עילה

עזריה מטבע הדברים לא ידע על התלונה הכוזבת בתיק האחר, אולם ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, נודע על כך והוא עצמו הגיש בקשה למשפט חוזר עבור עזריה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר, ועזריה זוכה מבלי שנערך משפט חוזר בעניינו. 

עבירה: מעשה מגונה בכוח.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

בעקבות פרשת ג'בארין התעוררה השאלה מה השפעתה של אותה הלכה על אחריותם של נאשמים אשר הורשעו על פי הפירוש שניתן לסעיף 4(א) לפקודה לפני פרשת ג'בארין, ואשר לאור אותה פרשה לא היה מקום להרשעתם. עמדת המדינה הייתה באשר לאותם נאשמים שתיקיהם עדיין תלויים ועומדים, כי מן הראוי לזכותם. אכן, בארבעה מקרים שהיו תלויים ועומדים בבית המשפט העליון, ואשר בהם הורשעו נאשמים בגין פרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות, בלא שאלימות זו הייתה של ארגון טרור, הודיעה המדינה כי מקובל עליה כי יש לזכות את המערערים או המבקשים. אך עדיין נותרה השאלה מה דינו של אקסלרוד, שעניינו שלו דומה לארבעת המקרים האחרים שנידונו בפני בית המשפט העליון פרט לכך שענינו שלו הסתיים בפסק דין חלוט.  אקסלרוד פנה לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לקיים משפט חוזר בעניינו.

אקסלרוד טען ששינוי ההלכה בפרשת ג'אברין משליך באופן ישיר על עניינו. לטענתו, לו הייתה הפרשנות לסעיף 4(א) האמור משתנה בטרם הפך עניינו חלוט היה הדבר מוביל לזיכויו. לפיכך שינוי הפרשנות מהווה עובדה חדשה המצדיקה קיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. לחלופין טען לעיוות דין חמור כתוצאה מההרשעה על סמך הפרשנות שהשתנתה, ועל כן עומדת לו העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

מטעם המדינה נטען כי שינוי הלכה אינו מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. כמו כן אין בהרשעה על פי הדין אשר שרר ביום ביצוע העבירה, ואשר שונה בפרשה שיפוטית, משום עיוות דין המאפשר משפט חוזר. לדעת המדינה קיים הבדל מהותי, לעניין שינוי הלכה, בין הליכים משפטיים תלויים עומדים לבין הליכים משפטיים חלוטים. הבדל זה מצדיק את השוני בתוצאה בשני המקרים.

נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שדן בקשתו של אקסלרוד למשפט חוזר, השאיר בצריך עיון את השאלה האם שינוי הלכה מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. אך נטה לדעה כי שינוי הלכתי אינו נופל למסגרת זו. עם זאת, השופט ברק קיבל את הבקשה למשפט חוזר על סמך עילת "עיוות הדין". הכרעתו נשענה על ארבעה יסודות: מבחינה "דוקטרינרית" הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת כרגיל למפרע ; קביעת פסיקה קודמת כי לדיבור "עיוות דין" יש ליתן "פירוש רחב" ; תחושת המקריות, שכן אילו נשמעה בקשת אקסלרוד לרשות ערעור כמה חודשים מאוחר יותר, היא הייתה נענית, ובית המשפט היה מזכה אותו. לעניין זה העיר השופט ברק כי המקריות מולידה חוסר שוויון, ותחושת הפליה. ; שמיתת הבסיס החברתי^-מוסרי להרשעתו של אקסלרוד עם שינוי ההלכה.

נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, הנשיא ברק הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר.

עבירה: תמיכה בארגון טרור.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

הלכות: בגדר סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט ניתן לכלול "עיוות דין" הנגרם בשל הלכה שיפוטית חדשה המיטיבה עם נאשם. התנאים לכך: 1. סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט יחול רק במקום שבית המשפט העליון – שהלכתו מחייבת את כל בתי המשפט – שינה באופן ברור הלכה קודמת משלו; 2. שינוי ההלכה משפיע במישרין על האחריות הפלילית של מבקש המשפט החוזר או על תוצאותיה; 3. שינוי ההלכה מעורר חשש של ממש לעיוות דין. אין די בחשש "סתם";

בית המשפט מצא שעדויות אלו, ככל הנוגע לאירוע הרצח, מהימנות, וקבע כי העדויות משתלבות זו בזו ונתמכות על ידי ראיות נוספות אותן הציגה התביעה לכדי פסיפס ראייתי המשרטט תמונה ברורה וחד משמעית באשר לביצוע המעשה על-ידי ויקטור גואטה. מנגד, מצא בית המשפט את גרסתו של ויקטור כבלתי מהימנה, דחה את טענת האליבי מטעמו, וקבע כי לא הצליח לספק הסבר ממשי לראיות המפלילות נגדו.  טענת ההגנה כי ויקטור הופלל במסגרת קונספירציה בין חוקרי המשטרה לבין עדי התביעה נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט. שכן, לטענה זו לא הובאה כל ראיה ממשית, והיא נותרה תיאורטית בלבד. 

