תקציר: אלירן עזריה, הורשע בשנת 2001 בביצוע מעשה מגונה בכוח באישה שהתלוננה נגדו. עזריה כפר במעשים המיוחסים לו, אך השופטים העדיפו את גרסת המתלוננת ודנו אותו לארבעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסכום של 10,000 שקלים. בערעור על הרשעתו קבעו השופטים שאכן ישנם קשיים ראייתיים בתיק, והמליצו לצדדים להסכים למסלול של "אי-הרשעה" בהתאם להוראת סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מדובר בקביעה של בית המשפט לפיה הוא השתכנע למעלה מכל ספק סביר שהנאשם עבר עבירה פלילית אך בכל זאת נמנע מלהרשיעו. עזריה בחר להסכים להסדר הנ"ל.
כמה שנים אחר כך, התלוננה אותה אישה על שני גברים אחרים, שלטענתה אנסו אותה. במהלך החקירה הודתה כי לתלונה אין שחר והואשמה במסירת ידיעות כוזבות, עבירה על סעיף 243 לחוק העונשין.
עזריה מטבע הדברים לא ידע על התלונה הכוזבת בתיק האחר, אולם ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, נודע על כך והוא עצמו הגיש בקשה למשפט חוזר עבור עזריה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר, ועזריה זוכה מבלי שנערך משפט חוזר בעניינו.
עבירה: מעשה מגונה בכוח.
עילה: ראיות חדשות.
תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.