פסיקה

טענות מרכזיות

שינוי הלכתי

מ"ח 4362/07 בשן נ' מדינת ישראל (2008)

סמסטר: 
שנה: 
2008

תקציר: זאב בשן, איש עסקים שחי ופעל בארצות-הברית, נטל מספר הלוואות מבנקים מקומיים. אלו דרשו כערובה את שעבוד הנכסים מושא ההלוואות בדרגת קדימות ראשונה, וכן ביטוח זכויותיהם כבעל השעבוד. המבקש – שפעל בצוותא עם שותפה שעבדה בחברת נאמנות אמריקאית (Escrow agent) – הציג מצג כוזב, כי כספי ההלוואות מיועדים להסרת שעבודים קודמים הרובצים על הנכסים, וכי עם קבלת ההלוואות יזכו המלווים לשעבוד ראשון בנכסים, וכתוצאה מכך קיבל לידיו הלוואות בסכום שעלה על 19,000,000 דולרים. ברם, בסכום זה עשה המבקש שימוש לצרכיו האישיים ולצרכיה של חברה שבשליטתו, בניגוד לתנאיהם של הסכמי ההלוואה. בגין מעשים אלה, הרשיעו בית-המשפט המחוזי בתל אביב את המבקש בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה, וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.  דינו נגזר לחמש וחצי שנות מאסר; שנתיים וחצי מאסר על-תנאי; קנס בסך ארבעה מיליון ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו.

בערעור שהוגש הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש טען בשן כי העונש חרג מהעונש שבית-המשפט הוסמך לגזור לו, וזאת בהתבסס על הנחיות הענישה הפדראליות של ארה"ב (שכן הוא ביצע את המעשים עת ששהה בארה"ב).  בית המשפט העליון זה זיכה אותו מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט, אולם הותיר על כנן, בדעת רוב (הנשיא א' ברק והשופטת א' פרוקצ'יה), את ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה. דעת המיעוט (כבוד השופטת ד' דורנר) סברה, כי יש מקום לזכותו מעבירות המרמה ולהרשיעו תחתן בעבירות של זיוף. בהתייחס לעונש, דחה בית-המשפט את השקפת המבקש, לפיה הנחיות הענישה הפדראליות קובעות רף ענישה מקסימאלי ומחייבות את בית-המשפט בישראל. עם זאת, ומאחר והמבקש זוכה מהעבירה של שיבוש מהלכי משפט הועמד עונשו על חמש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח או שנת מאסר תמורתו. בקשה לדיון נוסף שהגיש בשאלת מעמדן של ההנחיות הפדראליות בעניינו נדחתה.

קרא עוד

בקשתו למשפט חוזר נסמכה, בין היתר, על תצהיר חדש של עדת התביעה סוזן רולינגס, מי שהייתה שותפתו לעבירות ונשפטה בגין חלקה במעשים אלה בארצות-הברית. במסגרת תצהיר זה טענה רולינס כי העדות המפלילה אותה מסרה בבית-המשפט המחוזי, הייתה כוזבת. נטען, כי תצהיר זה חושף את הלחץ הכבד והפסול שהופעל על עדה זו במהלך המשפט, לאחר שרשויות התביעה בארצות-הברית הבטיחו לה כי אם תפליל את המבקש, ימתיקו את עונשה.

עוד הפנה המבקש לפסק דין בפרשה אחרת, שניתן זמן קצר בלבד לאחר שערעורו נדחה, בו נתנה פרשנות להוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ממנה עולה כי לא ניתן היה להשית עליו עונש חמור מזה שהיה מוטל עליו לו נשפט בארצות-הברית. לגרסתו, אילו היה נשפט שם, העונש שהיה מוטל עליו לא היה עולה על 21 חודשי מאסר. לטענתו, הנחיות הענישה הפדראליות הן הקובעות עונש מרבי זה, עונש ממנו חרגו הערכאות בישראל. 

בית המשפט פסק כי הראיות שהוצגו על ידי המבקש כלל אינן חדשות, והן היו בפני הערכאות שדנו בעניינו. ואף כי העובדה שעדת התביעה סוזן רולינס ביקשה לחזור בה מגרסתה המפלילה הייתה ידועה לכל, והיא אינה בגדר ראיה חדשה.  עוד ציין בית המשפט כי עתירתו של המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר לעניין העונש שהושת עליו איננה טריוויאלית כלל ועיקר. לדעת בית המשפט זוהי שאלה אם העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט יוחדו למקרים של הרשעת חף מפשע, או שהן כוללות גם מקרה בו נפלה טעות במלאכת גזירת העונש. לבסוף נפסק כי בעוד שהעילה של עיוות-דין שמורה לאותם מקרים בהם המשפט החוזר מכוון רק כנגד ההרשעה, הרי שהעילה של "ראיות חדשות" עשויה לאפשר, בנסיבות המתאימות, להורות על קיומו של משפט חוזר גם כנגד העונש, אך לא די בהצגתה של ראיה המוכיחה נסיבה או שיקול נוסף להמתקת העונש, אלא נדרש, שהראיה המוצגת תהא כה משמעותית עד שיהיה בה כדי לשנות את עונשו של המבקש מן הקצה אל הקצה - דבר שלא הוכח בעניינו של המבקש, ועל כן בקשתו נדחתה.

