check
אדם אחר זוכה תחת מסכת עובדתית דומה | קליניקת החפות

פסיקה

טענות מרכזיות

אדם אחר זוכה תחת מסכת עובדתית דומה

מ"ח 3689/13 חמאדה נ' מדינת ישראל (2013)

סמסטר: 
שנה: 
2013

תקציר: בית משפט השלום הרשיע את כאלד חמאדה בהתפרצות למגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא ובעבירת גניבה בצוותא. על פי עובדות כתב האישום, חמאדה התפרץ יחד עם אדם נוסף לדירה בראשון-לציון באמצעות פתיחת הדלת הראשית לדירה במפתח מתאים, בכוונה לבצע גניבה או פשע. חמאדה ושותפו גנבו בצוותא מהדירה תכשיטים, כספת ובה כסף מזומן, ודברי ערך נוספים. בית המשפט גזר על חמאדה 22 חודשי מאסר בפועל, לריצוי במצטבר לכל מאסר אחר שהוא מרצה, 18 חודשים מאסר על תנאי שחמאדה לא יעבור במשך 3 שנים עבירות רכוש מסוג פשע, קנס בסך 5,000 ₪ ופיצוי למתלוננים בסך 5,000 ₪. 

קרא עוד

בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען חמאדה כי "הרוח החיה" מאחורי ביצוע העבירות היה שותפו, והדגיש שיקולים לקולא בעניינו שלו. בא כוחו של חמאדה הצהיר בבית המשפט כי אינו מערער על הכרעת הדין, אולם טען כי בית המשפט לא עשה הבחנה מספקת בין עברו של חמאדה לבין עברו של שותפו או בין חלקם השונה בביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש, והותיר את גזר דינו של בית משפט השלום בעינו.

במקביל, הגיש שותפו של המבקש, אף הוא ערעור, כאשר ערעורו נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין  - וערעורו נתקבל. השותף זוכה מחמת הספק מביצוע העבירות. בפסק הדין נקבע, כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת, כאשר אלו מעלים סתירות ותמיהות שקשה ליישבן. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם התגלעו סתירות ושקרים בעדויותיהם של חמאדה ושותפו, בין היתר בגרסתם לענין נוכחותם במקום האירוע ותכלית היותם שם. אולם, יתר הראיות אשר בידי התביעה ואשר שימשו לבית המשפט קמא בהרשעתו אינן אלא ראיות נסיבתיות, אשר אינן קושרות את השותף באופן ישיר לעבירות, ולא עולה מהן מסקנה אחת ויחידה המפלילה את השותף. כמו כן, גם בעדויות מטעם עדי התביעה נמצאו סתירות רבות, מהותיות ואשר יורדות לשורש הענין. כך למשל, הצביע בית המשפט המחוזי על גרסאות שונות וסותרות של בעלת הבית באשר למיקום בו המפתחות נמצאו לאחר הפריצה, ועל ספקות שעולים מכך שבעלי הבית, אשר הכירו את שותפו של חמאדה היטב, טוענים כי לא זיהו אותו מיד בסרטוני האבטחה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי האפשרות החלופית שהעמידה ההגנה מכרסמת ופוגעת בגרסת המדינה עד כדי יצירת ספק סביר באשמת השותף.

חמאדה הגיש בקשה לעריכת משפט חוזר. במסגרתה טען כי מאחר שהורשע על פי אותן ראיות על בסיסן זוכה שותפו, ברי כי היה מזוכה בבית המשפט המחוזי, לו רק היה מערער על הכרעת הדין ולא רק על גזר הדין. לדבריו, הסתירות בעדויות עדי התביעה והפגמים בתשתית הראייתית שהובילו לזיכוי השותף מעלים את אותם קשיים ביחס לקביעה בדבר מעורבותו שלו באירוע. 

היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית המשפט העליון כי הוא מסכים לזיכויו של חמאדה ללא עריכת משפט חוזר, בהתאם לסמכות בית המשפט המעוגנת בסעיף 31(ד)לחוק בתי המשפט. לעמדת המדינה, בנסיבות החריגות של פרשה זו קיים חשש לעיוות דין בהותרת ההרשעה על כנה. מאחר והתקבל ערעורו של השותף על הכרעת דינו של בית משפט השלום, במסגרתה הורשע גם חמאדה, ולאחר שנקבע כי יש לזכותו מחמת הספק, יש בעובדה זו כדי להכריע גם את דינו של חמאדה, אף שלא הגיש ערעור על הכרעת הדין האמורה. זאת, מאחר והתשתית הראייתית העומדת בבסיס הכרעתו של חמאדה זהה לזו שעל בסיסה הורשע שותפו. עוד הוסיפה המדינה שקביעת בית המשפט המחוזי אודות ספק סביר בנוגע לתזה שהציגה המדינה ולפיה השניים ביצעו בצוותא עבירות התפרצות וגניבה משליכה על הרשעת חמאדה, וזו אינה יכולה עוד לעמוד.

השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, הורתה על קיום משפט חוזר בהתבסס על עילת עיוות הדין הנזכרת בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. מכיוון שנגד חמאדה ושותפו הוגש כתב אישום משותף, ניתנה הכרעת דין משותפת, הרשעת חמאדה ושותפו נסמכה על אותה תשתית עובדתית. וכן הואיל ובערעורו של השותף קבע בית המשפט המחוזי כי קיימים קשיים וסתירות רבות בגרסאותיהם של עדי התביעה, המעמידים בספק את אמינותם. קביעות המהימנות שמשליכות, מטבע הדברים, אף על התשתית הראייתית עליה נשען בית משפט השלום בהרשעתו את חמאדה, באשר הן פוגעות במהימנות שייחס בית משפט השלום לעדים אלו. קביעות בית המשפט המחוזי אודות הפגמים המהותיים בהליך החקירה משליכות אף הן באופן ישיר על הממצאים עליהם הסתמך בית משפט השלום בהכרעתו בעניינו של חמאדה. על כן קבעה כי הותרת אשמתו של חמאדה על כנה עלולה ליצור עיוות דין כלפיו. נוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לזיכויו של חמאדה, ומכוח סמכותה לפי סעיף 31(ד)לחוק בתי המשפט - זיכתה השופטת נאור את חמאדה מכל העבירות בהן הורשע.

 

עבירה: התפרצות למגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא, גניבה בצוותא.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 2165/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2011)

סמסטר: 
שנה: 
2011

תקציר: פלוני הועמד לדין, בהיותו קטין, ויוחסה לו עבירת אינוס בנסיבות מחמירות, יחד עם שלושה נאשמים נוספים. בסופם של ההליכים, הורשעו שני הנאשמים אחרים, שהיו בגירים, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעוד, פלוני ונאשם נוסף, שהיה קטין גם הוא, זוכו מעבירת האינוס. עם זאת נקבע כי פלוני ביצע עבירה של אי-מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין. עניינו של פלוני הסתיים באי-הרשעה לפי סעיף 24(2) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971. כלומר, בית המשפט קבע פוזיטיבית כי הוא מצא את פלוני אשם בביצוע המעשים מעבר לכל ספק סביר, אך בחר שלא להרשיעו. 

לאחר שבית המשפט העליון קיבל את ערעורם של שני הבגירים וזיכה אותם, מחמת הספק, מביצוע העבירה, פנה פלוני לבית המשפט העליון בבקשה לעריכת משפט חוזר בעילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, היא עילת "עיוות הדין". זאת בטענה כי הותרת הקביעה שהוא ביצע עבירה של אי מניעת פשע, שממנו זוכו בסופו של יום שלושת הנאשמים האחרים להם יוחסה מעורבות במעשה, אינה צודקת ויוצרת עיוות דין כלפיו.

קרא עוד

על אף שהשופטת עדנה ארבל ציינה בהחלטתה כי "ככלל, אין לקבוע כי לא ניתן להרשיע אדם בעבירת אי-מניעת פשע מקום בו לא הורשע מבצע הפשע, ובלבד שהוכחו לגבי הנאשם יסודותיה של עבירת אי-מניעת הפשע – הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי – מעל לכל ספק סביר", וכן כי "ככל שנוצרת תחושת אי-נחת מהרשעת אדם בעבירת סיוע לאחר מעשה, כאשר לא נמצא האשם בביצוע העבירה העיקרית, הרי שתחושה כאמור מתעוררת בשל העובדה שמבצע העבירה לא נתן את הדין בגין מעשיו, ולא מפני שהמסייע הועמד לדין והורשע בגין מעשיו שלו" - היא גם הוסיפה כי "אין חולק כי מצב בו מערכת המשפט מדברת בשני קולות ביחס לאותה פרשה עלול לעורר תחושת אי אמון במערכת המשפט והצדק".

השופטת ארבל מצאה כי ההכרעה בעניינו של פלוני התבססה  על תשתית עובדתית זהה לזו ששימשה לזיכויים של שלושת הנאשמים האחרים, באופן שזיכויים שומט את הבסיס הראייתי שבעטיו נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי פלוני ביצע עבירה של אי מניעת פשע. זאת, בין היתר, היות שבין הראיות שהובאו לחיזוק הודאתו של פלוני נמצאה הודאתו של נאשם אחר, שנמצאה בבית המשפט העליון מלאת סתירות וקשיים, עד כי נקבע שיש לייחס לה משקל מוגבל. 

לפיכך, קבעה השופטת ארבל כי מתקיימת בעניינו של פלוני עילה לעריכת משפט חוזר הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. ונוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לזיכויו של המבקש, היא הפעילה את סמכותה לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, והורתה על זיכויו של המבקש ללא ניהול משפט חוזר.

