עילה

עילות הבקשה:  

1. ראיות חדשות – דפי תרשומת שנערכו, לטענת המבקש, על-ידי עורך-הדין ורואה-החשבון מנחם כהן, ואשר יש בהם כדי להפריך את עדות עורך-הדין ורואה-החשבון כהן, כאילו לא העניק מעולם ייעוץ למבקש ולא המליץ לו לחשב את הכנסותיו ואת הכנסות רעייתו בנפרד; קלסרי קבלות שיש במצוי בהם, לטענת המבקש, להסביר את הפער בין דיווחיו על הוצאותיו לבין האסמכתות להוצאות; דוגמה להזמנת חוות-דעת אשר המבקש הוציא חוות-דעת בהתייחס אליה, אך התמורה בעדה לא שולמה.

2. עיוות דין – דפי תרשומת שנערכו, לטענת המבקש, על-ידי עורך-הדין ורואה-החשבון מנחם כהן, ואשר יש בהם כדי להפריך את עדות עורך-הדין ורואה-החשבון כהן, כאילו לא העניק מעולם ייעוץ למבקש ולא המליץ לו לחשב את הכנסותיו ואת הכנסות רעייתו בנפרד; קלסרי קבלות שיש במצוי בהם, לטענת המבקש, להסביר את הפער בין דיווחיו על הוצאותיו לבין האסמכתות להוצאות; דוגמה להזמנת חוות-דעת אשר המבקש הוציא חוות-דעת בהתייחס אליה, אך התמורה בעדה לא שולמה.

פסיקת ביהמ"ש:

1. ראיות חדשות - הראיות לא התקבלו.

2. עיוות דין - המבקש בחר לנהל הגנתו כפי שבחר. אין מקום לאפשר לו כעת, לאחר ששלוש ערכאות דנו בעניינו, לבחור לעצמו טקטיקת טיעון שונה ולהציג טיעונים ומסמכים, שבחר במודע להימנע מלהציגם קודם לכן. הליך המשפט החוזר אינו בבחינת "מקצה שיפורים" העומד לרשות מי שטקטיקת ההגנה שלו כשלה.

עבירה: מסירת דיווח כוזב לרשות המיסים (עבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה). 

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

עילות הבקשה:

1. ראיות חדשות – גם לשיטת המבקש אין מדובר חדשות, אלא ראיות קיימות שלא זכו להתייחסות הנדרשת או לכל התייחסות. מדובר למעשה בפרשנות משפטית שלדעת המבקש, יש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. לדעת המבקש, ראיות אלה מצביעות על כך שביהמ"ש לתעבורה לא היה מוסמך להפעיל את המאסר המותנה שהוטל עליו.

2. עיוות דין – המבקש טוען שהורשע בעבירה שלא היה אמור להיות מורשע בה (ס' 62(9) לפקודת התעבורה - מסירת פרטים כוזבים), היות ועובדות כתב האישום לא מגלות עבירה זו. כמו כן, טוען לכשל בייצוגו.

פסיקת ביהמ"ש

1. על ראיות להיות חדשות במובן המהותי, וככלל, לא כאלה שניתן היה להגישן לערכאות הקודמות. אין טענות הפרשנות נכנסות בגדר תנאים אלה.

2. דחיית טענה לעיוות דין - המבקש לא והכיח שנפל פגם בהרשעתו בעבירה לפי סעיף 62(9) לפקודת התעבורה או כי היה כשל בייצוג.

עבירה: נהיגה בזמן פסילה; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף; שימוש שלא כדין בפרטי אדם אחר.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

הטענות העיקריות שעלו מבקשתו של בן ארי למשפט חוזר הן שתיים:

1. פסק דין בעניינו יצר מצב אבסורדי על-פיו הוא נשלח למאסר עולם למרות ששלושה שופטי בית-משפט נכבד זה הורו לזכותו. כלומר, עיוות דין נוכח חילוקי הדעות בין השופטים;

2. השאלה שבשלה ניתן דיון נוסף, היינו: יכולתו של בית-משפט להכריע בהליך שבפניו בלא לקבוע עמדה באשר לעדות או לראיה שהובאו בפניו, לא נדונה כלל בדיון הנוסף. עוד טוען המבקש, כי הכרעת הרוב בדיון הנוסף מבוססת על טעמים שונים וסותרים ואינה מתיישבת עם טענות פרקליטות המדינה, לא כל שכן עם טענות המבקש: כך בהתייחס לעדותו של בן עזרא ולהודעותיו השונות, וכך בהתייחס לקיומה (או להיעדרה) של זיקה בין המסכת העובדתית שעל בסיסה הורשע המבקש לבין המסכת העובדתית שעל בסיסה הוגשו כתבי-אישום נגד יוסף, סרסור ובן עזרא. לעניין זה טען המבקש, כי סוגיית הזיקה בין שתי המסכתות עלתה רק בשלב הערעור, כך שלא ניתן לו להתגונן מפניה במהלך משפטו.               