אמנם, בית המשפט המחוזי העביר ביקורת על אופן חקירתה של רחל שכלל איומים, צעקות והתנהגות נוקשה של החוקרים כלפיה. עם זאת, דחה את הטענה כי התנהגות זו של החוקרים כלפיה גרמה לרחל להעליל על ויקטור את מעשה הרצח.

על גואטה נגזר מאסר עולם, ובשנת 2009 דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגיש כנגד הכרעת הדין.

בחודש פברואר 2019 התקבלה בקשתו של ויקטור גוואטה למשפט חוזר, בהסכמת פרקליטות המדינה, זאת בעקבות התפתחות שאירעה בשנת 2015 בחקירת פרשה אחרת, רצח דורון סרוסי ז"ל, במסגרתה התברר כי בחומרי החקירה מצויים, בין היתר, הקלטות וחומרי חקירה שרלוונטיים גם להגנה של ויקטור גואטה. לנוכח הסכמת הפרקליטות לקיום המשפט החוזר, השופט ניל הנדל לא ראה צורך להתייחס לטענתו של ויקטור גואטה בדבר הסתרה זדונית של החומר או פעולות חקירה בלתי חוקיות שבוצעו.

למרות הסכמתה לעריכת משפט חוזר בעניינו של גואטה, הפרקליטות עומדת על כך שהרשעתו של גואטה "מבוססת על אדנים מוצקים". והוציאה הודעה לפיה "בהקשר זה יודגש, כי בחומר החדש לא נמצאה ראיה המלמדת על חפותו של גואטה". המשפט החוזר עתיד להתנהל בקרוב והפרקליטות מתכוונת להמשיך ולבקש להרשיע את גואטה ברצח.

עבירה: רצח בכוונת תחילה.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: המשפט החוזר תלוי ועומד.

בקשה שהגיש אדריאן לבית המשפט לקבלת מוצגי חקירה אחדים, מתוך כוונה לבדוק אותם ובעקבות זאת לשקול את הגשתה של בקשה לקיומו של משפט חוזר - נדחתה. בין המוצגים שביקש לקבל, היו מבחנות המכילות חומר שנלקח מאיבר מינה של הילדה, ובו נמצא חומר החשוד כדם; חומר שנמצא בכתמים שעל תחתוניה וחצאיתה שכלל סימני דם וזרע, וכן חומר שנמצא בכתמים שעל המזרן והשמיכה בזירת האונס בהם סימני זרע, רוק ודם.  בהחליטו בבקשה זו, קבע השופט מישאל חשין כי הגם שקיימת, בנסיבות מסוימות, זכות לאלו המורשעים בדינם לעיין בחומר החקירה לקראת אפשרות לפתיחתם של הליכי משפט חוזר, אין כן בעניינו של אדריאן, זאת נוכח העובדה שחומר הראיות כולו היה ידוע עת נבחן עניינו בפני הערכאה הדיונית, ונוכח סירובו העיקש ליתן דגימה מדמו לאותן  הבדיקות אותן הוא ביקש לערוך באמצעות המוצגים הנ"ל.  אולם, בסופו של דבר ולמרות המסקנה העקרונית אליה הגיע השופט חשין, הסכימה המדינה לבדוק אם קיימת אפשרות להיענות לבקשותיו של אדריאן - בתנאי שיסכים ליתן דגימה מדמו. בעקבות זאת, הועברו המוצגים הנזכרים למעבדה הביולוגית של המכון הלאומי לרפואה משפטית, שם ביצעה ד"ר מיה פרוינד את הבדיקות וממצאיה העלו כי אדריאן איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת שהכילה תאי זרע.

נוכח האמור בחוות הדעת, פנה ארדריאן, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, לבית-משפט העליון בבקשה לקיום משפט חוזר. שכן, לשיטתו, ממצאיה של ד"ר פרוינד הנם בבחינת ראיה מדעית חדשה, אשר יש בכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. המשיבה טענה כי לאחר שעיינה בניירות העבודה של המומחית ולאחר חילופי דברים עמה, נמצא שקיימת סתירה בין המסקנות הנלמדות מחוות דעתה הסופית, לבין הרישומים בניירות-העבודה ובטיוטא קודמת של חוות הדעת. אשר על כן, ובהסכמת בא כוחו של אדריאן, שוגרה לד"ר פרוינד בקשה להשלמת חוות דעתה, ובמרכזה שאלות הבהרה שונות. בתשובתה הודיעה ד"ר פרוינד כי שגתה בניסוח חוות דעתה, והסבירה כי הקביעה לפיה אדריאן "איננו יכול להיות אחד המקורות לתערובת זו" יסודה בניסוח מוטעה, ולמעשה נכון לומר כי "לא ניתן לחייב או לשלול את אדריאן שוורץ כמקור לתערובת זו".

בהמשך הגיש אדריאן חוות דעת של המומחים מטעמו, פרופ' אדם פרידמן וד"ר אהוד ליפקין, אשר חלקו על המסקנות המתוקנות של ד"ר פרוינד בשני נושאים מרכזיים. ראשית, המומחים מצאו, כי לא ניתן לזהות פרופיל גנטי השייך לאדריאן באף לא אחת מאנאליזות הדנ"א שבוצעו במוצגים מזירת האונס, ולעומת זאת מצאו כי ניתן לזהות – ביחס לשני המוצגים שניטלו מהכתם שנמצא על השמיכה – פרופיל גנטי שאינו שייך לאדריאן, כי אם לזכר אחר.

