תקציר: המבקש הואשם והורשע בשני אישומים בעבירות של שימוש לרעה בכוח המשרה, מרמה והפרת אמונים, הפרת חובת סודיות וסחיטה באיומים. לפי עובדות האישום הראשון, עבד המבקש כמפקח במשרדי מס הכנסה בתל אביב ומתוקף תפקידו ניתנה לו גישה למאגרי המידע של רשויות המס. בין השנים 1995-1998 נהג המבקש לדלות נתונים אישיים ממאגרי המידע שלא לצרכי עבודתו. המבקש היה מיוצג בתחילת ההליך אך וויתר בהמשך על ייצוג. למבקש נגזר עונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, באמצעות עורך דינו, שם נדחו טענותיו כי מעשיו לא עלו כדי עבירה פלילית. המבקש ביקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם שוב לא היה מיוצג, הוא שב וטען לקנוניה כנגדו ובית המשפט דחה הערעור בטענה שמדובר בממצאים עובדתיים. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו שתי ראיות חדשות: מסמך בכתב ידה של נציגת מס הכנסה, המעיד לטענתו על כך שהמתלונן נבדק ללא קשר ליחסו עם המבקש. הראייה השנייה היא מסמך מהמשטרה לנציבות שירות המדינה שבו נעדר האישום בגין סחיטה באיומים, המצביע לדעת המבקש על היעדרה של העבירה. כמו כן סבור המבקש כי היות שלא נערך לו שימוע לפני כתב האישום נגרם לו עיוות דין.
בית המשפט פסק כי אין בראיות החדשות כדי לקיין משפט חוזר. גם אם לא ייחס בית המשפט משמעות לשיהוי שבהגשת הראייה, אין בה כשלעצמה מספיק מבחינה מהותית. באשר לזכות השימוע, החוק שונה כך שלא הייתה כזו בתקופה שבה נחקר המבקש, ואולם אף אם הייתה הפרה של חובת השימוע לא ברור שהיא מזכה משפט חוזר. ביחס לטענת עיוות הדין, קבע בית המשפט כי לא מדובר בטענה חדשה שלא נבדקה וכי המבקש לא ביסס טענתו ביחס לקנוניה שנרקמה כנגדו על ראיות כלשהן.
עבירה: שימוש לרעה בכוח המשרה; מרמה והפרת אמונים; פגיעה בפרטיות; הפרת חובת סודיות; סחיטה באיומים.
עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.
תוצאת ההליך: בקשה למשפט חוזר נדחתה.