פסיקת ביהמ"ש:

1. העובדה כי פסקי-דינו של בית-המשפט העליון בעניין הנדון ניתנו בדעת רוב ולא פה אחד, כשלעצמה, ודאי שאינה מעידה על קיומו של עיוות דין.

2. ביהמ"ש דחה את טענתו הנוספת של המבקש, לפיה הסוגיה שבשלה נתבקש וניתן דיון נוסף, לא נדונה במסגרת דיון כאמור, מקימה עילה לקיום משפט חוזר. בשלב הדיוני שבו אנו מצויים לא שואלים עוד אם צדקה הערכאה הקודמת שדנה בהליך או אם טעתה; אם דנה בכל נקודות המחלוקת, או אם נמנעה מכך. כוחן של שאלות אלו יפה בשלב הערעור – ושלב זה מוצה מכבר. השאלה שבפנינו היא אם ההימנעות הנטענת הסבה עיוות דין למבקש, ובמקרה הנדון אין הדבר כך. כל אחד מהשופטים שישבו בדיון הנוסף נדרש לשאלת מהימנותו של בן עזרא. התוצאות שאליהן הגיעו השופטים, כמו גם ההנמקות שניתנו על-ידיהם, שונות. עם זאת, אין מחלוקת, כי רוב השופטים הגיע לכלל מסקנה בדבר אשמתו של המבקש.

עבירה: רצח.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

בית המשפט פסק: הראיות החדשות שהציגו המבקשים אינן עומדות במבחן להתקיימות עילת הראיות החדשות הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. הן אינן עומדות בדרישת "האמינות הלכאורית" ואין בהן פוטנציאל לשינוי תוצאת פסק הדין. משקלן של הראיות החדשות אין בו את "המשקל הסגולי" שכשייאסף יהפוך למסה קריטית משמעותית הנדרש להצדקת עריכת משפט חוזר, בשל חוסר המהימנות של הראיות החדשות, בהתחשב עם חומר הראיות ששימש להרשעה. אין בראיות החדשות כדי להוות עילה למשפט חוזר, בין משום שחלקן הוצגו בפני ערכאות קמא שדנו בהן, ובין משום שאין הן עשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקשים. 

טענות המבקשים בעילה של חשש ממשי לעיוות דין וכשל בייצוג, נדחו. אשר לעילה של חשש של ממש כי בהרשעה נגרם להם עיוות דין, הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, יש צורך בהוכחת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט. רק פגם המקיים זיקה כלשהי לתוצאה שהתקבלה במשפט במישור ההרשעה או במישור העונש הוא פגם אשר עשוי לעלות כדי "עיוות דין"; פגמים דיוניים עשויים לכלול כשל בייצוג ויש מקום לדרוש הוכחה של פוטנציאל לשינוי הכרעת הדין. על המבקש להצביע על כך שהייצוג הכושל השפיע על מהלך המשפט, כי נוצר פגם שקיפח את הגנתו בעוצמה כזו, שעשויה הייתה להתקבל תוצאה אחרת המטיבה עימו. הפגמים לכאורה עליהם הצביעו המבקשים באשר לאופן הגנתם במשפט אין להם השפעה על מהלך המשפט ואף לא פוטנציאל לשינוי תוצאתו ולא ניתן יהיה להביא לתיקונם בדרך של משפט חוזר.

עבירה: אינוס בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות, איומים, הדחה בחקירה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

בית המשפט פסק: 

1. בנוגע לשאלה האם ניתן להגיש בקשה למשפט חוזר על העונש שהוטל, ולא על ההרשעה, קבע ביהמ"ש כי בכל הנוגע לעילה של עיוות דין, הרי שמנוסח הסעיף עולה במפורש כי היא נועדה למקרים של עיוות דין שנגרם בהרשעה (ולא בענישה). לעומת זאת, עילת הראיות עניינה בראיות העשויות "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". תוצאות המשפט כוללות גם את גזר הדין. על כן פורשה עילה זו כמאפשרת הצגת ראיות חדשות גם לעניין העונש בלבד.

2. הליך של משפט חוזר אינו "צינור" שדרכו ניתן להחיל באופן רטרוספקטיבי את סעיף 300א לחוק העונשין, שקובע חריג לעונש חובה של מאסר עולם כאשר רצח בוצע בנסיבות מחמירות, לגבי מי שפסק-דינם היה כבר חלוט במועד חקיקת הסעיף.

עבירה: רצח בנסיבות מחמירות.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.