השופט אדמונד לוי מתח ביקורת על התנהלותה של ד"ר מיה פרוינד. לאור ניסיונה הרב בתחום בדיקות הדנ"א, והעובדה כי חוות דעת עליהן היא חתומה מוגשות לעתים קרובות לבתי המשפט, הניח השופט לוי כי ד"ר פרוינד יודעת היטב את ההבדל בין מינוח השולל עקבות של פרופיל גנטי של חשוד בממצא הנבדק על ידה לבין מינוח המותיר שאלה זו פתוחה. לאור זאת, התקשה לקבל את הסברה של ד"ר פרוינד לפיו מדובר בדרך ניסוח שגויה. אולם בסופו של דבר, קבע כי "לא דרך הניסוח היא העומדת למבחן", אלא עמדתה בשאלות הפורנזיות הנדונות, עמדה שהובהרה הבהר-היטב בשתי חוות דעת נוספות.

השופט לוי קיבל את הבקשה למשפט חוזר לאור חוות הדעת הסותרות, הוא קבע כי אינו מכריע בין חוות הדעת שכן מדובר בתהליך שיכול להתקיים רק בערכאה דיונית. לדעתו של השופט אדמונד לוי, חוות דעת מדעית, פרי עבודתם של מומחים, הקובעת באופן פוזיטיבי כי אדם אינו יכול להיות מבצעה של העבירה בה הורשע היא ראיה רבת חשיבות, ובמקרים מתאימים יש בה פוטנציאל לשינוי תוצאתו של משפט. עוד העיר השופט לוי כי על הראיה לעמוד במבחני מהימנות, וכי עליה לגלות אמינות לכאורית ולעמוד במבחני הקבילות - אך זאת לצורך השימוש בה במשפט עצמו. השופט לוי סיכם כי לאור כך שהוא קיבל את הבקשה לפי עילת הראיות החדשות (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט), הוא לא מצא מקום להוסיף ולבדוק אם עומדת לאדריאן עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט). 

במשפט החוזר הורשע אדריאן מחדש במיוחס לו בכתב האישום נשוא המשפט החוזר, על סמך יתר הראיות שהוצגו במשפט הראשון ולאחר שבחר שלא להביא בפני בית המשפט את הממצאים הסופיים של בדיקת ה-DNA שערכו המומחים מטעמו. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של שוורץ על הכרעת הדין במשפט החוזר.

בקשה נוספת למשפט חוזר שהגיש שוורץ תלויה ועומדת לפני בית המשפט העליון.

עבירה: אינוס.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

בית המשפט המחוזי לא מצא ראיות ישירות שבכוחן להרשיע את דניס. ההכרעה התבססה על שורה של ראיות נסיבתיות, חוות דעת רפואיות וחוות דעת פתולוגית. באשר לאישום הראשון, נדחתה הטענתו של דניס לפיה השבר נגרם כתוצאה מעטיפת בנו בשמיכה באופן הדוק. נקבע, כי לא ניתן לגרום לשבר ספירלי ביד באופן זה, אלא על-ידי פעולה המחייבת הפעלת כוח בעוצמה ניכרת בכיוונים מנוגדים. לכך התווספה הודעתו של דניס בחקירתו במשטרה, לפיה הוא זה ששבר את ידו של התינוק, אם כי הדבר נבע מחוסר זהירות ולא מתוך כוונה לפגוע בו. בדיון בבית המשפט רמז דניס לאפשרות שאשתו היא שגרמה לשבר, אולם אפשרות זו נדחתה בהיעדר תמיכה ראייתית כלשהי. בית המשפט שלל את האפשרות כי האם היא שגרמה למות התינוק, נותרה, לשיטתו, אך האפשרות כי המוות נגרם מידי דניס. חיזוק לכך מצא בית המשפט בעובדה שדניס, בניגוד לאם, הביע תרעומת על הסכמת רעייתו לנתיחת הגופה מבלי שנועצה בו, וכן בעובדה שדניס סיפר על המכה שספג התינוק ממשקוף הדלת רק כשבוע לאחר מות התינוק. כל הסבריו של דניס ל"כבישת העדות" נדחו על ידי בית המשפט כבלתי סבירים וחסרי הגיון. עם זאת, בית המשפט המחוזי השהה קביעתו באשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה, עד שהכריע באישום בעבירת ההריגה. ההרשעה בהריגה התבססה, בעיקרה, על דו"ח הנתיחה שבוצעה על-ידי פרופ' י' היס והמתמחה א' ינאי, ועל חוות דעתו של פרופ' היס. על פי חוות הדעת, מותו של התינוק נגרם בעקבות חבלה קהה בראש, ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) בכח באופן יחסי רב, שגרמה לשבר מורכב בגולגולת.

