על משפטים חוזרים

על משפטים חוזרים

תודה לאופק גל גנדלר ודפני בנבניסטי, סטודנטים מקליניקת החפות 2015. 

 

מהו משפט חוזר?

"...מטבע הדברים לא קיימת, וטרם נוצרה, באיזו ארץ שהיא מערכת משפט העשויה לפעול בשלמות וללא תקלה ולעשות צדק מוחלט בכל מקרה ומקרה... אף השופטים, בהיותם אך בני אדם, עלולים לטעות מדי פעם בפעם."

בג"ץ ראובן, השופט אגרנט[1]

המשפט החוזר נועד לאפשר לנידון במשפט הפלילי לערוך את המשפט בעניינו פעם נוספת, למרות שניתן לו פסק-דין חלוט (קרי, הכרעה מפי בית-משפט מוסמך ובדרך-כלל גם הליך של ערעור).

המשפט החוזר הוא הליך נדיר יחסית שכן שהוא עומד מול עקרון סופיות הדיון במשפט הפלילי. סופיות פסק הדין צומחת מהתפיסה לפיה מה שנפסק בבית המשפט המוסמך – הוא האמת; כלומר, הסופיות יוצרת דימוי או תחליף לאמת, שאין להרהר אחריה.[2] אולם, הסופיות הינה אמצעי להשגת מטרות אחרות. מטרה מרכזית של כלל סופיות הדיון היא שימור ההרתעה שפסק הדין יוצר, על ידי מניעת ערעור נוסף עליו. שיקול נוסף שתומך בכלל סופיות הדיון הוא היעילות המשפטית. זהו אינטרס כללי ומנהלי – לשים קץ להליכי המשפט. כמו כן, לקורבנות זכות שלא יוטרדו עוד בהליכים משפטיים. אך מול השיקולים הללו עומד החריג –  גילוי עובדות המהוות עילה למשפט חוזר.[3]

אם כן, עריכת משפט חוזר אמנם מתנגשת עם ערך סופיות הדיון, אך היא מאפשרת למערכת המשפט לתקן טעויות ולהביא לגילוי האמת, מתוך הבנה כי "גם השופט עשוי לטעות".[4] האפשרות הפנים-מערכתית לתקן טעויות נועדה לצמצם ככל הניתן את החשש כי אדם חף מפשע יושב בכלא, וכן להביא להגברת אמון הציבור במערכת השפיטה.

מבחינה פרקטית, "משפט חוזר" משמעו החזרת ההליך המשפטי אל ראשיתו, בדרך כלל לאחר שפסק הדין בעניין הפך לחלוט. לצורך פעולה חריגה זו נדרשת סיבה של ממש, קרי עילה חוקית. המחוקק הישראלי הכיר בהסדר החקיקתי לקיומו של "משפט חוזר" בדין הפלילי בסעיף 31 לחוק בתי המשפט, אשר בגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש (de novo) עניין שהוכרע בפסק דין חלוט. במסגרת זו, תוגש בקשה למשפט חוזר לבית-המשפט העליון ובה תפורט מדוע מתקיימת עילה (אחת או יותר) מהעילות המנויות בחוק, ושופט בית-המשפט העליון יכריע האם להורות על משפט חוזר, שיתקיים בבית המשפט שדן בתיק המקורי, או האם לדחות את הבקשה. יש לציין כי המשפט החוזר אינו ערעור נוסף. למעשה, המשפט החוזר נועד, בנסיבות מסוימות, לתקן את תוצאת פסק הדין החלוט כאשר פרוצדורה אחרת בחוק (לדוגמת חנינה) אינה מאפשרת תיקון זה.[5]

 

מהן העילות המרכזיות להגשת בקשה למשפט חוזר?

בשנת 1957 נחקק חוק בתי המשפט והוא כינן לראשונה את מוסד המשפטים החוזרים. החוק אפשר להגיש בקשה למשפט חוזר על בסיס שלוש עילות בלבד:

-          אחת הראיות שהובאו במשפט המקורי "יסודה בשקר או בזיוף", ויש יסוד להניח כי ללא ראיה זאת תוצאות המשפט היו משתנות לטובת הנידון.

-          ראיות חדשות שלא היו בידי הנידון בעת המשפט המקורי, והן עשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.

