תקציר: עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הרשעתו התבססה על הודאתו שניתנה לאחר חקירה ממושכת בה נפלו פגמים רבים, על ברנס הופעלו אמצעי לחץ לא לגיטימיים בחקירתו והוא אף הוכה על ידי חוקריו, שחלקם העידו עדות שקר בה הכחישו את המעשים.
על סמך חשיפה מאוחרת על ידי קצין משטרה כי בחקירתו של ברנס נפלו פגמים חמורים פתחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בדיקתה העלתה ממצאים חמורים שהטילו ספק בשאלת אשמתו של ברנס. למרות הממצאים החמורים מספר בקשות של ברנס למשפט חוזר נדחו. בין לבין, ולמרות שברנס סירב להגיש בקשה לחנינה מטעמו בשל עמידתו על כך שלא ביצע את המעשים שעל בסיסם הורשע, הוא קיבל הקלה בעונש מהנשיא. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנה, מהם נוכה שליש הודות להתנהגותו הטובה בין כותלי בית המאסר.
לאחר שחרורו ברנס המשיך להיאבק על חפותו, הוא הגיש בקשות נוספות לקיום משפט חוזר בעניינו. בקשותיו נדחו עד לקבלת הלכת קוזלי בבית המשפט העליון. ההלכה שקבעה כי לצורך עילת עיוות הדין אין המבקש נדרש להוכיח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו ככל שעיוות דין עניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד שלו. השופטת דורנר, שדנה בבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, קיבלה את בקשתו והורתה על קיום משפט חוזר בעניינו. השופט חיים כהן שדחה את ערעורו של ברנס, בשיחת הטלפון האחרונה בחייו, התקשר לשופטת דורנר ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שהוא עשה". ברנס היה מנושאי האלונקה של השופט חיים כהן בהלווייתו.
בתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום. בשנת 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ואות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות והוצאות משפט. ברנס הלך לעולמו בשנת 2011.
כשתוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר, ובוטלה הדרישה כי על העובדות או הראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט להיות חדשות, ונוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי - הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. בית-המשפט העליון, מפיו של המשנה לנשיא ש' לוין, קבע כי אין לבדוק בשנית את הראיות שנבדקו בהחלטתה של המשנה לנשיא בן-פורת. שכן, אף שהסעיף לא איפשר הבאת ראיות שאינן חדשות, בדקה המשנה לנשיא בן-פורת גם ראיות כאלו ובחנה אם קיים יסוד להעלאת ספק באשמתו של ברנס. את שאר העובדות והראיות שהובאו בבקשה ולא נדונו בגדרי הבקשה הקודמת, דן בית המשפט ודחה אותן אחת לאחת. נקבע, כי אין בכוח הראיות שהובאו כדי לקעקע את המסקנה המרשיעה שאליה הגיעו בתי-המשפט.
בשנת 1999, לאחר שנדחתה בקשתו השלישית של עמוס ברנס למשפט חוזר, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון הלכת קוזלי. בבקשה למשפט חוזר שהגישו מי שהורשעו ברצח הנער דני כץ פסק בית-המשפט העליון כי עילת עיוות הדין כוללת גם עיוות דין שעניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד של הנידון, אף אם לא הוכח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון עקב פגם זה.
על סמך ההלכת קוזלי הגיש עמוס ברנס בקשה רביעית לקיום משפט חוזר בעניינו, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית. השופט דליה דורנר שדנה בבקשה זאת קבעה כי בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. על סמך פגמים אלו, בצירוף לאפשרות כי מודעות להם, בזמן אמת, הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, הורתה השופטת דורנר על קיום משפט חוזר בעניינו של ברנס.
עבירה: רצח.
עילה: עיוות דין.
תוצאת ההליך: זיכוי במשפט החוזר ("זיכוי אילם").
הלכות: "פגמים דיוניים חמורים מקימים חזקה שאינה ניתנת לסתירה בדבר אפשרות השפעתם על תוצאות המשפט. ואילו פגמים דיוניים מהותיים חמורים פחות מעבירים את הנטל אל כתפי התביעה להראות היעדר אפשרות להשפעה כזאת".
לתיאור מורחב אודות השתלשלות העניינים בפרשת הרשעת השווא של עמוס ברנס - לחצו כאן