פסיקה

טענות מרכזיות

ליקויים בהתנהלות המכון לרפואה משפטית

מ"ח 5048/04 דניס אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: כנגד דניס אייזן הוגש (ביום 21.2.00) כתב אישום המחזיק שני אישומים. באישום הראשון יוחסו למבקש עבירות של תקיפה והתעללות, ובאישום השני – הריגה. לפי הנטען בכתב האישום, העבירות בוצעו כנגד בנו התינוק, רון אייזן, בן 3 חודשים.

ביום 1.6.2000 הורשע דניס בשלוש העבירות שיוחסו לו, ונידון ל-20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה ו-5 שנות מאסר בגין תקיפה והתעללות, לריצוי בחופף. כן הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 4 חודשים, חופף אף הוא, שנגזר על דניס בגין עבירות תקיפה ואיומים שביצע בשנת 1995. 

קרא עוד

בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות ישירות שבכוחן להרשיע את דניס. ההכרעה התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות, חוות דעת רפואיות וחוות דעת פתולוגית. באשר לאישום הראשון, נדחתה הטענתו של דניס לפיה השבר נגרם כתוצאה מעטיפת בנו בשמיכה באופן הדוק. נקבע, כי לא ניתן לגרום לשבר ספירלי ביד באופן זה, אלא על-ידי פעולה המחייבת הפעלת כוח בעוצמה ניכרת בכיוונים מנוגדים. לכך התווספה הודעתו של דניס בחקירתו במשטרה, לפיה הוא זה ששבר את ידו של התינוק, אם כי הדבר נבע מחוסר זהירות ולא מתוך כוונה לפגוע בו. בדיון בבית המשפט רמז דניס לאפשרות שאשתו היא שגרמה לשבר, אולם אפשרות זו נדחתה בהיעדר תמיכה ראייתית כלשהי. בית המשפט שלל את האפשרות כי האם היא שגרמה למות התינוק, נותרה, לשיטתו, אך האפשרות כי המוות נגרם מידי דניס. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעובדה שדניס, בניגוד לאם, הביע תרעומת על הסכמת רעייתו לנתיחת הגופה מבלי שנועצה בו, וכן בעובדה שדניס סיפר על המכה שספג התינוק ממשקוף הדלת רק כשבוע לאחר מות התינוק. כל הסבריו של דניס ל"כבישת העדות" נדחו על ידי בית המשפט כבלתי סבירים וחסרי הגיון. עם זאת, בית המשפט המחוזי השהה קביעתו באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה, עד שהכריע באישום בעבירת ההריגה. ההרשעה בהריגה התבססה, בעיקרה, על דו"ח הנתיחה שבוצעה על-ידי פרופ' י' היס והמתמחה א' ינאי, ועל חוות דעתו של פרופ' היס. על פי חוות הדעת, מותו של התינוק נגרם בעקבות חבלה קהה בראש, ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) בכח באופן יחסי רב, שגרמה לשבר מורכב בגולגולת.

דניס ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין, באמצו את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי הוכח באופן חד משמעי שחבלתו של התינוק באישום הראשון וגרימת מותו באישום השני הם תוצאות שנגרמו שעה שהתינוק היה בהשגחתו של דניס לבדו. בכך נדחו טענותיו כי השבר בגולגולת נגרם לאחר מותו של התינוק או במהלך ניסיונות ההחייאה הכושלים, או לחלופין על-ידי אימו של התינוק. עם זאת, מצא בית המשפט העליון מקום להפחית את העונש שנגזר על דניס, זאת משום שלא הוכח במידה מספקת המצב הנפשי שהביא אותו לבצע את התקיפה וההריגה ובוודאי שלא הוכח רצונו לגרום למותו של התינוק. שכן, לאחר אירוע התקיפה הביא דניס, ביחד עם אשתו, את בנו לבית החולים. לאחר האירוע השני, פנה דניס מיידית לשירותי ההצלה ואף ביצע החייאה בבנו, שלא עלתה יפה. על כן, עונשו הכולל הועמד על 14 שנות מאסר.

דניס הגיש בקשה למשפט חוזר באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, שנסמכה על ראיות חדשות שערערו  את יסודות הרשעה וגילו פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו. מדובר היה בחוות דעת פתולוגיות חדשות, שערכו שני פתולוגים מומחים – פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל - לאחר שבחנו את הנתונים בדו"ח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית ובחוות הדעת של פרופ' היס ובדקו את הממצאים ההיסטולוגיים של רקמות הגופה. ממצאי הבדיקה של פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל עלה כי רון סבל עובר למותו ממחלת לב מולדת ונדירה, אשר בסבירות גבוהה היא זו שגרמה למותו. חוות הדעת אף עוררו חשש ממשי כי נגרם לדניס עיוות דין, הנעוץ בתקלות בעבודה המדעית של המרכז לרפואה משפטית, ובכך קמה עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט), זאת כיוון שבית המשפט הסתמך על הדו"ח של פרופ' היס, שכלל ממצאים שגויים, התעלם מנתונים שנרשמו ולא הסיק מסקנות מתבקשות.

בהכרעה בבקשתו של דניס למשפט חוזר העיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק (כתוארו דאז) כי ביסוד המשפט החוזר עומדים שני אינטרסים מתחרים, השאיפה לחקר האמת, ובמסגרתה הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעויות בהרשעה, מחד, ועקרון סופיות הדיון מאידך.

השופט ברק קבע כי בדרך כלל, בהגשת חוות דעת חדשות המצביעות על תיזה עובדתית חלופית, לא תקים עילה להורות על משפט חוזר. אך גם כי על בית המשפט הדן בבקשה לבחון גם את הראיות או העובדות הנוספות לגופן. לאחר שעשה זאת החליט כי בחוות הדעת החדשות נכללים ממצאים אשר לא עמדו לנגד עיני השופטים בערכאות הקודמות, משכך הורה על קיום משפט חוזר בעניינו של דניס. השופט ברק לא דחה גם אם לא קיבל במפורש את הטענה לעיוות דין, אך אכן ניתן לזהות ביקורת סמוייה בכך שקבע כי "מתקיימת עילה, כפי הנדרש בסעיף 31(א) לחוק, לעריכת משפט חוזר, בשל הצטברותן של כל הטענות שנטענו במקרה דנן" - זאת מבלי לנקוב במפורש בעילה הקונקרטית מתוך סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

המשפט החוזר בעניינו של דניס אייזן התנהל תקופה ארוכה. נשמעו מומחים רבים ולבסוף הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום בצורה קיצונית, במיוחד בכל הנוגע להלך הנפשי של דניס בעת ביצוע העבירה העיקרית בה הורשע - עבירה של הריגה. הסדר הטיעון כלל המלצה משותפת של הצדדים להסתפק בתקופת המאסר שדניס ריצה בפועל עד אותה עת – 6 שנים פחות 7 ימים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע וגזר את העונש כפי שהומלץ בהסדר הטיעון, משכך דניס השתחרר עם הרשעתו המחודשת.

 

עבירה: הריגה, התעללות, תקיפה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

 

קראו פחות