תקציר: למחרת רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (ביום 5.11.1995) אמר דוד אקסלרוד לכתב רדיו: "כמו שאמר חבר שלו ערפאת, כל כלב ביג'ו יומו, מה אתה רוצה". לשאלת הכתב אם לא הצטער על כך שיהודי נרצח, השיב: "מונח לא נכון. זה לא יהודי נרצח. זה בוגד חוסל... חיסול אויב זה דבר חיובי". עיקרי הדברים שודרו באמצעי התקשורת. כנגד אקסלרוד הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה על סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948. בית משפט השלום זיכה את אקסלרוד. אך הערעור שהגישה התביעה נתקבל ואקסלרוד הורשע. הוטל עליו מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וכן קנס בסך 3,000 ש"ח. אקסלרוד הגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, אולם בקשתו נדחתה. הקנס שולם.
כשנה וחצי לאחר שפסק דינו של אקסלרוד נעשה חלוט ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין ג'בארין נ' מדינת ישראל (דנ"פ 8613/96). בפרשה זו נדון פירושו של סעיף 4(א) לפקודת מניעת טרור, הסעיף שעל פיו הורשע גם אקסלרוד. דעת הרוב קבעה שתחולתו של סעיף 4(א) לפקודה מוגבלת לפרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות של ארגון טרור. על יסוד פירוש זה ג'בארין זוכה, שכן בדבריו לא היו דברי שבח ועידוד למעשי אלימות הננקטים על ידי ארגון טרור.
בעקבות פרשת ג'בארין התעוררה השאלה מה השפעתה של אותה הלכה על אחריותם של נאשמים אשר הורשעו על פי הפירוש שניתן לסעיף 4(א) לפקודה לפני פרשת ג'בארין, ואשר לאור אותה פרשה לא היה מקום להרשעתם. עמדת המדינה הייתה באשר לאותם נאשמים שתיקיהם עדיין תלויים ועומדים, כי מן הראוי לזכותם. אכן, בארבעה מקרים שהיו תלויים ועומדים בבית המשפט העליון, ואשר בהם הורשעו נאשמים בגין פרסום דברי שבח ועידוד למעשי אלימות, בלא שאלימות זו הייתה של ארגון טרור, הודיעה המדינה כי מקובל עליה כי יש לזכות את המערערים או המבקשים. אך עדיין נותרה השאלה מה דינו של אקסלרוד, שעניינו שלו דומה לארבעת המקרים האחרים שנידונו בפני בית המשפט העליון פרט לכך שענינו שלו הסתיים בפסק דין חלוט. אקסלרוד פנה לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לקיים משפט חוזר בעניינו.
אקסלרוד טען ששינוי ההלכה בפרשת ג'אברין משליך באופן ישיר על עניינו. לטענתו, לו הייתה הפרשנות לסעיף 4(א) האמור משתנה בטרם הפך עניינו חלוט היה הדבר מוביל לזיכויו. לפיכך שינוי הפרשנות מהווה עובדה חדשה המצדיקה קיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. לחלופין טען לעיוות דין חמור כתוצאה מההרשעה על סמך הפרשנות שהשתנתה, ועל כן עומדת לו העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.
מטעם המדינה נטען כי שינוי הלכה אינו מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. כמו כן אין בהרשעה על פי הדין אשר שרר ביום ביצוע העבירה, ואשר שונה בפרשה שיפוטית, משום עיוות דין המאפשר משפט חוזר. לדעת המדינה קיים הבדל מהותי, לעניין שינוי הלכה, בין הליכים משפטיים תלויים עומדים לבין הליכים משפטיים חלוטים. הבדל זה מצדיק את השוני בתוצאה בשני המקרים.
נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, שדן בקשתו של אקסלרוד למשפט חוזר, השאיר בצריך עיון את השאלה האם שינוי הלכה מהווה "עובדה חדשה" כמובנה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. אך נטה לדעה כי שינוי הלכתי אינו נופל למסגרת זו. עם זאת, השופט ברק קיבל את הבקשה למשפט חוזר על סמך עילת "עיוות הדין". הכרעתו נשענה על ארבעה יסודות: מבחינה "דוקטרינרית" הלכתו החדשה של בית המשפט פועלת כרגיל למפרע ; קביעת פסיקה קודמת כי לדיבור "עיוות דין" יש ליתן "פירוש רחב" ; תחושת המקריות, שכן אילו נשמעה בקשת אקסלרוד לרשות ערעור כמה חודשים מאוחר יותר, היא הייתה נענית, ובית המשפט היה מזכה אותו. לעניין זה העיר השופט ברק כי המקריות מולידה חוסר שוויון, ותחושת הפליה. ; שמיתת הבסיס החברתי-מוסרי להרשעתו של אקסלרוד עם שינוי ההלכה.
נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, הנשיא ברק הפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט, שלפיה נשיא בית המשפט העליון רשאי, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, להורות על זיכויו של נידון אם נוכח כי נתקיימה אחת העילות למשפט חוזר, אך לאור נסיבות העניין אין תועלת בקיומו של משפט חוזר.
עבירה: תמיכה בארגון טרור.
עילה: עיוות דין.
תוצאת ההליך: זיכוי ללא עריכת משפט חוזר.
הלכות: בגדר סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט ניתן לכלול "עיוות דין" הנגרם בשל הלכה שיפוטית חדשה המיטיבה עם נאשם. התנאים לכך: 1. סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט יחול רק במקום שבית המשפט העליון – שהלכתו מחייבת את כל בתי המשפט – שינה באופן ברור הלכה קודמת משלו; 2. שינוי ההלכה משפיע במישרין על האחריות הפלילית של מבקש המשפט החוזר או על תוצאותיה; 3. שינוי ההלכה מעורר חשש של ממש לעיוות דין. אין די בחשש "סתם";