 

עבירה: קבלת דבר במרמה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

הלכות: גם ראיות לעניין העונש, שלא הוצגו בפני הערכאה הדיונית, עשויות לשמש בסיס לעריכתו של משפט חוזר, באשר גם ראיות כאלו עשויות "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". אך לא די בהצגתה של ראיה המוכיחה נסיבה או שיקול נוסף להמתקת העונש, אלא נדרש, שהראיה המוצגת תהא כה משמעותית עד שיהיה בה כדי לשנות את עונשו של המבקש מן הקצה אל הקצה.

 

קראו פחות

מ"ח 4737/07 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (2007)

סמסטר: 
שנה: 
2007

תקציר: אנטולי מירופולסקי וסרגיי בקייב, הורשעו בבית המשפט המחוזי ברצח חברם. גופת המנוח התגלתה בנהר הירדן,  עובדה שהחשידה את המבקשים לאור כך ששבועות שקדמו למותו נהג המנוח להצטרף לאנטולי וסרגי ולצאת מדי סוף-שבוע לדיג בנהר הירדןבחקירתם במשטרה לאחר הרצח הכחישו המבקשים כי יצאו לטיול דיג בסוף השבוע בו מצא המנוח את מותו וטענו כי הם שהו כל אותה העת בכרמיאל. הראיות כנגד המבקשים היו נסיבתיות ועיקרן באיכוני טלפון נייד הממקמים אותו בזירת האירוע. המבקש הגיש ערעור יחד עם הנאשם הנוסף, במסגרתו טענו כי אין די בראיות הנסיבתיות נגדם כדי להגיע למסקנה מחייבת אחת כי הם שביצעו את הרצח. הערעור נדחה וכך גם בקשה לדיון נוסף בעניינם. בבקשה למשפט חוזר טענו כי לפי החלטה בתיק אחר (עניין אוחנה) לפיה קבילות האיכונים מותנית בהוכחת התנאי לקבילות רשומה מוסדית הקבועים בסעיף 36(א) לפקודת הראיות, עשויה לשנות מהותית גם בתיק שלהם ומעידה על עיוות דין במשפטם.

קרא עוד

בית המשפט דחה את הבקשה למשפט חוזר וקבע כי ההחלטת הבניים בעניין אוחנה איננה ההלכה מחייבת לגבי קבילותם של איכוני טלפונים. והוסיף, כי אף אם היה שינוי בהלכה אין הוא נכנס תחת העילות הדורשות ראיה או עובדה העשויים לשנות את תוצאות המשפט. ביחס לעילת עיוות הדין, קבע בית המשפט כי אמנם ניתן לטעון לעיוות דין כשקיימת פסיקה חדשה המטיבה עם הנאשם, אך יש לנהוג בה בזהירות ותחול רק בשינוי הלכה של בית המשפט העליון. למעלה מין הצורך מוסיף בית המשפט כי אף אם עמדה ההחלטה בעניין אוחנה בתנאים שהוגדרו עד כה, היא איננה רלווננטית לענייננו, שכן לא הובעה התנגדות להבאת האיכונים כראייה בדיון העיקרי.

 

עבירה: רצח בכוונת תחילה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

הלכות: "אפילו היה שינוי בהלכה פסוקה שיש בו כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקשים, הרי שהוא אינו נכנס, כך נראה, לגדרה של העילה המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, שכן הוא אינו "עובדה" או "ראיה" העשויה לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש משפט חוזר".

 

קראו פחות

מ"ח 8390/01‏ אקסלרוד נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: למחרת רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (ביום 5.11.1995) אמר דוד אקסלרוד לכתב רדיו: "כמו שאמר חבר שלו ערפאת, כל כלב ביג'ו יומו, מה אתה רוצה". לשאלת הכתב אם לא הצטער על כך שיהודי נרצח, השיב: "מונח לא נכון. זה לא יהודי נרצח. זה בוגד חוסל... חיסול אויב זה דבר חיובי". עיקרי הדברים שודרו באמצעי התקשורת. כנגד אקסלרוד הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה על סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948. בית משפט השלום זיכה את אקסלרוד. אך הערעור שהגישה התביעה נתקבל ואקסלרוד הורשע. הוטל עליו מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן קנס בסך 3,000 ש"ח. אקסלרוד הגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, אולם בקשתו נדחתה. הקנס שולם.