לעניין האישום השני, טען גית בבקשתו למשפט חוזר כי במועד ביצוע עבירה זו אמנם פקע תוקף רשיונו הישראלי אולם עמד בתוקף רישיון נהיגה איטלקי בינלאומי שהחזיק, שאף הציגו בפני שופט התנועה. לטענת גית, כיון שהיה באותה העת תושב איטליה – נוכח יציאתו ללימודים בשנת 1993 – ולא תושב ישראל, הרישיון האיטלקי הוא שקובע לעניין היותו בעל רישיון נהיגה בתוקף, זאת מכוח תקנה 567(א)לתקנות התעבורה. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון דאז, השופט רובינשטיין, קיבל את הבקשה בכל הנוגע לאישום הראשון והורה על זיכויו של גית מאישום זה נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה ובהתאם לסמכותו מכוח סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט. אך, בכל הנוגע לאישום השני נדחתה טענתו של גית. השופט רובינשטיין דחה את בקשתו לעניין האישום שהשני, זאת בין היתר מכיוון שגית שהורשע בביצוע העבירה נשוא אישום זה לפני למעלה מ-6 שנים, הואיל והידרשות לטענתו כי למעשה היה תושב איטליה בעת העבירה נשוא האישום השני מצריכה בירור עובדתי, לדעת השופט רובנשטיין מקומו של בירור זה היה בפני הערכאה הדיונית, עת התנהל ההליך המקורי. עוד הלין השופט רובנשטיין על כך שגית לא העלה טעם ממשי מדוע נמנע מהעלאת טענתו בהליך המקורי, ועל כן, לא מצא כי יש בטענותיו להצדיק קיומו של משפט חוזר בסוגיה זו. 

עבירה: נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף, נהיגה מבלי שהייתה לרכב פוליסת ביטוח בתוקף.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר (לעניין אחד האישומים).

דיודוב שתק בחקירותיו במשטרה והציג לראשונה את גרסתו לאירועים בבית המשפט. בעדותו בבית המשפט הציג שלוש גרסאות שונות, שהמשותף להן היא כפירתו בתקיפת המתלונן, לצד הודאה בהתחזות, את הסיבה לפציעתו ולהיזקקותו לטיפול רפואי תלה בעימות כלשהו שאליו נקלע קודם לכן. המתלונן לא מסר גרסה המפלילה את דוידוב, לא בחקירתו במשטרה ולא בעדותו בפני בית המשפט. למרות זאת, בית המשפט המחוזי הרשיע אותו על סמך מספר ראיות, בראשן סרט מצלמת האבטחה המותקנת בקיוסק, שבו תועדה תקיפתו של המתלונן.  בית המשפט התרשם מדמיון בין דמות היורה בסרט לבין דוידוב. תימוכין לדמיון זה מצא בית המשפט בראיות נוספות, ביניהן איכון הטלפון הסלולארי של דוידוב שהצביע על כך ששהה באזור הקיוסק בסמוך למועד התקיפה ; תיעוד בסרט האבטחה של נפילת מזגן על רגלו השמאלית של היורה באופן שמתיישב עם פציעתו של דוידוב ; העובדה שדוידוב נסע לקבלת טיפול רפואי בבית חולים באשדוד למרות שהתגורר בבת-ים ; התחזותו לבן דודו ; שתיקתו בחקירותיו מבלי שנתן לכך הסבר המניח את הדעת ; וכן מסירת מספר גרסאות שונות בבית המשפט, הותירו רושם שלילי על השופטים, רושם שחיזק את המסקנה בדבר מעורבותו בתקיפת המתלונן.

בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגיש דוידוב על הכרעת דינו. השופטים דחו את טענתו כי לא הוכח שהוא זה אשר תקף את המתלונן. שכן, לדעתם המבקש לא הצליח לבסס טענה שתצדיק התערבות במסקנה עובדתית של הערכאה הדיונית. כמו כן, נדחתה טענתו החלופית שלא הוכחה כנדרש הכוונה לקטול את המתלונן. 

בבקשתו למשפט חוזר טען סנגורו של דוידוב כי דוידוב אמנם הודה בפניו כי הוא היורה הנראה בהקלטה, אך לצד זאת טען כי לא היתה לו ולשותפו כל כוונה להמית את המתלונן. בהמשך לכך סיפר דוידוב לעורך דינו כי לאירוע התקיפה היה המשך שלא הוצג בסרט האבטחה בבית המשפט, שאילו היה מוצג בפני בית המשפט אזי היה ברור שלא הייתה להם כוונת קטילה.

עורך הדין הגיש בקשה להעמיד את המחשב, אליו חובורו מצלמות האבטחה, לבדיקה של מומחה מטעמו. להפתעתו, בדיקה זו העלתה שאכן הסרט לא מסתיים בנקודה שבה נטען על-ידי התביעה כי הוא מסתיים – בשעה שהמתלונן ישוב על הרצפה, מתחנן על חייו ונאבק בתוקפיו, אלא כי יש לו המשך שלא הוצג להגנה ולבית המשפט. בקטע הנוסף נראים דוידוב ושותפו מרפים את אחיזתם במתלונן ועומדים בסמוך לו. השותף מעמיד את המתלונן על רגליו. השלושה נראים מדברים ומתווכחים, דומה כי השניים מטיחים במתלונן האשמות. השניים מתהלכים במקום סביב המתלונן ומשוחחים עימו, כאשר בשלב כלשהו דוידוב התרחק לכיוון אחר ושב לקרבת המתלונן, שנראה עומד עם ידיו בכיסיו. דוידוב הניף יד קלה לעבר המתלונן והשותף הפריד ביניהם. לבסוף נראים השלושה מתרחקים יחד מהמצלמה והתמונה נעצרת. במהלך כל הקטע החסר, דוידוב ושותפו לא אחזו כלל במתלונן והשיחה ביניהם התנהלה ללא אלימות.   

