מ"ח 4362/07 בשן נ' מדינת ישראל (2008)
תקציר: זאב בשן, איש עסקים שחי ופעל בארצות-הברית, נטל מספר הלוואות מבנקים מקומיים. אלו דרשו כערובה את שעבוד הנכסים מושא ההלוואות בדרגת קדימות ראשונה, וכן ביטוח זכויותיהם כבעל השעבוד. המבקש – שפעל בצוותא עם שותפה שעבדה בחברת נאמנות אמריקאית (Escrow agent) – הציג מצג כוזב, כי כספי ההלוואות מיועדים להסרת שעבודים קודמים הרובצים על הנכסים, וכי עם קבלת ההלוואות יזכו המלווים לשעבוד ראשון בנכסים, וכתוצאה מכך קיבל לידיו הלוואות בסכום שעלה על 19,000,000 דולרים. ברם, בסכום זה עשה המבקש שימוש לצרכיו האישיים ולצרכיה של חברה שבשליטתו, בניגוד לתנאיהם של הסכמי ההלוואה. בגין מעשים אלה, הרשיעו בית-המשפט המחוזי בתל אביב את המבקש בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה, וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. דינו נגזר לחמש וחצי שנות מאסר; שנתיים וחצי מאסר על-תנאי; קנס בסך ארבעה מיליון ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו.
בערעור שהוגש הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש טען בשן כי העונש חרג מהעונש שבית-המשפט הוסמך לגזור לו, וזאת בהתבסס על הנחיות הענישה הפדראליות של ארה"ב (שכן הוא ביצע את המעשים עת ששהה בארה"ב). בית המשפט העליון זה זיכה אותו מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט, אולם הותיר על כנן, בדעת רוב (הנשיא א' ברק והשופטת א' פרוקצ'יה), את ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה. דעת המיעוט (כבוד השופטת ד' דורנר) סברה, כי יש מקום לזכותו מעבירות המרמה ולהרשיעו תחתן בעבירות של זיוף. בהתייחס לעונש, דחה בית-המשפט את השקפת המבקש, לפיה הנחיות הענישה הפדראליות קובעות רף ענישה מקסימאלי ומחייבות את בית-המשפט בישראל. עם זאת, ומאחר והמבקש זוכה מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט הועמד עונשו על חמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו. בקשה לדיון נוסף שהגיש בשאלת מעמדן של ההנחיות הפדראליות בעניינו נדחתה.
בקשתו למשפט חוזר נסמכה, בין היתר, על תצהיר חדש של עדת התביעה סוזן רולינגס, מי שהייתה שותפתו לעבירות ונשפטה בגין חלקה במעשים אלה בארצות-הברית. במסגרת תצהיר זה טענה רולינס כי העדות המפלילה אותה מסרה בבית-המשפט המחוזי, הייתה כוזבת. נטען, כי תצהיר זה חושף את הלחץ הכבד והפסול שהופעל על עדה זו במהלך המשפט, לאחר שרשויות התביעה בארצות-הברית הבטיחו לה כי אם תפליל את המבקש, ימתיקו את עונשה.
עוד הפנה המבקש לפסק דין בפרשה אחרת, שניתן זמן קצר בלבד לאחר שערעורו נדחה, בו נתנה פרשנות להוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ממנה עולה כי לא ניתן היה להשית עליו עונש חמור מזה שהיה מוטל עליו לו נשפט בארצות-הברית. לגרסתו, אילו היה נשפט שם, העונש שהיה מוטל עליו לא היה עולה על 21 חודשי מאסר. לטענתו, הנחיות הענישה הפדראליות הן הקובעות עונש מרבי זה, עונש ממנו חרגו הערכאות בישראל.
בית המשפט פסק כי הראיות שהוצגו על ידי המבקש כלל אינן חדשות, והן היו בפני הערכאות שדנו בעניינו. ואף כי העובדה שעדת התביעה סוזן רולינס ביקשה לחזור בה מגרסתה המפלילה הייתה ידועה לכל, והיא אינה בגדר ראיה חדשה. עוד ציין בית המשפט כי עתירתו של המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר לעניין העונש שהושת עליו איננה טריוויאלית כלל ועיקר. לדעת בית המשפט זוהי שאלה אם העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט יוחדו למקרים של הרשעת חף מפשע, או שהן כוללות גם מקרה בו נפלה טעות במלאכת גזירת העונש. לבסוף נפסק כי בעוד שהעילה של עיוות-דין שמורה לאותם מקרים בהם המשפט החוזר מכוון רק כנגד ההרשעה, הרי שהעילה של "ראיות חדשות" עשויה לאפשר, בנסיבות המתאימות, להורות על קיומו של משפט חוזר גם כנגד העונש, אך לא די בהצגתה של ראיה המוכיחה נסיבה או שיקול נוסף להמתקת העונש, אלא נדרש, שהראיה המוצגת תהא כה משמעותית עד שיהיה בה כדי לשנות את עונשו של המבקש מן הקצה אל הקצה - דבר שלא הוכח בעניינו של המבקש, ועל כן בקשתו נדחתה.
עבירה: קבלת דבר במרמה.
עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.
תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.
הלכות: גם ראיות לעניין העונש, שלא הוצגו בפני הערכאה הדיונית, עשויות לשמש בסיס לעריכתו של משפט חוזר, באשר גם ראיות כאלו עשויות "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". אך לא די בהצגתה של ראיה המוכיחה נסיבה או שיקול נוסף להמתקת העונש, אלא נדרש, שהראיה המוצגת תהא כה משמעותית עד שיהיה בה כדי לשנות את עונשו של המבקש מן הקצה אל הקצה.