דניס ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור על הכרעת הדין, באמצו את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כי הוכח באופן חד משמעי שחבלתו של התינוק באישום הראשון וגרימת מותו באישום השני הם תוצאות שנגרמו שעה שהתינוק היה בהשגחתו של דניס לבדו. בכך נדחו טענותיו כי השבר בגולגולת נגרם לאחר מותו של התינוק או במהלך ניסיונות ההחייאה הכושלים, או לחלופין על-ידי אימו של התינוק. עם זאת, מצא בית המשפט העליון מקום להפחית את העונש שנגזר על דניס, זאת משום שלא הוכח במידה מספקת המצב הנפשי שהביא אותו לבצע את התקיפה וההריגה ובוודאי שלא הוכח רצונו לגרום למותו של התינוק. שכן, לאחר אירוע התקיפה הביא דניס, ביחד עם אשתו, את בנו לבית החולים. לאחר האירוע השני, פנה דניס מיידית לשירותי ההצלה ואף ביצע החייאה בבנו, שלא עלתה יפה. על כן, עונשו הכולל הועמד על 14 שנות מאסר.

דניס הגיש בקשה למשפט חוזר באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, שנסמכה על ראיות חדשות שערערו  את יסודות הרשעה וגילו פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט לטובתו. מדובר היה בחוות דעת פתולוגיות חדשות, שערכו שני פתולוגים מומחים – פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל - לאחר שבחנו את הנתונים בדו"ח הנתיחה של המכון לרפואה משפטית ובחוות הדעת של פרופ' היס ובדקו את הממצאים ההיסטולוגיים של רקמות הגופה. ממצאי הבדיקה של פרופ' רוזנמן ופרופ' אריאל עלה כי רון סבל עובר למותו ממחלת לב מולדת ונדירה, אשר בסבירות גבוהה היא זו שגרמה למותו. חוות הדעת אף עוררו חשש ממשי כי נגרם לדניס עיוות דין, הנעוץ בתקלות בעבודה המדעית של המרכז לרפואה משפטית, ובכך קמה עילת עיוות הדין (בהתאם להוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט), זאת כיוון שבית המשפט הסתמך על הדו"ח של פרופ' היס, שכלל ממצאים שגויים, התעלם מנתונים שנרשמו ולא הסיק מסקנות מתבקשות.

בהכרעה בבקשתו של דניס למשפט חוזר העיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק (כתוארו דאז) כי ביסוד המשפט החוזר עומדים שני אינטרסים מתחרים, השאיפה לחקר האמת, ובמסגרתה הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעויות בהרשעה, מחד, ועקרון סופיות הדיון מאידך.

השופט ברק קבע כי בדרך כלל, בהגשת חוות דעת חדשות המצביעות על תיזה עובדתית חלופית, לא תקים עילה להורות על משפט חוזר. אך גם כי על בית המשפט הדן בבקשה לבחון גם את הראיות או העובדות הנוספות לגופן. לאחר שעשה זאת החליט כי בחוות הדעת החדשות נכללים ממצאים אשר לא עמדו לנגד עיני השופטים בערכאות הקודמות, משכך הורה על קיום משפט חוזר בעניינו של דניס. השופט ברק לא דחה גם אם לא קיבל במפורש את הטענה לעיוות דין, אך אכן ניתן לזהות ביקורת סמוייה בכך שקבע כי "מתקיימת עילה, כפי הנדרש בסעיף 31(א) לחוק, לעריכת משפט חוזר, בשל הצטברותן של כל הטענות שנטענו במקרה דנן" - זאת מבלי לנקוב במפורש בעילה הקונקרטית מתוך סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

המשפט החוזר בעניינו של דניס אייזן התנהל תקופה ארוכה. נשמעו מומחים רבים ולבסוף הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום בצורה קיצונית, במיוחד בכל הנוגע להלך הנפשי של דניס בעת ביצוע העבירה העיקרית בה הורשע - עבירה של הריגה. הסדר הטיעון כלל המלצה משותפת של הצדדים להסתפק בתקופת המאסר שדניס ריצה בפועל עד אותה עת – 6 שנים פחות 7 ימים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע וגזר את העונש כפי שהומלץ בהסדר הטיעון, משכך דניס השתחרר עם הרשעתו המחודשת.

עבירה: הריגה, התעללות, תקיפה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש במשפט החוזר.

כשתוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר, ובוטלה הדרישה כי על העובדות או הראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט להיות חדשות, ונוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי -  הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. בית-המשפט העליון, מפיו של המשנה לנשיא ש' לוין, קבע כי אין לבדוק בשנית את הראיות שנבדקו בהחלטתה של המשנה לנשיא בן-פורת. שכן, אף שהסעיף לא איפשר הבאת ראיות שאינן חדשות, בדקה המשנה לנשיא בן-פורת גם ראיות כאלו ובחנה אם קיים יסוד להעלאת ספק באשמתו של ברנס. את שאר העובדות והראיות שהובאו בבקשה ולא נדונו בגדרי הבקשה הקודמת, דן בית המשפט ודחה אותן אחת לאחת. נקבע, כי אין בכוח הראיות שהובאו כדי לקעקע את המסקנה המרשיעה שאליה הגיעו בתי-המשפט. 

בשנת 1999, לאחר שנדחתה בקשתו השלישית של עמוס ברנס למשפט חוזר, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון הלכת קוזלי. בבקשה למשפט חוזר שהגישו מי שהורשעו ברצח הנער דני כץ פסק בית-המשפט העליון כי עילת עיוות הדין כוללת גם עיוות דין שעניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד של הנידון, אף אם לא הוכח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון עקב פגם זה.