-          אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

בשנת 1993 מונתה ה"ועדה לענין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולענין העילות למשפט חוזר" (הידועה בכינויה "ועדת גולדברג"), בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, השופט אליעזר גולדברג. לוועדה היו מטרות שונות, כמו בחינת משקלן של אמרות והודאות נאשמים, וכן היא קיבלה מנדט לבחון את העילות הקבועות בחוק לקבלת משפט חוזר ולהמליץ האם יש מקום לשנותן. הועדה פרסמה את מסקנותיה בשנת 1994, ועל בסיס מסקנות אלה תוקן החוק בשנת 1996.[6]

כיום, העילות שעל בסיסן ניתן להגיש בקשה למשפט חוזר מצויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט:

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1)   בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2)   הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3)   אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4)   נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."[7]

 

בעקבות המלצת ועדת גולדברג, ניתן כיום לבסס את הבקשה למשפט חוזר גם על ראיות שהיו יכולות להיות בידי הנידון בעת המשפט המקורי אך לא הוגשו לבית המשפט מסיבות שונות. לאור ההמלצות גם התווספה עילה רביעית, העילה של "עיוות דין", שהינה מעין "עילת סל" המאפשרת הגשת בקשות למשפט חוזר במקרים שונים, לדוגמא לאור התרשלות עורך-דין בייצוג הנאשם.[8]

תפקיד הסנגוריה בהליך

בשנת 2001 הסנגוריה הציבורית הוסמכה לייצג נידון המבקש משפט חוזר ואשר הסניגור הציבורי הארצי קבע שיש מקום להגיש בעבורו בקשה למשפט חוזר.[9] בעקבות הסמכה חוקית זו, הוקמה בסניגוריה הציבורית הארצית מחלקת משפטים חוזרים, והיא אמונה הן על בחינת בקשותיהם של נידונים המבקשים את ייצוגה בבקשות למשפט חוזר, והן על הגשת הבקשות, אם ישנה עילה מתאימה. לפי הסנגוריה הציבורית, בעת בחינת התיקים המגיעים אליה, הסנגוריה מתמקדת בבחינת השאלה האם מתקיימת עילה למשפט חוזר בהתאם לארבע העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט.[10] במילים אחרות, בשלב בחינת הבקשה הסנגוריה הציבורית אינה מייצגת את הנידונים, אלא, היא משמשת כרשות מינהלית שבוחנת את טיב העילה בבקשה.[11]

בכל שנה מוגשות בממוצע כארבעים פניות למחלקת המשפטים החוזרים בסנגוריה הציבורית. המחלקה מגישה בממוצע לבית המשפט העליון בקשה אחת בשנה לעריכת משפט חוזר.[12] באחרונה (28.2.2016), הסנגוריה הציבורית הגישה את בקשתו של עובדיה שלום לעריכת משפט חוזר, שהורשע בשנת 1994 ברצח עורך-הדין שמואל לוינסון. הבקשה הוגשה בהתבסס על ראיות DNA חדשות שמהן עולה כי ה-DNA של שלום לא נמצא על כליו של הרוצח, וכן לאור העילה של עיוות דין, מכיוון שבית-המשפט נחשף למידע בלתי קביל הנוגע לעריכת בדיקת פוליגרף לשלום.[13]

 

החסמים המרכזיים והבעיות המוסדיות שמונעים הגשת בקשות למשפטים חוזרים

ישנן מספר בעיות מוסדיות שמונעות הגשת בקשות למשפטים חוזרים, והסממן החזק ביותר לכך הינו כמות הבקשות המוגשות לבית המשפט העליון, בממוצע כ-40 בקשות בשנה. זהו, כאמור, מספר דומה למספר הנידונים הפונים לסנגוריה הציבורית בבקשה לייצגם בהליך הגשת הבקשה למשפט חוזר. מספר זה הינו קטן בהשוואה למדינות אחרות שפועלות בדומה לשיטת המשפט שבישראל (השיטה האנגלו-אמריקנית) וגם ביחס לגודל האוכלוסיה בישראל.[14]

בישראל יש שלוש בעיות מוסדיות עיקריות אשר מונעות תיקון של הרשעות שווא. ראשית, אין גוף מוסדי בעל סמכויות של ממש לצורך טיפול באיתור ובביטול של הרשעות שווא. חרף כך שהסנגוריה הציבורית מוסמכת לייצג נידונים בבקשות למשפט חוזר, אין לה סמכויות נרחבות ומפורשות לעיון בחומרי החקירה ולבדיקה וחקירה נוספת מצידה. בנוסף, המוסד שמטפל במענה לבקשות למשפט חוזר ובפניות הקשורות לכך הינו הפרקליטות, כך שהגוף שתבע את הנידון נדרש לבחון האם נעשתה טעות בהרשעה.[15] אף יותר מכך, פרקליטות המדינה אף נוטה לסרב לאפשר לסנגוריה לעיין בחומרי החקירה או לערוך בדיקות במוצגים השמורים בידי התביעה.[16] עמדה זו מקשה על עריכת בדיקה עצמאית על מנת לבחון האם קיימת עילה מן העילות למשפט חוזר.

