר העיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק (כתוארו דאז) כי ביסוד המשפט החוזר עומדים שני אינטרסים מתחרים, השאיפה לחקר האמת, ובמסגרתה הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעויות בהרשעה, מחד, ועקרון סופיות הדיון מאידך.

השופט ברק קבע כי בדרך כלל, בהגשת חוות דעת חדשות המצביעות על תיזה עובדתית חלופית, לא תקים עילה להורות על משפט חוזר. אך גם כי על בית המשפט הדן בבקשה לבחון גם את הראיות או העובדות הנוספות לגופן. לאחר שעשה זאת החליט כי בחוות הדעת החדשות נכללים ממצאים אשר לא עמדו לנגד עיני השופטים בערכאות הקודמות, משכך הורה על קיום משפט חוזר בעניינו של דניס. השופט ברק לא דחה גם אם לא קיבל במפורש את הטענה לעיוות דין, אך אכן ניתן לזהות ביקורת סמוייה בכך שקבע כי "מתקיימת עילה, כפי הנדרש בסעיף 31(א) לחוק, לעריכת משפט חוזר, בשל הצטברותן של כל הטענות שנטענו במקרה דנן" - זאת מבלי לנקוב במפורש בעילה הקונקרטית מתוך סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

המשפט החוזר בעניינו של דניס אייזן התנהל תקופה ארוכה. נשמעו מומחים רבים ולבסוף הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום בצורה קיצונית, במיוחד בכל הנוגע להלך הנפשי של דניס בעת ביצוע העבירה העיקרית בה הורשע - עבירה של הריגה. הסדר הטיעון כלל המלצה משותפת של הצדדים להסתפק בתקופת המאסר שדניס ריצה בפועל עד אותה עת – 6 שנים פחות 7 ימים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע וגזר את העונש כפי שהומלץ בהסדר הטיעון, משכך דניס השתחרר עם הרשעתו המחודשת.

עבירה: הריגה, התעללות, תקיפה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

הנשיא ברק פסק כי מכתב^-ההגנה והודעת צד ד' ששלח דבש במסגרת התביעה שהוגשה כנגד המבקש על^-ידי "קרנית", עלה כי לדבש, אשר מכר את האופנוע לעמיאל, לא נמסר עת רכש את האופנוע כי הוצא לגביו צו איסור שימוש. משכך, ולאור גירסתו של עמיאל שלפיה אף הוא לא ידע על הצו, הרי שנלמדת האפשרות הממשית לשינוי פסיקתו של בית^-משפט השלום לעניין עבירה של נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, אם בית^-המשפט שידון בעניינו של עמיאל יאמץ את גירסתו. לכן לדעת השופט ברק עלה בידי המבקש להצביע על קיומן של "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

בנוסף אורן עמיאל טען כי בעצת סניגורו הוא נקט קו הגנה יחיד כלפי כל האישומים, ולפיו קיימת טעות בזיהויו כנהג האופנוע המעורב בתאונה. קו הגנה זה  היה חסר כל סיכוי להצליח, באשר קודם למינוי הסניגור שיתף עמיאל פעולה מלא עם המשטרה, וכאשר נחקר לראשונה מסר גירסה מלאה. משכך, נגרם למבקש עיוות דין בשל הייצוג הכושל.

גם טענה זאת התקבלה ע"י הנשיא ברק, שקבע כי מקובלת עליו מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קו ההגנה שהסניגור בחר בו, ואשר עמיאל אימצו עקב גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה והאמון המוחלט שנתן במומחיות הסניגור בתחום דיני התעבורה, מקים חשש ממשי לעיוות דין בכל האמור בעבירות נושא הבקשה. עיון בבקשה ובחומר הראיות המצורף אליה מצביע על כך שקו הגנה זה, אשר התעלם מדברים שעמיאל עצמו אמר לחוקרים טרם שיוצג על^-ידי הסניגור, כמו גם מהתנהגותו בשלבי החקירה המאוחרים יותר, יצר קושי רב במתן הגנה של ממש למבקש במשפטו.

עבירה: נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף ;  נהיגה ברכב שהוצא לגביו איסור שימוש ; נהיגה ללא תעודת ביטוח ; שנוי זהות של רכב או של חלק של הרכב.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: באחת העבירות - זיכוי ללא משפט חוזר. בשאר העבירות - הרשעה חלקית במשפט החוזר.

בקשה זאת היא בקשתו השלישית של ברנס למשפט חוזר. כשתוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר, ובוטלה הדרישה כי על העובדות או הראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט להיות חדשות, ונוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי -  הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. בית-המשפט העליון, מפיו של המשנה לנשיא ש' לוין, קבע כי אין לבדוק בשנית את הראיות שנבדקו בהחלטתה של המשנה לנשיא בן-פורת. שכן, אף שהסעיף לא איפשר הבאת ראיות שאינן חדשות, בדקה המשנה לנשיא בן-פורת גם ראיות כאלו ובחנה אם קיים יסוד להעלאת ספק באשמתו של ברנס. את שאר העובדות והראיות שהובאו בבקשה ולא נדונו בגדרי הבקשה הקודמת, דן בית המשפט ודחה אותן אחת לאחת. נקבע, כי אין בכוח הראיות שהובאו כדי לקעקע את המסקנה המרשיעה שאליה הגיעו בתי-המשפט. 

עבירה: רצח.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה (אך לבסוף בקשה נוספת התקבלה).

לתיאור מורחב אודות השתלשלות העניינים בפרשת הרשעת השווא של עמוס ברנס - לחצו כאן

עבירה: קשירת קשר לבצע רצח, השפעה והטרדה בקשר לעדות, ניסיון להניע באיומים עדים להעיד עדות שקר ולסתור הודעתם במשטרה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר (לעניין העבירה של קשירת קשר לבצע רצח בלבד).