על סמך ההלכת קוזלי הגיש עמוס ברנס בקשה רביעית לקיום משפט חוזר בעניינו, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית. השופט דליה דורנר שדנה בבקשה זאת קבעה כי בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. על סמך פגמים אלו, בצירוף לאפשרות כי מודעות להם, בזמן אמת, הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, הורתה השופטת דורנר על קיום משפט חוזר בעניינו של ברנס.

עבירה: רצח.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי במשפט החוזר ("זיכוי אילם").

הלכות: "פגמים דיוניים חמורים מקימים חזקה שאינה ניתנת לסתירה בדבר אפשרות השפעתם על תוצאות המשפט. ואילו פגמים דיוניים מהותיים חמורים פחות מעבירים את הנטל אל כתפי התביעה להראות היעדר אפשרות להשפעה כזאת".

לתיאור מורחב אודות השתלשלות העניינים בפרשת הרשעת השווא של עמוס ברנס - לחצו כאן

הנשיא ברק פסק כי מכתב^-ההגנה והודעת צד ד' ששלח דבש במסגרת התביעה שהוגשה כנגד המבקש על^-ידי "קרנית", עלה כי לדבש, אשר מכר את האופנוע לעמיאל, לא נמסר עת רכש את האופנוע כי הוצא לגביו צו איסור שימוש. משכך, ולאור גירסתו של עמיאל שלפיה אף הוא לא ידע על הצו, הרי שנלמדת האפשרות הממשית לשינוי פסיקתו של בית^-משפט השלום לעניין עבירה של נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, אם בית^-המשפט שידון בעניינו של עמיאל יאמץ את גירסתו. לכן לדעת השופט ברק עלה בידי המבקש להצביע על קיומן של "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

בנוסף אורן עמיאל טען כי בעצת סניגורו הוא נקט קו הגנה יחיד כלפי כל האישומים, ולפיו קיימת טעות בזיהויו כנהג האופנוע המעורב בתאונה. קו הגנה זה  היה חסר כל סיכוי להצליח, באשר קודם למינוי הסניגור שיתף עמיאל פעולה מלא עם המשטרה, וכאשר נחקר לראשונה מסר גירסה מלאה. משכך, נגרם למבקש עיוות דין בשל הייצוג הכושל.

גם טענה זאת התקבלה ע"י הנשיא ברק, שקבע כי מקובלת עליו מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קו ההגנה שהסניגור בחר בו, ואשר עמיאל אימצו עקב גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה והאמון המוחלט שנתן במומחיות הסניגור בתחום דיני התעבורה, מקים חשש ממשי לעיוות דין בכל האמור בעבירות נושא הבקשה. עיון בבקשה ובחומר הראיות המצורף אליה מצביע על כך שקו הגנה זה, אשר התעלם מדברים שעמיאל עצמו אמר לחוקרים טרם שיוצג על^-ידי הסניגור, כמו גם מהתנהגותו בשלבי החקירה המאוחרים יותר, יצר קושי רב במתן הגנה של ממש למבקש במשפטו.

עבירה: נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף ;  נהיגה ברכב שהוצא לגביו איסור שימוש ; נהיגה ללא תעודת ביטוח ; שנוי זהות של רכב או של חלק של הרכב.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: באחת העבירות - זיכוי ללא משפט חוזר. בשאר העבירות - הרשעה חלקית במשפט החוזר.

 לאחר שבחן במבט-על את ההליך שהתקיים בעניינו של המבקש, תוך שהשווה בינו לבין ההליך שנוהל בעניינו של שניידר, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי קיים "חשש ממשי לעיוות הדין" בהרשעתו של לזרובסקי: הראייה המרכזית כנגד לזרובסקי וכנגד שניידר בשני ההליכים הייתה עדותו של המתלונן, כאשר סוגיית מהימנותה של עדות זו היוותה שאלת המפתח בשני ההליכים. השוני בין ההכרעות השונות נובע במידה רבה משאלת העיתוי בו הועלתה התלונה על ידי המתלונן. כל השופטים שדנו בעניינם של המבקש ושל שניידר התייחסו ובצדק בהרחבה לשאלה זו, ולשאלת סמיכותו של עיתוי העלאת התלונה למועד התגייסותו של המתלונן לצה"ל ולהצבתו לשירות קרבי.

בצד ההשקפה הכללית, המקבלת כעניין שבעובדה שקורבנותיהן של עבירות מין, ובייחוד הקטינים שבהם, נוטים לכבוש התלונה בלבם, ולעיתים חולפות שנים ארוכות בטרם יחשפו את שאירע עימם, בשני ההליכים קיימת התייחסות לכך שהמתלונן, ע"פ גרסתו, פתח את סגור ליבו לפני ידידתו וסיפר לה על מה שאירע לו, ולו באופן חלקי, תקופה משמעותית לפני הגשת התלונה על ידו.  בשאלה מתי סיפר המתלונן לידידתו (אשר לא העידה בפני ביהמ"ש) את מה שסיפר – לפני הגיוס או אחריו – נותרה לדעת ביהמ"ש העליון בסופו של יום אי בהירות. 