דוידוב טען בבקשה למשפט חוזר כי המדינה הסתירה קטע זה במכוון מעיני בית המשפט וההגנה, משום הפוטנציאל הגלום בו להגנתו. עוד הוסיף כי אם היה ברצונו להמית את המתלונן, לא היה מרפה ממנו אלא ממשיך בתקיפה או עושה שימוש בסכין שהיתה בידי שותפו. לעניין זה הוא הוסיף כי גם את הירי שביצע לעבר המתלונן כוון כך שלא יפגע במרכז גופו של המתלונן, ואכן למתלונן לא נשקפה סכנת חיים כתוצאה מירי זה. לאור טענות אלו נטען כי לדוידוב לא הייתה כוונת קטילה ביחס למתלונן, ועל כן לא הוכחו יסודות עבירת ניסיון הרצח שבה הורשע. 

השופטת עדנה ארבל הורתה על עריכת משפט חוזר בעניינו של דוידוב, זאת לאור הפגם דיוני חמור שהוביל להימצאותה של ראיה שטרם הוצגה בבית המשפט, בה גלום הפוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת דוידוב. לדעת השופטת ארבל, הפגם היה חמור במיוחד מכיוון שלא הונח בפני בית המשפט מלוא חומר הראיות הרלוונטי להרשעתו של דיודוב באישום המיוחס לו, אף שהיה בהישג ידה של המדינה כל העת. לעניין זה השופטת ארבל הדגישה את מעמדה הרם של זכות העיון, הנגזרת מזכותו היסודית של הנאשם למשפט הוגן. לפיכך, התקיימו לדעתה שתי עילות לעריכת משפט חוזר, עילת הראיות החדשות המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, ועילת עיוות הדין המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק. במשפט החוזר הורשע דוידוב בכתב אישום מתוקן בו הודה בכל העבירות המקוריות, דינו נגזר ל-13 שנה מאסר בפועל שנתיים מאסר על תנאי וקנס בשיעור של 40,000 ש"ח.

עבירה: ניסיון רצח, קשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק שלא כדין, החזקת נשק שלא כדין, התחזות כאדם אחר, קשירת קשר לביצוע עוון, קבלת דבר במרמה, שיבוש מהלכי משפט.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה במשפט החוזר.

הלכות: כדי לחסות תחת העילה שעניינה עיוות דין יש צורך בהוכחת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון, ואין להסתפק בקיומו של פגם שנפל בהליך, אף אם מדובר בפגם חמור.

מידת ההסתברות לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידו צריכה להיגזר מעוצמת הפגם וחומרתו, קרי מתקיימת מקבילית כוחות בין מידת ההסתברות הנדרשת לבין עוצמת הפגם וחומרתו. ככל שמדובר בפגם חמור וקיצוני יותר, יסתפק בית המשפט ברף נמוך יותר במישור פוטנציאל שינוי תוצאות המשפט. ואילו ככל שמדובר בפגם חלש ושולי יותר, בית המשפט ידרוש רף גבוה יותר במישור פוטנציאל השינוי.

האירוע דווח למשטרה על-ידי נהגת שנהגה בנתיב הסמוך למונית, אשר חשה כי התנהלותו של נהג המונית מסכנת אותה. המתלוננת הגישה את תלונתה בסמוך לאחר האירוע ומסרה למשטרה את מספר הזכות הציבורית של המונית. בהודעתה נרשם המספר 077. מספר ימים לאחר מכן, במענה לשאלון הבהרה, מסרה המתלוננת מספר דומה – 0777. בדיקת המספר שמסרה המתלוננת במאגרי משרד התחבורה העלה את מספר הזכות הציבורית של מוניתו של בקרינג, 00777, ובעקבות זאת הוגש נגדו כתב האישום. 

בקרינג כפר באישום המיוחס לו וטען כי הוא לא הנהג שביצע את העבירה. חרף כפירתו, הרשיעו בית המשפט לתעבורה, וזאת בעיקר על סמך עדות המתלוננת, שתיארה מעין מרדף שניהל אחריה נהג המונית. לעדות המתלוננת, שעשתה רושם אמין על בית המשפט, הצטרפה ההתאמה בין מספר המונית שמסרה המתלוננת לבין מספר המונית של בקרינג, וכן העובדה כי חזותו הכללית תאמה את החזות שנמסרה. אמנם, בית המשפט הביע תהיה שמא ראיות אלה אינן מספיקות לצורך ההרשעה, אולם בסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה כי עדותו המתחמקת של בקרינג, שנמנע מלענות לשאלות בסיסיות כגון מהו מספר מוניתו וניסה להרחיק עצמו מן האירוע, מחזקת את משקל ראיות התביעה, באופן המכריע את הדין לחובתו. 