 

עבירה: אי-מניעת פשע.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

 

קראו פחות

מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל‏ (2008)

סמסטר: 
שנה: 
2008

תקציר: בשנת 2004 הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והורשע, על פי הודאתו זו, בביצוע שתי עבירות אינוס בצוותא, יחד עם שני בגירים נוספים שנשפטו בנפרד. המבקש, קטין בן 16 בזמן ביצוע העבירות, הכיר את המתלוננת, שהיתה בת 22 באותה עת, באמצעות בן דודו, שהיה בן 27 באותה עת. בתחילת שנת 2004 נהג בן הדוד להזמין את המבקש, את המתלוננת ואחרים למסיבות שארגן בלילות במקלט ליד מקום מגוריו בעיר בדרום הארץ. במסיבות אלה נהגו החוגגים לשתות משקאות אלכוהוליים ביחד. כאשר האורחים היו עוזבים את המקום בתום המסיבות, נהגו בן הדוד, אחיו והמבקש לנסות ולשכנע את המתלוננת לקיים עמם מעשים מיניים. המתלוננת היתה נעתרת, לפעמים, וקיימה עם המבקש יחסים בהסכמה. לפי כתב האישום, לפחות בשתי הזדמנויות שונות בתקופה האמורה, לאחר שהמתלוננת עשתה מעשים מיניים כלשהם בהסכמה עם המבקש או עם בני דודו בתום המסיבות המוזכרות, השלושה תקפו אותה ואנסו אותה בכוח בזה אחר זה. בגין מעשיו אלה הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ותשלום פיצוי למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח. המבקש ערער על חומרת העונש שהוטל עליו לבית משפט זה. ערעורו התקבל בחלקו, ותקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו הועמדה על 30 חודשים.

משפסק דינו נעשה חלוט הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר שנסמכה על עילת הראיות החדשות ועל עילת עיוות הדין. בין הראיות החדשות הובאה עדות המתלוננת במשפטם של בני הדודים של המבקש לפיה היא קיימה עם המבקש את היחסים שתוארו באישום הראשון בהסכמתה. לעניין עיוות דין נטען כי הראיות, כפי שהיו בתיק קודם לעדותה של המתלוננת, אינן מצדיקות אבחנה מהותית בין המבקש לבין בני דודיו. טענתו העיקרית בהקשר זה הינה כי ההכרעות שניתנו במשפטם של הבגירים ובמשפטו שלו סותרות ומהוות דיבור "בשני קולות" מצידה של המערכת המשפטית, היוצר תחושה של שרירות דין. בעוד שהמבקש, שהינו כאמור קטין, הורשע באינוס בצוותא בשני אישומים, בני הדוד שלכאורה ביצעו עמו בצוותא את העבירות, לא הואשמו כלל באישום הראשון, והואשמו בסיוע לאינוס בלבד באישום השני.

קרא עוד

לעניין עדותה של המתלוננת במשפט המקביל פסק בית המשפט כי המבקש הודה הן במשטרה והן בבימ"ש בביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. המבקש הצהיר בבימ"ש כי הבין את הכתוב בכתב האישום וקיבל הסברים מב"כ. הנימוק שמציג המבקש לחזרתו מההודאה הוא כי לאחר שנשמעה עדות המתלוננת במשפט הנאשמים הבגירים באשר לאישום הראשון, אין עוד בסיס להודאתו שניתנה בזמנו מתוך הבנה והשלמה בדיעבד כי אם המתלוננת אומרת שלא הייתה הסכמה מצידה יש לקבל את דבריה, למרות שסבר בעת קיום יחסי המין כי המתלוננת מסכימה לקיומם. 

לעניין הטענה לעיוות דין פסק בית המשפט כי המבחן שנקבע להתערבות במצב בו ניתנו שתי הכרעות דין סותרות הוא מבחן מהותי-ענייני, "על פי מבחן זה יש לבדוק האם מהבחינה המהותית עניינית, שני פסקי הדין אינם יכולים, בנסיבות העניין, לדור בכפיפה זה עם זה. "האם קיימת סתירה מהותית ביניהם, עד כדי כך שלא יתכן כי שניהם אמת; האם בזיכויו של האחד יש כדי להשמיט את הקרקע מתחת להרשעתו של האחר, באופן שההרשעה והזיכוי אינם יכולים, מבחינה מהותית-עניינית, לחיות זה בצד זה" התערבות מעין זו בהכרעות דין סותרות תיעשה במשורה ולא בכל מצב של אי התאמה. סתירה מעין זו המחייבת התאמה לא תתעורר, בדרך כלל, מקום בו השוני בין תוצאות שני המשפטים נובע מההבדלים בחומר הראיות שהובא בפני שתי ערכאות השיפוט". בעניינו של המבקש נקבע כי קיים שוני בתשתית הראייתית שעמדה לחובת המבקש לעומת זו שעמדה לחובתם של שני הבגירים, בני דודיו. בעוד שהמבקש הודה בביצוע המעשים וגרסתו עלתה בקנה אחד עם טענותיה של המתלוננת, צמצמו הבגירים בגרסאותיהם את חלקם. לא זו בלבד אלא גם שזיכויים של בני הדוד נשען על הסדר טיעון שנערך עימם ולעניין זה ציין בית המשפט כי "כלל הוא כי בית המשפט יטה שלא להתערב באי התאמה מעין זו מקום בו זיכויו של הנאשם האחר נשען על הסדר טיעון שנקשר עמו". על כן נקבע כי בעניין זה לא מתקיימת עילת עיוות הדין.