לדעת בית-המשפט, אילו הובאה אותה הידידה לעדות והייתה "תומכת" בכך שהמתלונן סיפר לה מה שסיפר כמה חודשים לפני גיוסו, בשלב בו טרם העסיק עצמו בשאלה היכן ישרת – סביר להניח שהדבר היה מסיר את החשש שהמתלונן העליל עלילה כדי להשתמט מן הצבא.

לצד זאת הדגישה השופטת מרים נאור כי לא עצם הערכת המהימנות השונה של עדות המתלונן בתיקו של לזרובסקי ובתיקו של שניידר היא העומדת בבסיס המסקנה בדבר חשש לעיוות דין שנגרם ללזרובסקי. מה שעומד ביסוד מסקנה זו הוא הסתירה המהותית והבלתי ניתנת ליישוב באורח ענייני בין הרשעתו של לזרובסקי לבין זיכויו של שניידר בנסיבותיה יוצאות הדופן של פרשה זו. היועץ המשפטי ציין אף הוא בתשובתו כי הסתירה בין תוצאות המקרים אינה פשוטה מבחינת מראית העין.

עבירה: מעשה סדום בקטין, מעשים מגונים בקטין.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - במשפט חוזר.

בקשה זאת היא בקשתו השלישית של ברנס למשפט חוזר. כשתוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר, ובוטלה הדרישה כי על העובדות או הראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט להיות חדשות, ונוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי -  הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. בית-המשפט העליון, מפיו של המשנה לנשיא ש' לוין, קבע כי אין לבדוק בשנית את הראיות שנבדקו בהחלטתה של המשנה לנשיא בן-פורת. שכן, אף שהסעיף לא איפשר הבאת ראיות שאינן חדשות, בדקה המשנה לנשיא בן-פורת גם ראיות כאלו ובחנה אם קיים יסוד להעלאת ספק באשמתו של ברנס. את שאר העובדות והראיות שהובאו בבקשה ולא נדונו בגדרי הבקשה הקודמת, דן בית המשפט ודחה אותן אחת לאחת. נקבע, כי אין בכוח הראיות שהובאו כדי לקעקע את המסקנה המרשיעה שאליה הגיעו בתי-המשפט. 

עבירה: רצח.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה (אך לבסוף בקשה נוספת התקבלה).

לתיאור מורחב אודות השתלשלות העניינים בפרשת הרשעת השווא של עמוס ברנס - לחצו כאן

עבירה: קשירת קשר לבצע רצח, השפעה והטרדה בקשר לעדות, ניסיון להניע באיומים עדים להעיד עדות שקר ולסתור הודעתם במשטרה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר (לעניין העבירה של קשירת קשר לבצע רצח בלבד).

תחילה התנגד היועץ המשפטי לממשלה לבקשה למשפט חוזר, אך לאחר שהורה הנשיא ברק על השלמת חקירה - שינה היועץ המשפטי לממשלה את דעתו, למרות שלא התקיימה אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, וזאת מהטעם האמור להלן:

״קריאת ההודעות שנגבו במהלך החקירה, מותירה רושם כי הנחקרים אינן מגלים בחקירה את כל הידוע להם בעניין זה, וניכר כי הם מתחמקים ממתן תשובה חד־משמעית, במיוחד ביחס לחשדות כנגד הבן, שבינתיים גם אינו מצוי בקשר עם הוריו... כמו כן, התנהגות בני המשפחה המתלוננים ביחס למבקשת, ביטחונם כי היא חפה מפשע ופעולותיהם לפייסה ולפצותה במתנות יקרות ערך, אף המ מעוררים תמיהות באשר לאשמתה" 

נוכח האמור לעיל, ״ומשום תחושת אי הנוחות העולה למקרא ההודעות שנגבו במהלך השלמת החקירה״, הסכים היועץ המשפטי לממשלה לזיכויה של המבקשת מחמת הספק.

מכוח סעיף 10(1) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי״ז־1957  - החליט ביהמ"ש העליון לפסוק על פי הבקשה, חוות הדעת והמסמכים, ללא שמיעת טענות בעל־פה - לבטל את פסק־הדין ולזכות את דינה בר יוסף מהעבירה שהורשעה בה.

עבירה: גניבה ממעביד.

עילה: ראיות חדשות, תחושת צדק.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לקיום משפט חוזר בעניינו של תמיר פלינק, את התנגדותו ביסס על הטעמים דלהלן: ראשית, הטענות באשר לאובדן הזיכרון ולהופעתו מחדש אינן עקביות ואינן  נתמכות בחוות־דעת של מומחים הן באשר לעצם קיומה של תופעה זו בפלינק והן באשר לעיתויה וזיקתו לעיתוי הגשת הבקשה; שנית - אף שפלינק הצהיר כי הוא מוכן לפנות לבדיקת פוליגרף הוא לא עשה כן; שלישית - את הטענה, כי חבלותיו של פלינק אינן מתיישבות עם ההנחה שנהג במכונית בשעת התאונה, היה ניתן להעלות עוד בהליך המקורי - בין בעדויות ראשיות ובין בחקירה נגדית של ד״ר דניאלס פיליפס. מה גם שפלינק העיד בתצהיר שנתן במהלך התביעה האזרחית שהגיש, כי עוד בעת שאושפז לאחר התאונה נאמר לו מפי אנשים שונים. לרבות קרובי משפחה, כי פגיעותיו מצביעות על כך שישב ליד מושב הנהג בשעת התאונה. אחד מהנ״ל אף נפגש עם סניגורו, שהחליט שלא לקרוא לו להעיד; רביעית - חוות־דעתו של פרופ׳ גלי אינה מתיישבת עם העובדה שגם תמיר הנדלר לא נחבל באופן המתיישב עם התנגשות אפשרית בהגה. מה גם שבניגוד להערכה בחוות־דעת, הזגוגית הקדמית של הרכב לא התנפצה וממילא לא הועף תמיר הנדלר דרכה; חמישית - ״הראיות החדשות" (שלשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינן ״ראיות חדשות" כלל, אלא פרשנות חדשה של נתונים קיימים) אינן מחייבות בהכרח כי תוצאות המשפט ישונו ״לטובת הנידון״ כנדרש בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.  שכן גם לפי גרסתו שלו, הפקיר פלינק במודע את ההגה בידי נהג חסר   רישיון, ונהיגתו של זה היא שהביאה לקרות התאונה.

