תקציר: בשנת 2004 הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והורשע, על פי הודאתו זו, בביצוע שתי עבירות אינוס בצוותא, יחד עם שני בגירים נוספים שנשפטו בנפרד. המבקש, קטין בן 16 בזמן ביצוע העבירות, הכיר את המתלוננת, שהיתה בת 22 באותה עת, באמצעות בן דודו, שהיה בן 27 באותה עת. בתחילת שנת 2004 נהג בן הדוד להזמין את המבקש, את המתלוננת ואחרים למסיבות שארגן בלילות במקלט ליד מקום מגוריו בעיר בדרום הארץ. במסיבות אלה נהגו החוגגים לשתות משקאות אלכוהוליים ביחד. כאשר האורחים היו עוזבים את המקום בתום המסיבות, נהגו בן הדוד, אחיו והמבקש לנסות ולשכנע את המתלוננת לקיים עמם מעשים מיניים. המתלוננת היתה נעתרת, לפעמים, וקיימה עם המבקש יחסים בהסכמה. לפי כתב האישום, לפחות בשתי הזדמנויות שונות בתקופה האמורה, לאחר שהמתלוננת עשתה מעשים מיניים כלשהם בהסכמה עם המבקש או עם בני דודו בתום המסיבות המוזכרות, השלושה תקפו אותה ואנסו אותה בכוח בזה אחר זה. בגין מעשיו אלה הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים, מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ותשלום פיצוי למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח. המבקש ערער על חומרת העונש שהוטל עליו לבית משפט זה. ערעורו התקבל בחלקו, ותקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו הועמדה על 30 חודשים.
משפסק דינו נעשה חלוט הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר שנסמכה על עילת הראיות החדשות ועל עילת עיוות הדין. בין הראיות החדשות הובאה עדות המתלוננת במשפטם של בני הדודים של המבקש לפיה היא קיימה עם המבקש את היחסים שתוארו באישום הראשון בהסכמתה. לעניין עיוות דין נטען כי הראיות, כפי שהיו בתיק קודם לעדותה של המתלוננת, אינן מצדיקות אבחנה מהותית בין המבקש לבין בני דודיו. טענתו העיקרית בהקשר זה הינה כי ההכרעות שניתנו במשפטם של הבגירים ובמשפטו שלו סותרות ומהוות דיבור "בשני קולות" מצידה של המערכת המשפטית, היוצר תחושה של שרירות דין. בעוד שהמבקש, שהינו כאמור קטין, הורשע באינוס בצוותא בשני אישומים, בני הדוד שלכאורה ביצעו עמו בצוותא את העבירות, לא הואשמו כלל באישום הראשון, והואשמו בסיוע לאינוס בלבד באישום השני.
לעניין עדותה של המתלוננת במשפט המקביל פסק בית המשפט כי המבקש הודה הן במשטרה והן בבימ"ש בביצוע המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. המבקש הצהיר בבימ"ש כי הבין את הכתוב בכתב האישום וקיבל הסברים מב"כ. הנימוק שמציג המבקש לחזרתו מההודאה הוא כי לאחר שנשמעה עדות המתלוננת במשפט הנאשמים הבגירים באשר לאישום הראשון, אין עוד בסיס להודאתו שניתנה בזמנו מתוך הבנה והשלמה בדיעבד כי אם המתלוננת אומרת שלא הייתה הסכמה מצידה יש לקבל את דבריה, למרות שסבר בעת קיום יחסי המין כי המתלוננת מסכימה לקיומם.
לעניין הטענה לעיוות דין פסק בית המשפט כי המבחן שנקבע להתערבות במצב בו ניתנו שתי הכרעות דין סותרות הוא מבחן מהותי-ענייני, "על פי מבחן זה יש לבדוק האם מהבחינה המהותית עניינית, שני פסקי הדין אינם יכולים, בנסיבות העניין, לדור בכפיפה זה עם זה. "האם קיימת סתירה מהותית ביניהם, עד כדי כך שלא יתכן כי שניהם אמת; האם בזיכויו של האחד יש כדי להשמיט את הקרקע מתחת להרשעתו של האחר, באופן שההרשעה והזיכוי אינם יכולים, מבחינה מהותית-עניינית, לחיות זה בצד זה" התערבות מעין זו בהכרעות דין סותרות תיעשה במשורה ולא בכל מצב של אי התאמה. סתירה מעין זו המחייבת התאמה לא תתעורר, בדרך כלל, מקום בו השוני בין תוצאות שני המשפטים נובע מההבדלים בחומר הראיות שהובא בפני שתי ערכאות השיפוט". בעניינו של המבקש נקבע כי קיים שוני בתשתית הראייתית שעמדה לחובת המבקש לעומת זו שעמדה לחובתם של שני הבגירים, בני דודיו. בעוד שהמבקש הודה בביצוע המעשים וגרסתו עלתה בקנה אחד עם טענותיה של המתלוננת, צמצמו הבגירים בגרסאותיהם את חלקם. לא זו בלבד אלא גם שזיכויים של בני הדוד נשען על הסדר טיעון שנערך עימם ולעניין זה ציין בית המשפט כי "כלל הוא כי בית המשפט יטה שלא להתערב באי התאמה מעין זו מקום בו זיכויו של הנאשם האחר נשען על הסדר טיעון שנקשר עמו". על כן נקבע כי בעניין זה לא מתקיימת עילת עיוות הדין.
עבירה: אינוס בצוותא (עבירה לפי סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).
עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.
תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.