כשנה וחצי לאחר שפסק דינו של אקסלרוד נעשה חלוט ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין ג'בארין נ' מדינת ישראל (דנ"פ 8613/96). בפרשה זו נדון פירושו של סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, הסעיף שעל פיו הורשע גם אקסלרוד. דעת הרוב קבעה שתחולתו של סעיף 4(א) לפקודה מוגבלת לפרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות של ארגון טרור. על יסוד פירוש זה ג'בארין זוכה, שכן בדבריו לא היו דברי שבח ועידוד למעשי אלימות הננקטים על ידי ארגון טרור.

קרא עוד

בעקבות פרשת ג'בארין התעוררה השאלה מה השפעתה של אותה הלכה על אחריותם של נאשמים אשר הורשעו על פי הפירוש שניתן לסעיף 4(א) לפקודה לפני פרשת ג'בארין, ואשר לאור אותה פרשה לא היה מקום להרשעתם. עמדת המדינה הייתה באשר לאותם נאשמים שתיקיהם עדיין תלויים ועומדים, כי מן הראוי לזכותם. אכן, בארבעה מקרים שהיו תלויים ועומדים בבית המשפט העליון, ואשר בהם הורשעו נאשמים בגין פרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות, בלא שאלימות זו הייתה של ארגון טרור, הודיעה המדינה כי מקובל עליה כי יש לזכות את המערערים או המבקשים. אך עדיין נותרה השאלה מה דינו של אקסלרוד, שעניינו שלו דומה לארבעת המקרים האחרים שנידונו בפני בית המשפט העליון פרט לכך שענינו שלו הסתיים בפסק דין חלוט.  אקסלרוד פנה לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לקיים משפט חוזר בעניינו.

אקסלרוד טען ששינוי ההלכה בפרשת ג'אברין משליך באופן ישיר על עניינו. לטענתו, לו הייתה הפרשנות לסעיף 4(א) האמור משתנה בטרם הפך עניינו חלוט היה הדבר מוביל לזיכויו. לפיכך שינוי הפרשנות מהווה עובדה חדשה המצדיקה קיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. לחלופין טען לעיוות דין חמור כתוצאה מההרשעה על סמך הפרשנות שהשתנתה, ועל כן עומדת לו העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

מטעם המדינה נטען כי שינוי הלכה אינו מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. כמו כן אין בהרשעה על פי הדין אשר שרר ביום ביצוע העבירה, ואשר שונה בפרשה שיפוטית, משום עיוות דין המאפשר משפט חוזר. לדעת המדינה קיים הבדל מהותי, לעניין שינוי הלכה, בין הליכים משפטיים תלויים עומדים לבין הליכים משפטיים חלוטים. הבדל זה מצדיק את השוני בתוצאה בשני המקרים.

נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שדן בקשתו של אקסלרוד למשפט חוזר, השאיר בצריך עיון את השאלה האם שינוי הלכה מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. אך נטה לדעה כי שינוי הלכתי אינו נופל למסגרת זו. עם זאת, השופט ברק קיבל את הבקשה למשפט חוזר על סמך עילת "עיוות הדין". הכרעתו נשענה על ארבעה יסודות: מבחינה "דוקטרינרית" הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת כרגיל למפרע ; קביעת פסיקה קודמת כי לדיבור "עיוות דין" יש ליתן "פירוש רחב" ; תחושת המקריות, שכן אילו נשמעה בקשת אקסלרוד לרשות ערעור כמה חודשים מאוחר יותר, היא הייתה נענית, ובית המשפט היה מזכה אותו. לעניין זה העיר השופט ברק כי המקריות מולידה חוסר שוויון, ותחושת הפליה. ; שמיתת הבסיס החברתי-מוסרי להרשעתו של אקסלרוד עם שינוי ההלכה.

נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, הנשיא ברק הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר.

 

עבירה: תמיכה בארגון טרור.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

הלכות: בגדר סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט ניתן לכלול "עיוות דין" הנגרם בשל הלכה שיפוטית חדשה המיטיבה עם נאשם. התנאים לכך: 1. סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט יחול רק במקום שבית המשפט העליון – שהלכתו מחייבת את כל בתי המשפט – שינה באופן ברור הלכה קודמת משלו; 2. שינוי ההלכה משפיע במישרין על האחריות הפלילית של מבקש המשפט החוזר או על תוצאותיה; 3. שינוי ההלכה מעורר חשש של ממש לעיוות דין. אין די בחשש "סתם";

 

קראו פחות