בית המשפט מפי הנשיא אהרן ברק הורה על עריכת משפט חוזר בעניינו של פלינק, הן על סמך עילת הראיות החדשות והן על סמך עילת עיוות הדין. השופט ברק ציין כי לא הוצגו בפניו ״עובדות או ראיות" במובנן הצר. אלא טענות  המסתמכות על זיכרונו ששב אליו, וחוות־דעת מומחים המסתמכות על ראיות שהיו בפני בית־המשפט לתעבורה כל העת. ולמרות זאת הוא  לא מצא מקום לסכל על הסף את בקשתו של פלינק. זאת, משום שכשם שלמעשה הושתתה הרשעתו על דבריו הוא, כך גם ראוי לייחס משקל הולם לטענותיו  הנוכחיות. בפרט כאשר הן נתמכות, על פניהן, בנתונים חיצוניים. בהתייחס למצבו בעת שהובא לבית החולים נכתב בטופס סיכום המחלה: ״התקבל לאחר תאונת דרכים שבה נחבל בראשו ובפניו. כנראה איבד הכרתו. בבדיקתו - יציב המודינמית, בהכרה, מתמצא במקום ובזמן. אמנזיה לגבי המקרה״. עוד הוסיף הנשיא ברק כי קיים חשש לעיוות דין בעניינו של תמיר פלינק, שכן אם יתקבלו טענותיו יתכן שיזוכה מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וגם במקרה שהרשעתו תשאר בעינה על סמך אחריותו לנהיגתו של אחר - "עדיין קיימת הבחנה בין מי שבנהיגתו הוא גרם לתאונה לבין מי שמסר את ההגה לידי נהג חסר רישיון, והאחרון הוא שגרם לתאונה. כך שלפחות במובן זה עשוי קיומו ש ל משפט חוזר לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש". אמירה זאת הינה מהפכנית בכך שאינה דורשת שינוי משפטי בתוצאות ההליך אלא מסתפקת בשינוי עובדתי בלבד. לצד זאת הנשיא ברק גם דחה את טענת היועץ המשפטי לממשלה לפיה על המבקש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין (עיוות שהתקיים, לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בכך שפלינק מסר בעבר גירסאות סותרות, בכך שנוכח  חלוף הזמן אין עוד אפשרות להעמיד לדין את המשתתפים האחרים בנסיעה).

עבירה: גרימת מוות ברשלנות, סטייה מנתיב תחבורה שלא לצורך, נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות (התעוררות זיכרונו של פלינק, חוות־הדעת החדשות מטעם המומחים), עיוות דין (הפונטנציאל הראייתי הטמון בראיות שהוצגו לשינוי תוצאות המשפט לטובת הנדון - הקים לדעת הנשיא ברק חשש לעיוות דין).

הלכות: די בפוטנציאל לשינוי עובדתי, ולאו דווקא משפטי, לטובת הנדון כדי לבוא בגדר סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, המבקש עריכת משפט חוזר אינו נדרש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

טענות מרכזיות: שימוש באמצעים פסולים בחקירה.

ביהמ"ש פסק כי בנסיבות העניין, יש להורות על קיומו של משפט חוזר. זאת, מכמה טעמים שכל אחד מהם, כשלעצמו, אינו מבסס עילה למשפט חוזר, אך הצטברותם לכדי מכלול –  ב"מבט-על" – היא המבססת במקרה זה את העילה למשפט חוזר: ראשית, עצם ריבוים של חילוקי דעות בין הגורמים הציבוריים-מקצועיים המעורבים בעניין. שנית, העובדה שדבר חקירת המבקשים על-ידי שירות הביטחון הכללי ותוצאותיה כלל לא הובאו לידיעת הערכאות השונות והצדדים (ובעיקר הסניגוריה); לו היה חומר חקירה זה – המצביע על היעדרו של מניע לאומני והמעלה – במידת מה – ספקות באשר לאשמתם של המבקשים – מצוי בידי הסניגוריה, ייתכן שהיה מועיל להגנתם האפקטיבית של המבקשים, וגלום בו פוטנציאל כלשהו לשינוי תוצאות המשפט. שלישית, בייצוגם של המבקשים נפלו כשלים אחדים – אי-העדתם של מרבית המבקשים בערכאה הראשונה שעה שבפני בית-המשפט עמדו הודאותיהם ומימצאים נוספים, ושעה שאי-העדתם יכולה לשמש חיזוק בפני עצמו; היעדרו של חומר החקירה בעניין חקירת השב"כ; זמן הכנה קצר למשפט ואי-נוכחות הסניגורים כולם בישיבות בית-המשפט. רביעית, הטענה בדבר ה"תבניתיות" שביסוד אי-ההתאמות שבהודאות המבקשים. חמישית, החיזוקים והאינדיקציות השונות לחפות המבקשים.