לשם השוואה, בבריטניה ישנה ועדה מיוחדת – The Criminal Cases Review Commission – שתפקידה לבחון מקרים שבהם יש חשש שהתבצעה הרשעת שווא. הוועדה הינה עצמאית לחלוטין – היא מנותקת מן המשטרה ומבתי המשפט, וכן מן התביעה והסנגוריה. אם הוועדה מצאה שבמקרה מסוים ישנה "אפשרות ממשית" כי בית-המשפט יהפוך את פסק הדין ויזכה את הנידון או יפחית מעונשו, היא יכולה להפנות את ההליך לבית משפט לערעורים, שיהיה חייב לערוך בחינה מחודשת של התיק.[17] 

בעיה מוסדית נוספת שקיימת בישראל טמונה בקושי באיתור ובדיקה של חומרים ומוצגים לאחר המשפט המקורי. זאת, מכיוון שברוב המקרים המוצגים הנחוצים מושמדים לאחר המשפט. כמו כן, טרם התפתחה חקיקה שמסדירה את הזכות לעיין בחומר ולערוך בדיקות לאחר הרשעה. יתרה מכך, כאמור, גם כאשר החומרים והמוצגים נשמרו, פרקליטות המדינה מקשה על עיון בחומר החקירה ועל עריכת בדיקות באותם חומרים ומוצגים לאחר המשפט.[18] עם זאת, באחרונה פורסם תזכיר חוק שמירת מוצגים לצרכים ראייתיים, שנועד להבטיח כי מוצגים ראייתיים יישמרו גם לאחר תום המשפט, בהתאם לקריטריונים שונים המנויים בתזכיר.[19]

שלישית, אחת הדרכים לגילוי הרשעות שווא היא באמצעות שיחות עם עדים, שכן להם מידע שייתכן ולא הוצג במשפט. ברם, יש קשיים מעשיים ומשפטיים שמונעים מהנידונים את האפשרות להשתמש באמצעי זה. כך, לדוגמא, התביעה עשויה לחשוף נידונים, אשר מבקשים לשוחח עם עדים שהיו עדי תביעה, לטענה שפעלו שלא כדין. מעבר לכך, לסנגוריה הציבורית קושי בלשוחח עם עדים בהיעדר סמכויות חקירה מוסדרות בחוק. לפיכך, כל שנותר הוא לפנות לעד במישור הלא פורמאלי ויש תלות במוכנותו של העד לשתף פעולה.[20]

 

כמה בקשות למשפט חוזר הוגשו עד היום בישראל? כמה בקשות התקבלו וכמה משפטים חוזרים התקיימו על בסיס הבקשות הללו? מה היו תוצאותיהם?

ההערכה בספרות היא שעד היום הוגשו בישראל כ-600 בקשות למשפט חוזר.[21]

מאז קום המדינה התקבלו 28 בקשות למשפט חוזר על ידי בית-המשפט העליון. מתוכם, 25 התקבלו לאחר שנת 1996, השנה בה תוקן חוק בתי המשפט והורחבו העילות להגשת בקשה למשפט חוזר. כאשר מתמקדים ב-25 הבקשות למשפט חוזר שנתקבלו מאז 1996, ניתן לראות כי שבע בקשות שהתקבלו הוגשו על סמך העילה של ראיות או עובדות חדשות (סעיף 31(א)(2)), שש בקשות נסמכו על העילה של עיוות דין (סעיף 31(א)(4)) ושבע בקשות הוגשו על בסיס שתי העילות יחדיו. כלומר, רוב הבקשות למשפט חוזר אשר מתקבלות מבוססות רק על שתיים מתוך ארבע העילות שבחוק. יתר הבקשות הן בקשות שבהן בית המשפט זיכה את הנידון באופן מיידי בהתאם לסעיף 31(ד), שמאפשר להורות על זיכוי בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, אם נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר.[22] אולם, בחמשת המקרים הללו בית המשפט לא פירט את העילה שבגינה הבקשה נתקבלה.

מבחינת תוצאות המשפטים החוזרים מאז תיקון חוק בתי המשפט עולה כי בשמונה מקרים הנידון זוכה במשפט החוזר, בשלושה מקרים הנידון הורשע מחדש ובשלושה מקרים הוא הורשע בשנית תוך הפחתה בעונשו; בשבעה מקרים כלל לא נערך משפט חוזר שכן הנידון זוכה עוד במעמד הבקשה למשפט חוזר, בהתאם לסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

 

סטטיסטיקה על הבקשות למשפט חוזר ועל המשפטים החוזרים שנערכו

בין שנת 2006 ל-2010 אושרו שלוש בקשות למשפט חוזר ברצף אשר עסקו בעבירות תנועה.[23] אפשר לראות בתקופה זו תחילה של שינוי מגמה ביחס של בתי המשפט לבקשות למשפטים חוזרים. לכן, ניתן לחלק את התקופה, מאז התיקונים שבוצעו בשנת 1996 בעקבות מסקנות ועדת גולדברג, כך שנבחין בין שני עשורים: 2005-1996; 2006-היום.