 

עבירה: אינוס בצוותא (עבירה לפי סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

 

קראו פחות

מ"ח 9054/03‏ ‏לזרובסקי נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005

תקציר: ארנלדו לזרובסקי הורשע בביצוע סדרת מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין, בהיות הקטין בין הגילאים 13-11, בעת ששימש כעובד ניקיון בקאנטרי קלאב אשר הקטין נהג לפקוד. נגזרו עליו שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל. ערעורו לביהמ"ש העליון על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לאחר מתן פסק-הדין בערעור הורשע בבימ"ש השלום אדם אחר (להלן: "שניידר") – שעבד אף הוא בקאנטרי כעובד ניקיון – בביצוע עבירות דומות באותו קטין, בהיות הקטין בין הגילאים 15-14, וערעורו לביהמ"ש המחוזי על הרשעתו התקבל ברוב דעות. בעקבות זיכוי זה הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו.

קרא עוד

 לאחר שבחן במבט-על את ההליך שהתקיים בעניינו של המבקש, תוך שהשווה בינו לבין ההליך שנוהל בעניינו של שניידר, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי קיים "חשש ממשי לעיוות הדין" בהרשעתו של לזרובסקי: הראייה המרכזית כנגד לזרובסקי וכנגד שניידר בשני ההליכים הייתה עדותו של המתלונן, כאשר סוגיית מהימנותה של עדות זו היוותה שאלת המפתח בשני ההליכים. השוני בין ההכרעות השונות נובע במידה רבה משאלת העיתוי בו הועלתה התלונה על ידי המתלונן. כל השופטים שדנו בעניינם של המבקש ושל שניידר התייחסו ובצדק בהרחבה לשאלה זו, ולשאלת סמיכותו של עיתוי העלאת התלונה למועד התגייסותו של המתלונן לצה"ל ולהצבתו לשירות קרבי.

בצד ההשקפה הכללית, המקבלת כעניין שבעובדה שקורבנותיהן של עבירות מין, ובייחוד הקטינים שבהם, נוטים לכבוש התלונה בלבם, ולעיתים חולפות שנים ארוכות בטרם יחשפו את שאירע עימם, בשני ההליכים קיימת התייחסות לכך שהמתלונן, ע"פ גרסתו, פתח את סגור ליבו לפני ידידתו וסיפר לה על מה שאירע לו, ולו באופן חלקי, תקופה משמעותית לפני הגשת התלונה על ידו.  בשאלה מתי סיפר המתלונן לידידתו (אשר לא העידה בפני ביהמ"ש) את מה שסיפר – לפני הגיוס או אחריו – נותרה לדעת ביהמ"ש העליון בסופו של יום אי בהירות. 

לדעת בית-המשפט, אילו הובאה אותה הידידה לעדות והייתה "תומכת" בכך שהמתלונן סיפר לה מה שסיפר כמה חודשים לפני גיוסו, בשלב בו טרם העסיק עצמו בשאלה היכן ישרת – סביר להניח שהדבר היה מסיר את החשש שהמתלונן העליל עלילה כדי להשתמט מן הצבא.

לצד זאת הדגישה השופטת מרים נאור כי לא עצם הערכת המהימנות השונה של עדות המתלונן בתיקו של לזרובסקי ובתיקו של שניידר היא העומדת בבסיס המסקנה בדבר חשש לעיוות דין שנגרם ללזרובסקי. מה שעומד ביסוד מסקנה זו הוא הסתירה המהותית והבלתי ניתנת ליישוב באורח ענייני בין הרשעתו של לזרובסקי לבין זיכויו של שניידר בנסיבותיה יוצאות הדופן של פרשה זו. היועץ המשפטי ציין אף הוא בתשובתו כי הסתירה בין תוצאות המקרים אינה פשוטה מבחינת מראית העין.

 

עבירה: מעשה סדום בקטין, מעשים מגונים בקטין.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - במשפט חוזר.

 

קראו פחות