בקרינג לא אמר נואש והגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. בערעורו חזר בקרינג על טענתו לפיה לא הוכח שהוא נהג המונית המעורב באירוע. לטענתו, לא ברור כיצד המשטרה איתרה את מוניתו מתוך המספר שמסרה המתלוננת, במיוחד נוכח העובדה שבתחילה מסרה את המספר 077 ורק כמה ימים לאחר מכן מסרה את המספר 0777. בנוסף עתר להגיש ראיות חדשות, המוכיחות, לדבריו, כי ביום ובשעה הרלוונטיים לכתב האישום, הסיע במוניתו לקוח ליעד מרוחק ממקום האירוע ולכן אין זה אפשרי כי הוא הנהג המעורב. הראיות היו קבלה שהנפיק המבקש ללקוח, המתעדת את הנסיעה המדוברת, וכן בתצהיר מטעם הלקוח המגבה את הטענה.  בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שאימץ את ממצאי המהימנות של בית המשפט לתעבורה. נקבע כי גרסת המתלוננת עדיפה על פני גרסתו הבעייתית והחסרה של בקרינג. באשר לשוני במספרים שנמסרו, צוין כי המתלוננת העידה כי היא זכרה במפורש את המספר 0777 בשל הדמיון בינו לבין שמו של משקה אלכוהולי מוכר. כמו גם עדות המתלוננת כי הבלבול במספרים מקורו כנראה בטעות הקלדה של השוטרת שתיעדה את תלונתה. עוד קבע בית המשפט שמהראיות עולה כי בוצעו בדיקות עם נהגי מוניות אחרים והמסקנה היתה שבקרינג הוא הנהג המעורב. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם אם עולה ספק כלשהו מהראיות, הרי שגרסתו הבעייתית של בקרינג השלימה את החסר. לאחר שעיין בראיות החדשות, קבע בית המשפט כי הן אינן מבססות בצורה חד-משמעית את האפשרות שבקרינג עבד במקום אחר ביום האירוע, שלא הוסבר באופן המניח את הדעת מדוע לא הוצגו הראיות כבר בערכאה הדיונית, ושממילא הגרסה העולה מהן סותרת את גרסתו של בקרינג בבית המשפט לתעבורה, לפיה לא עבד באותו היום. גם במישור העונש לא ראה בית המשפט להתערב ועל-כן נדחה הערעור, על שני חלקיו.

בקרינג לא השלים עם הרשעתו ופנה למחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית בבקשה שתייצגו בבקשה לעריכת משפט חוזר. זו נעתרה לבקשה ובמסגרת זאת ביצעה מספר בדיקות שהניבו ראיות חדשות על בסיסן הוגשה הבקשה לבית המשפט העליון. בין הראיות היו פלטי איכוני מכשירי הפלאפון של בקרינג ושל הלקוח מיום האירוע, הממקמים את בקרינג באזור ראש העין בסמוך לשעת ביצוע העבירה, ובחוות-דעת מאת מומחה תקשורת, הפוסקת על סמך ניתוח האיכונים כי אין זה סביר שבקרינג היה באזור חולון בשעת ביצוע העבירה.

השופטת עדנה ארבל, שדנה בבקשה למשפט חוזר בעניינו של בקרינג, קבעה כי ראיות אלו בעלות פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו, ובהתאם לזאת החליטה על עריכת משפט חוזר בעניינו בהתבסס על העילה הקבועה בסעיף סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, היא עילת הראיות החדשות.  על אף שהמדינה התנגדה לבקשה לעריכת משפט חוזר, לבסוף התביעה לא הגישה מחדש את כתב האישום והסכימה לזיכויו של בקרינג.

עבירה: נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

דוד כהן, אזרח ישראלי ותושב אנגליה, נוהג לבקר בישראל מספר פעמים בשנה. ביום 21.4.2011 נהג כהן ברכב שכור מכיוון בית שאן לכיוון עפולה. בצומת ניר דוד פנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לתנועה הבאה ממול. כתוצאה מכך התנגש רכבו ברכבו של נהג אחר. עקב התאונה נפגעו כהן, בני משפחתו ויושבי הרכב הנוסף. מספר ימים לאחר התאונה הוגש נגד כהן כתב אישום המייחס לו מספר עבירות לרבות עבירה של נהיגה ללא רישיון לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ועבירה של נהיגה ללא ביטוח לפי תקנה 2 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

משפטו של כהן התקיים בו ביום ומבלי שהיה מיוצג. בתחילת המשפט הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר הטיעון. בית משפט השלום אישר את הסדר הטיעון והרשיע את כהן על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הרשעתו של כהן בעבירות של נהיגה בלי רישיון ובלי ביטוח התבססה על טענת התובעת כי במועד התאונה נהג כהן עם רישיון נהיגה זר שאינו בתוקף, ועל כן לטענתה כהן לא עמד בתנאים המאפשרים נהיגה בתחומי ישראל עם רישיון נהיגה זר. בית המשפט הטיל על כהן תשלום קנס בסך 1500 ש"ח או חמישה עשר ימי מאסר חלף הקנס, פסילת רישיון למשך שנתיים וחצי - מתוכן שנתיים בפועל וחצי שנה על תנאי, ושלושה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור במשך שנתיים עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה.