חומרת העבירות

בהתאם למחקר שערכנו ניתן לראות כי בעשור האחרון (משנת 2006 ואילך), בית-המשפט העליון נוטה יותר לאשר בקשות למשפט חוזר בעבירות קלות. כך, עד שנת 2005, רוב הבקשות למשפט חוזר שאושרו עסקו בעבירות חמורות (כגון רצח[24] ואונס[25]). החל משנת 2006, רוב הבקשות למשפט חוזר שאושרו עסקו בעבירות קלות, ובעיקר בעבירות תנועה.[26] במילים אחרות, נראה כי כיום מוסד המשפטים החוזרים בעיקר משרת את המורשעים בעבירות קלות, וניכר כי משאבים רבים מושקעים בזיכוי מורשעים בעבירות תנועה.

התוצאה בהליך

במסגרת המחקר שערכנו, בחנו מה הייתה התוצאה בתום כל הליך של בקשה למשפט חוזר שנתקבלה על-ידי בית-המשפט העליון – כמה בקשות למשפט חוזר הסתיימו בזיכוי במעמד הבקשה; בזיכוי במשפט החוזר; בהרשעה מחודשת או בהרשעה מחודשת תוך הפחתה בעונש.

בין השנים 2005-1996 עולה כי היה רק זיכוי אחד במעמד הבקשה,[27] בעוד שהיו שישה זיכויים בעקבות המשפט החוזר.[28] בעשור השני היה מספר רב יותר של זיכויים במעמד הבקשה – שישה במספר,[29] לעומת שני זיכויים בלבד בעקבות עריכת משפט חוזר.[30] מן הנתונים הללו ניתן לראות כי בעשור האחרון בית-המשפט העליון לא ראה צורך להורות על עריכת משפט חוזר בערכאה הדיונית בשישה מקרים מכיוון שהוא הכריע כי היה מדובר בהרשעת שווא כבר בשלב הבקשה למשפט חוזר, וזאת אף מבלי שנכנס לעומקו של התיק. מדובר על שינוי מגמה לעומת העשור הראשון, אז בית המשפט נטה להעביר את התיק לעיון מעמיק של הערכאה הדיונית.

מסקנה נוספת שעולה מבחינת המשפטים החוזרים היא שבשני העשורים יחדיו, בית המשפט זיכה או הפחית את עונשם של הנידונים ב-85% מהבקשות שהתקבלו. רק בשלושה מקרים, בית המשפט הרשיע את הנידון מחדש.[31]

מצבו של הנידון בעת הגשת הבקשה למשפט חוזר

בחינה נוספת שניתן לבצע היא בחינה של מצבו של הנידון בעת הגשת הבקשה למשפט חוזר –  האם הנידון ישב בכלא בעת הדיון בבקשה למשפט חוזר; האם הוא שוחרר ממאסר לפני הדיון בבקשה; האם כלל לא קיבל עונש מאסר.

בעשור הראשון, בארבע בקשות הנידון ישב בכלא בעת הדיון בעת הדיון הבקשה; בשישה מקרים הוא שוחרר ממאסר לפני הדיון בבקשה; ובארבעה מקרים הנידון כלל לא קיבל עונש מאסר. בעשור השני, לעומת זאת, ברוב הבקשות למשפט חוזר שהתקבלו על-ידי בית-המשפט העליון, הנידון כלל לא קיבל עונש מאסר.

במילים אחרות, ניתן לראות שבעשור הראשון בית המשפט אישר בעיקר בקשות שבהן הנידון כבר שוחרר ממאסר לפני הדיון בבקשה. בעשור השני, לעומת זאת, בית המשפט אישר בעיקר בקשות קלות אשר בהן המבקש כלל לא קיבל עונש מאסר.

אם נבחן את התוצאה בהליכים שבהם הנידון ישב בכלא בעת הדיון בבקשה, ניתן לראות כי רק במקרה אחד בכל עשרים השנים האחרונות נידון שישב בכלא בעת הגשת הבקשה שוחרר לאור זיכויו במשפט החוזר.[32] רבים יטענו כי סוג המקרים האינטואיטיבי שעליו אנו חושבים בהקשר של משפטים חוזרים, הוא שאדם משתחרר מהכלא לאחר משפט חוזר. לאור התוצאות שהוצגו, הרי שזה כמעט ולא מתקיים בישראל.