מ"ח 9054/03‏ ‏לזרובסקי נ' מדינת ישראל (2005)

 לאחר שבחן במבט-על את ההליך שהתקיים בעניינו של המבקש, תוך שהשווה בינו לבין ההליך שנוהל בעניינו של שניידר, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי קיים "חשש ממשי לעיוות הדין" בהרשעתו של לזרובסקי: הראייה המרכזית כנגד לזרובסקי וכנגד שניידר בשני ההליכים הייתה עדותו של המתלונן, כאשר סוגיית מהימנותה של עדות זו היוותה שאלת המפתח בשני ההליכים. השוני בין ההכרעות השונות נובע במידה רבה משאלת העיתוי בו הועלתה התלונה על ידי המתלונן. כל השופטים שדנו בעניינם של המבקש ושל שניידר התייחסו ובצדק בהרחבה לשאלה זו, ולשאלת סמיכותו של עיתוי העלאת התלונה למועד התגייסותו של המתלונן לצה"ל ולהצבתו לשירות קרבי.

בצד ההשקפה הכללית, המקבלת כעניין שבעובדה שקורבנותיהן של עבירות מין, ובייחוד הקטינים שבהם, נוטים לכבוש התלונה בלבם, ולעיתים חולפות שנים ארוכות בטרם יחשפו את שאירע עימם, בשני ההליכים קיימת התייחסות לכך שהמתלונן, ע"פ גרסתו, פתח את סגור ליבו לפני ידידתו וסיפר לה על מה שאירע לו, ולו באופן חלקי, תקופה משמעותית לפני הגשת התלונה על ידו.  בשאלה מתי סיפר המתלונן לידידתו (אשר לא העידה בפני ביהמ"ש) את מה שסיפר – לפני הגיוס או אחריו – נותרה לדעת ביהמ"ש העליון בסופו של יום אי בהירות. 

לדעת בית-המשפט, אילו הובאה אותה הידידה לעדות והייתה "תומכת" בכך שהמתלונן סיפר לה מה שסיפר כמה חודשים לפני גיוסו, בשלב בו טרם העסיק עצמו בשאלה היכן ישרת – סביר להניח שהדבר היה מסיר את החשש שהמתלונן העליל עלילה כדי להשתמט מן הצבא.

לצד זאת הדגישה השופטת מרים נאור כי לא עצם הערכת המהימנות השונה של עדות המתלונן בתיקו של לזרובסקי ובתיקו של שניידר היא העומדת בבסיס המסקנה בדבר חשש לעיוות דין שנגרם ללזרובסקי. מה שעומד ביסוד מסקנה זו הוא הסתירה המהותית והבלתי ניתנת ליישוב באורח ענייני בין הרשעתו של לזרובסקי לבין זיכויו של שניידר בנסיבותיה יוצאות הדופן של פרשה זו. היועץ המשפטי ציין אף הוא בתשובתו כי הסתירה בין תוצאות המקרים אינה פשוטה מבחינת מראית העין.

 

עבירה: מעשה סדום בקטין, מעשים מגונים בקטין.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - במשפט חוזר.