עבירה: רצח, חטיפה, קשירת קשר לחטיפה לשם רצח.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר

הלכות: "במצבים רבים קיומו של פגם דיוני חמור מקים חזקה להשפעה על תוצאת ההליך".

בהמשך מציין הנשיא לנדוי כי בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון לא חלקה ההגנה על כך שהאקדח, אשר נתגלה למחרת היום, הוא הכלי, ממנו נורו היריות הקטלניות. לעומת זאת נטען בשמו, שהמקום בו נמצא האקדח (פינת הרחובות הירקון-נס ציונה) לא היה במסלול המרדף אחריו, וכי מתקבל על הדעת, שהיורה האמיתי או אדם בשליחותו הוא אשר "שתל" את האקדח בין שעת המרדף לבין מציאתו כמתואר, אולי כדי לטפול עליו את מעשי הרצח. גירסה זו נדחתה בשתי הערכאות. נקבע בבית המשפט המחוזי ואושר בערעור - שהמערער לא נקלע למרדף באקראי, אלא ברח משם על נפשו ותוך כדי בריחתו השליך במסלול ריצתו אותו אקדח אל המקום בו נתגלה למחרת היום.

הבקשה לעריכת משפט חוזר הוגשה, כמבואר, באיחור רב. הטעם לכך הוא, שרק בנובמבר 1980, תוך עיון בתיק החקירה המשטרתית, שהועמד לרשותו של פרקליט מטעמו, נתגלה בו דף מיומן, שכתב מר אהרון ברגמן, במסגרת מילוי תפקידו כמומחה לבאליסטיקה במחלקת הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל. הרישום בוצע בזמנו לצורך ניסוי ירי באקדח הנדון. נאמר שם:

"הכלי מגורז עם גריז יבש, הצינה זזה בקושי, הקנה נראה נקי. לא העברתי פלנלית ניקוי מחשש לטשטש הסלילים... הערה: אחרי היריה הראשונה הכלי פעל בסדר ביתר היריות"

הבקשה לדיון חוזר נשענה בעיקר על קביעת המומחה כי "הקנה נראה נקי". טענת הסנגור הייתה, שאם אמנם היה קנה האקדח נקי, כי אז לא ייתכן שממנו נורו היריות הקטלניות, שכן כל ירייה גורמת להיווצרות פיח בקנה.

אם כי קיימות אפשרויות רבות ושונות - כגון, שמר ברגמן טעה בתארו את הקנה כנקי, או שהקנה נוקה על-ידי מאן דהוא לאחר שנתגלה אך לפני שהגיע אל מר ברגמן לבדיקה, או שהיריות הקטלניות נורו מאקדח אחר, אפשרויות שמנה בהחלטתו - ראה הנשיא ברישום "הקנה נראה נקי" ראיה חדשה, שלא הומצאה בזמנו לפרקליטות המדינה, ואשר "יכולה... להתישב עם גירסת המבקש שהאקדח 'הושתל' באותו מקום. כי פעולה זו היתה יכולה להעשות אחרי שהקנה נוקה מפיח היריות". הנשיא נדוי שקל את טענת היועץ המשפטי לממשלה, "שגם כאשר מביאים בחשבון את קביעתו של המומחה שקנה האקדח נראה נקי, עדיין היה יסוד להרשעה בכלל הראיות שהוגשו במשפט, ובין היתר בממצאו העיקרי של המומחה מר ברגמן, על יסוד ניסוי הירי שערך, שהקליעים אשר הוצאו מגופות הקרבנות נורו מאותו אקדח והממצא העובדתי הנוסף של שתי הערכאות שעדויותיהם של עדי תביעה אשר ראו את הבורח בבריחתו מעידות על מסלול רצוף של הבורח ממקום הפשע ועד למקום שבו נתפס המבקש".

מסקנתו של הנשיא לנדוי הייתה, כי "הממצא כי היריות נורו מן הכלי הנדון ושהכלי הושלך על ידי היורה בעת בריחתו אכן היה יסוד מהותי במבנה ההרשעה בשתי הערכאות והראיה החדשה שנתגלתה יש בה כדי להטיל ספק ביציבות היסוד הזה".

בכך לדעתו התקיימה הדרישה כי הראיה החדשה תהא עשויה "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".  לצד זאת, הנשיא לנדוי הבהיר היטב, כי לא עליו המלאכה להעריך את כלל הראיות הערכה חדשה משלו, וכי רחוק הוא לקבוע עמדה, מה יהיו התוצאות של המשפט החוזר.

עבירה: רצח

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר (ערעור שהוגש כנגד ההרשעה נדחה).