מ"ח 7558/97 בן-ארי נ' מדינת ישראל (1999)
תקציר: תחילה הורשעו שניים באותו מעשה רצח (בן ארי ובן עזרא). כל אחת מן ההרשעות התבססה על מסכת ראייתית שונה מן האחרת, כאשר שתי המסכתות לא התיישבו זו עם זו. כמו כן לא נמצאה כל ראיה הקושרת בין שני הנאשמים, ואף לא הוכח הם מכירים זה את זה. משכך, ציין בית המשפט העליון בערעורו של בן ארי כי מדובר ב"ערעור זה יוצא דופן וחסר תקדים בנסיבותיו" [ע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, מט(3) 045 (1995)]
משגילתה על כך הפרקליטות, היא החליטה לקבל את ערעורו של בן עזרא בהודעתה: "בהתחשב בעובדה שהרשעתו של המערער מבוססת בעיקרה על הודייתו, ולעומתה עומדת הרשעתו של סימון בן ארי על יסודות מוצקים של ראיות חיצוניות ואובייקטיביות, ובהעדר ראיות לקשר בין סימון בן-ארי למערער, הגיעה המשיבה למסקנה כי יהיה זה נכון להסכים לערעורו של המערער ולזיכויו מהעבירה בה הורשע".
בדיון נוסף שנערך בבית המשפט העליון בפני הרכב של שבעה שופטים, הגיעו שלושה משופטי בית המשפט העליון, איש איש מטעמיו, למסקנה כי ראוי היה לזכות את סימון. לעומתם, ארבעת השופטים הנוספים שישבו בדין סברו שיש להותיר את ההרשעה על כנה.
הטענות העיקריות שעלו מבקשתו של בן ארי למשפט חוזר הן שתיים:
1. פסק דין בעניינו יצר מצב אבסורדי על-פיו הוא נשלח למאסר עולם למרות ששלושה שופטי בית-משפט נכבד זה הורו לזכותו. כלומר, עיוות דין נוכח חילוקי הדעות בין השופטים;
2. השאלה שבשלה ניתן דיון נוסף, היינו: יכולתו של בית-משפט להכריע בהליך שבפניו בלא לקבוע עמדה באשר לעדות או לראיה שהובאו בפניו, לא נדונה כלל בדיון הנוסף. עוד טוען המבקש, כי הכרעת הרוב בדיון הנוסף מבוססת על טעמים שונים וסותרים ואינה מתיישבת עם טענות פרקליטות המדינה, לא כל שכן עם טענות המבקש: כך בהתייחס לעדותו של בן עזרא ולהודעותיו השונות, וכך בהתייחס לקיומה (או להיעדרה) של זיקה בין המסכת העובדתית שעל בסיסה הורשע המבקש לבין המסכת העובדתית שעל בסיסה הוגשו כתבי-אישום נגד יוסף, סרסור ובן עזרא. לעניין זה טען המבקש, כי סוגיית הזיקה בין שתי המסכתות עלתה רק בשלב הערעור, כך שלא ניתן לו להתגונן מפניה במהלך משפטו.
פסיקת ביהמ"ש:
1. העובדה כי פסקי-דינו של בית-המשפט העליון בעניין הנדון ניתנו בדעת רוב ולא פה אחד, כשלעצמה, ודאי שאינה מעידה על קיומו של עיוות דין.
2. ביהמ"ש דחה את טענתו הנוספת של המבקש, לפיה הסוגיה שבשלה נתבקש וניתן דיון נוסף, לא נדונה במסגרת דיון כאמור, מקימה עילה לקיום משפט חוזר. בשלב הדיוני שבו אנו מצויים לא שואלים עוד אם צדקה הערכאה הקודמת שדנה בהליך או אם טעתה; אם דנה בכל נקודות המחלוקת, או אם נמנעה מכך. כוחן של שאלות אלו יפה בשלב הערעור – ושלב זה מוצה מכבר. השאלה שבפנינו היא אם ההימנעות הנטענת הסבה עיוות דין למבקש, ובמקרה הנדון אין הדבר כך. כל אחד מהשופטים שישבו בדיון הנוסף נדרש לשאלת מהימנותו של בן עזרא. התוצאות שאליהן הגיעו השופטים, כמו גם ההנמקות שניתנו על-ידיהם, שונות. עם זאת, אין מחלוקת, כי רוב השופטים הגיע לכלל מסקנה בדבר אשמתו של המבקש.
עבירה: רצח.
עילה: עיוות דין.
תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.