כהן לא ערער על פסק הדין, אך משכפרה חברת הביטוח שלו בכיסוי הביטוחי וסרובה לממן את הוצאות ייצוגו בתביעה האזרחית שהוגשה עקב התאונה, בהתבסס על הרשעתו - הגיש כהן בקשה למשפט חוזר. במשפט החוזר טען כהן כי יסודה של הרשעתו בעבירות של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח – בטעות. שכן, רישיון הנהיגה הבריטי שהיה ברשותו במועד התאונה תקף בישראל מכוח תקנות התעבורה. התברר כי התביעה ובית המשפט החילו עליו באופן שגוי את התקנה המכירה ברשיון נהיגה זר של מי שהוא תושב ישראל (תקנה 567א לתקנות התעבורה), בעוד כהן, על אף היותו אזרח ישראל, אינו תושב, לפיכך חלה עליו תקנה 567 לתקנות התעבורה  - שבתנאיה כהן עמד. אם כן, היה על בית המשפט להכיר ברישיונו הזר. 

המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופטת מרים נאור, קבלה את בקשתו של כהן למשפט חוזר, וכן נוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה הפעילה את סמכותה מכוח סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט והורתה על זיכויו של כהן ללא עריכת משפט חוזר.

עבירה: נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען חמאדה כי "הרוח החיה" מאחורי ביצוע העבירות היה שותפו, והדגיש שיקולים לקולא בעניינו שלו. בא כוחו של חמאדה הצהיר בבית המשפט כי אינו מערער על הכרעת הדין, אולם טען כי בית המשפט לא עשה הבחנה מספקת בין עברו של חמאדה לבין עברו של שותפו או בין חלקם השונה בביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על חומרת העונש, והותיר את גזר דינו של בית משפט השלום בעינו.

במקביל, הגיש שותפו של המבקש, אף הוא ערעור, כאשר ערעורו נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין  - וערעורו נתקבל. השותף זוכה מחמת הספק מביצוע העבירות. בפסק הדין נקבע, כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת, כאשר אלו מעלים סתירות ותמיהות שקשה ליישבן. בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם התגלעו סתירות ושקרים בעדויותיהם של חמאדה ושותפו, בין היתר בגרסתם לענין נוכחותם במקום האירוע ותכלית היותם שם. אולם, יתר הראיות אשר בידי התביעה ואשר שימשו לבית המשפט קמא בהרשעתו אינן אלא ראיות נסיבתיות, אשר אינן קושרות את השותף באופן ישיר לעבירות, ולא עולה מהן מסקנה אחת ויחידה המפלילה את השותף. כמו כן, גם בעדויות מטעם עדי התביעה נמצאו סתירות רבות, מהותיות ואשר יורדות לשורש הענין. כך למשל, הצביע בית המשפט המחוזי על גרסאות שונות וסותרות של בעלת הבית באשר למיקום בו המפתחות נמצאו לאחר הפריצה, ועל ספקות שעולים מכך שבעלי הבית, אשר הכירו את שותפו של חמאדה היטב, טוענים כי לא זיהו אותו מיד בסרטוני האבטחה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי האפשרות החלופית שהעמידה ההגנה מכרסמת ופוגעת בגרסת המדינה עד כדי יצירת ספק סביר באשמת השותף.

חמאדה הגיש בקשה לעריכת משפט חוזר. במסגרתה טען כי מאחר שהורשע על פי אותן ראיות על בסיסן זוכה שותפו, ברי כי היה מזוכה בבית המשפט המחוזי, לו רק היה מערער על הכרעת הדין ולא רק על גזר הדין. לדבריו, הסתירות בעדויות עדי התביעה והפגמים בתשתית הראייתית שהובילו לזיכוי השותף מעלים את אותם קשיים ביחס לקביעה בדבר מעורבותו שלו באירוע. 

היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית המשפט העליון כי הוא מסכים לזיכויו של חמאדה ללא עריכת משפט חוזר, בהתאם לסמכות בית המשפט המעוגנת בסעיף 31(ד)לחוק בתי המשפט. לעמדת המדינה, בנסיבות החריגות של פרשה זו קיים חשש לעיוות דין בהותרת ההרשעה על כנה. מאחר והתקבל ערעורו של השותף על הכרעת דינו של בית משפט השלום, במסגרתה הורשע גם חמאדה, ולאחר שנקבע כי יש לזכותו מחמת הספק, יש בעובדה זו כדי להכריע גם את דינו של חמאדה, אף שלא הגיש ערעור על הכרעת הדין האמורה. זאת, מאחר והתשתית הראייתית העומדת בבסיס הכרעתו של חמאדה זהה לזו שעל בסיסה הורשע שותפו. עוד הוסיפה המדינה שקביעת בית המשפט המחוזי אודות ספק סביר בנוגע לתזה שהציגה המדינה ולפיה השניים ביצעו בצוותא עבירות התפרצות וגניבה משליכה על הרשעת חמאדה, וזו אינה יכולה עוד לעמוד.

השופטת מרים נאור, המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, הורתה על קיום משפט חוזר בהתבסס על עילת עיוות הדין הנזכרת בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. מכיוון שנגד חמאדה ושותפו הוגש כתב אישום משותף, ניתנה הכרעת דין משותפת, הרשעת חמאדה ושותפו נסמכה על אותה תשתית עובדתית. וכן הואיל ובערעורו של השותף קבע בית המשפט המחוזי כי קיימים קשיים וסתירות רבות בגרסאותיהם של עדי התביעה, המעמידים בספק את אמינותם. קביעות המהימנות שמשליכות, מטבע הדברים, אף על התשתית הראייתית עליה נשען בית משפט השלום בהרשעתו את חמאדה, באשר הן פוגעות במהימנות שייחס בית משפט השלום לעדים אלו. קביעות בית המשפט המחוזי אודות הפגמים המהותיים בהליך החקירה משליכות אף הן באופן ישיר על הממצאים עליהם הסתמך בית משפט השלום בהכרעתו בעניינו של חמאדה. על כן קבעה כי הותרת אשמתו של חמאדה על כנה עלולה ליצור עיוות דין כלפיו. נוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לזיכויו של חמאדה, ומכוח סמכותה לפי סעיף 31(ד)לחוק בתי המשפט - זיכתה השופטת נאור את חמאדה מכל העבירות בהן הורשע.

עבירה: התפרצות למגורים בכוונה לבצע גניבה בצוותא, גניבה בצוותא.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

הטענה לעיוות דין התייחסה לכשל מהותי בייצוגו המשפטי על-ידי עורך הדין שייצג אותו בהליכים הקודמים, לטענתו עורך הדין הקודם הפר במפגיע את חובת הנאמנות שהוא חב כלפיו ופעל בניגוד מוחלט לאינטרסים שלו, בכך שנמנע מלבצע את החלטות בתי המשפט השלום והמחוזי ובמשך כשנתיים לא לקח את התיעוד הרפואי לידיו, ולא העבירו לידי מומחה כדי להגיש חוות דעת נגדית שעשויה הייתה לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. לטענת סאלם כשל שעלה עד  כדי הטיית תוצאות המשפט לרעתו. סאלם הוסיף כי הגיע פעמים רבות לדיונים בבית המשפט אך עורך-הדין לא התייצב לדיון, או כלל לא הודיע לו על קיומם של דיונים. לדבריו עורך-הדין לא הסביר לו את מצב הדברים, אלא הטעה אותו לחשוב שהמדינה לא מתירה לעיין בחומר הרפואי הנוגע למתלוננת, ולמצער, העמידה לעיון ההגנה מספר מסמכים מועט שאין בהם כדי להועיל לו, ואינם נוגעים למצבה הנפשי של המתלוננת.

עורכת הדין שייצגה את סאלם בבקשה למשפט חוזר, פנתה לפרקליטות המחוז וקיבלה לידיה את העתק התיעוד הרפואי בעניינה של המתלוננת, החל מיום אשפוזה ועד מועד הגשת כתב האישום נגד סאלם, ומצאה תיעוד לתרופות נוגדי פסיכוזה אותן נטלה המתלוננת באופן עקבי. התיעוד הרפואי הועבר על ידי עורכת הדין לבחינה של מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר הגיש חוות דעת מטעמו, שצורפה לבקשה למשפט חוזר וביססה את עילת הראיות החדשות. בחוות הדעת נכתב כי מחלת הסכיזופרניה ממנה סובלת המתלוננת היא מחלה שמתערבבים בה דמיון ומציאות, וכי המתלוננת לא הפסיקה לסבול מעולם מערבוב זה. לדעת המומחה, לאור התיעוד הרפואי, חקירתה במשטרה של המתלוננת ועדותה בבית המשפט, לא ניתן לשלול כי עקב מחלתה הכרונית והממושכת, סובלת המתלוננת מהזיות שווא אשר השתרבבו לדבריה ולעדותה והשפיעו על תוכנם ואמיתותם. 

השופטת ארבל התייחסה בהחלטתה לתנאים בהם כשל בייצוג יעלה כדי עיוות דין המקים עילה לעריכת משפט חוזר. השופטת ארבל ציינה כי במסגרת הדיון בתכולתו של סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, נקבע בפסיקה קודמת כי פגמים דיוניים עשויים לכלול, בנסיבות מסוימות, כשל בייצוג. ואולם, העדרו של ייצוג או כשל בייצוג משפטי, אין בו לבדו כדי להביא לקיומו של משפט חוזר. על המבקש להראות כי אי-הייצוג או הכשל בייצוג מקים חשש ממשי לעיוות דין. 

לעמדת השופטת ארבל, כשעסקינן במקרה הפרטי של כשל בייצוג, יש מקום לדרוש הוכחה של פוטנציאל לשינוי הכרעת הדין. היינו, אין די בכך שנגרם כשל כזה או אחר בהגנה, אלא על המבקש להצביע על כך שהייצוג הכושל השפיע על מהלך המשפט, כי נוצר פגם אשר קיפח את הגנתו בעוצמה כזו, שעשויה הייתה להתקבל תוצאה אחרת המטיבה עימו. זאת מאחר שמדובר בטענה רחבה מאד, המקיפה שלל מצבים ופגמים, והמועלית חדשות לבקרים בבקשות למשפטים חוזרים, כמו-גם במסגרות משפטיות אחרות. היא עלולה לפתוח פתח רחב מדי לניסיונות לעריכת "מקצה שיפורים" לנאשם שהורשע בדינו ואינו שבע רצון מהגנתו.

השופטת ארבל החליטה להורות על עריכת משפט חוזר בעניינו של סאלם. שכן, במקרה זה הוכח הפוטנציאל הנדרש לשינוי תוצאות המשפט באמצעות החומר הרפואי הנוסף שעורך-הדין לא טרח לקבל, אשר היווה תשתית לחוות דעת משמעותית להגנתו. חוות דעת שלדעת השופטת ארבל לא ניתן להתעלם או לפטור אותה ללא בחינת הערכאה הדיונית, שתעריך את משקלה ואת השלכת תוכנה על הכרעת הדין המקורית. לכן, קמה עילה למשפט חוזר גם מכוח סעיף 31(א)(2)לחוק בתי המשפט, עילת הראיות החדשות. במשפט החוזר לא נערך דין מהותי, שכן התביעה חזרה בה מכתב האישום החדש, ובית־המשפט הורה על זיכויו של סאלם.

עבירה: מעשה מגונה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא ניהול משפט חוזר.

על אף שהשופטת עדנה ארבל ציינה בהחלטתה כי "ככלל, אין לקבוע כי לא ניתן להרשיע אדם בעבירת אי-מניעת פשע מקום בו לא הורשע מבצע הפשע, ובלבד שהוכחו לגבי הנאשם יסודותיה של עבירת אי-מניעת הפשע – הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי – מעל לכל ספק סביר", וכן כי "ככל שנוצרת תחושת אי-נחת מהרשעת אדם בעבירת סיוע לאחר מעשה, כאשר לא נמצא האשם בביצוע העבירה העיקרית, הרי שתחושה כאמור מתעוררת בשל העובדה שמבצע העבירה לא נתן את הדין בגין מעשיו, ולא מפני שהמסייע הועמד לדין והורשע בגין מעשיו שלו" - היא גם הוסיפה כי "אין חולק כי מצב בו מערכת המשפט מדברת בשני קולות ביחס לאותה פרשה עלול לעורר תחושת אי אמון במערכת המשפט והצדק".

השופטת ארבל מצאה כי ההכרעה בעניינו של פלוני התבססה  על תשתית עובדתית זהה לזו ששימשה לזיכויים של שלושת הנאשמים האחרים, באופן שזיכויים שומט את הבסיס הראייתי שבעטיו נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי פלוני ביצע עבירה של אי מניעת פשע. זאת, בין היתר, היות שבין הראיות שהובאו לחיזוק הודאתו של פלוני נמצאה הודאתו של נאשם אחר, שנמצאה בבית המשפט העליון מלאת סתירות וקשיים, עד כי נקבע שיש לייחס לה משקל מוגבל. 

לפיכך, קבעה השופטת ארבל כי מתקיימת בעניינו של פלוני עילה לעריכת משפט חוזר הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. ונוכח הסכמת בא-כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לזיכויו של המבקש, היא הפעילה את סמכותה לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, והורתה על זיכויו של המבקש ללא ניהול משפט חוזר.

עבירה: אי-מניעת פשע.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

עבירה: 5 עבירות שונות בניגוד לפקודת התעבורה.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי בחלק מהעברות במשפט חוזר.

עבירה: אי ציות לשוטר.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.

קסובק, בה התקיימו התנאים הנקובים בסעיף הנ"ל, רשאית הייתה לנהוג ברשיון הנהיגה הזר גם ביום האירוע.  המדינה הסכימה לעריכת המשפט החוזר, והואיל ולא מצאה טעם בקיומו בפועל של ההליך הציעה היא כי בית משפט העליון, יורה על זיכויה, מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 - וכך עשה השופט אדמונד לוי בפסק דינו. 

עבירה: נהיגה ללא רשיון בר תוקף.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.