כפתור הצגת/ הסתרת תקציר - מאגר פסיקה

פסיקה

טענות מרכזיות

ראיות חדשות

מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1999

תקציר: בקשה זאת מגוללת את הסיפור העגום של פרשת רצח הנער דני כץ. דני כץ, נער בן 15, יצא מביתו לבית חברו בתאריך ה-8/12/1983. שלושה ימים לאחר מכן, נמצאה גופתו ועליה סימני אלימות קשים.  בהמשך הואשמו ברציחתו חמישה ערבים ישראלים, תושבי סכנין והאזור. על פי הטענה, כפי שפורטה בכתב האישום שהוגש כנגדם, הם הבחינו בנער כשהוא צועד לבדו, וחטפו אותו ברכבם לכיוון אתר בניה שומם. במהלך הנסיעה, חסמו את פיו בסמרטוט והכו אותו בידיהם, עד שאיבד את הכרתו. באתר הבניה, הכו החמישה את כץ מכות מוות וארבעה מהם אנסו אותו. לאחר מכן, השליכו את גופתו בין שיחים סמוך לאוניברסיטת חיפה. מאוחר יותר, בשעות הערב, חזרו החמישה אל המקום בו הניחו את הגופה והעבירו אותה למערה באזור סכנין. לאחר שלושה ימים של חיפושים, נמצאה גופתו העירומה של כץ ועליה סימני חנק ותקיפה מינית.

אל הבקשה לקיום משפט חוזר בעניינם הצטרפה הסנגוריה הציבורית כ"ידידת בית המשפט", כאשר במסגרת ההליך זה הוכר לראשונה מוסד "ידיד בית המשפט" בישראל. הודות לכך, הסנגוריה הציבורית הגישה את עמדתה. בבקשה עצמה נטען כי קיימות עובדות וראיות חדשות המצדיקות עריכתו של משפט חוזר, וכי קיים חשש של ממש שבהרשעתם נגרם להם עיוות דין. עיקר הבקשה נסמכה על דוח ביניים שהוגש לשר המשפטים באוגוסט 1995 על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בין השאר לאחר שנתגלה חומר חקירה חדש, שלא היה בפני הערכאות השונות, וגם לא בידי פרקליטי המבקשים.

מ"ח 4282/98‏ פורת נ' מדינת ישראל (1998)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1998

תקציר: אביגדור פורת הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. עקרי הרשעתו נגעו לדיווח כוזב, כאילו מקורות ההכנסה שלו ושל אשתו הם בלתי תלויים ולפעולות נוספות שביצע פורת במטרה להביא להפחתת המס ששולם על-ידיו בעבור השנים 1987-1989. כך ניכוי הוצאות פרטיות, רישום כפול של הוצאות בדוחות שלו ושל אשתו, רישום הוצאות בלא אסמכתות ורישום הוצאות שהוצאו על-ידי צדדים שלישיים. בית-משפט השלום גזר על פורת עונש מאסר בפועל לתקופה של תשעה חודשים, והפעיל עונש מאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו לתקופה של תשעה חודשים, לריצוי בחופף למאסר שהוטל על-ידיו. כמו כן הטיל בית-המשפט על פורת 12 חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים ממועד שחרורו וכן קנס בסך 60,000 ש"ח או 300 ימי מאסר תמורתו.

במסגרת ערעורו לבית-המשפט המחוזי ביקש פורת להגיש ראיות נוספות מטעמו: קלסרי קבלות, שיש בהם, לטענתו, להסביר את הפער בין דיווחיו על הוצאות לבין ההוצאות שהוצגו בפני בית-המשפט, עדות רעייתו ועדות אחד מלקוחותיו. עדויות אלו נועדו, לגירסתו, להראות, כי רעייתו אכן ניהלה עסק נפרד, וכי לפיכך היה מקום להכיר בחישוב נפרד של הכנסותיה. כמו כן ביקש פורת לדחות את מועד שמיעת הערעור יידחה, זאת כדי לאפשר לעורכי-דין חדשים שמונו על-ידיו ללמוד את התיק. בית-המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות. זאת הואיל והדיון נדחה בעבר מספר פעמים מספר לבקשת פורת, בין היתר מחמת הטענה שמונו עורכי-דין חדשים לייצגו. בהתייחס לבקשה להמצאת ראיות נוספות, קבע בית-המשפט המחוזי, כי כל המסמכים שביקש פורת להציג היו מצויים ברשותו זה שנים, וכי דבר לא מנע ממנו להציג בפני הערכאה הראשונה את הראיות שביקש להציג בשלב הערעור, ודאי לא את עדותה של רעייתו. לגוף הדברים, דחה בית-המשפט את ערעורו של פרות על הכרעת-הדין וגזר-הדין, וכן את ערעור התביעה על קולת עונשו. בקשת רשות ערעור שהגיש פורת נדחתה. על כן הגיש פורת בקשה למשפט חוזר.

מ"ח 1966/98 הררי נ' מדינת ישראל (1998)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1998

תקציר: ביום 2.11.79 הורשעו ארבעת המבקשים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביחד עם אחרים, במעשי עבירה שונים במה שהוגדר כ'פרשת מע"ץ' (מועצת עבריינים צעירים) ונדונו לתקופות מאסר שבין שלש ועשר שנים, לריצוי בפועל.

המבקשים כולם הורשעו על יסוד הודאותיהם במשטרה שנתקבלו על ידי בית המשפט. בית המשפט דחה טענות קשות שהוטחו במשטרה על מעשים אפלים שנעשו בנאשמים, על מכות וחבלות בכל חלקי גופם ועל עינויים וחקירות ממושכות. בית המשפט נתן באופן כללי אמון בגירסת אנשי המשטרה. לבסוף נודע כי פקד (בדימוס) ש. שמחי, שהיה אחד מקציני המשטרה שחקרו בפרשה, מסר בסדרה של ראיונות בתקשורת כי במהלך החקירה, הושפלו החשודים, הוכו והודאותיהם הוכתבו ושוכתבו וכי חוקרי משטרה וקצינים, לרבות הוא עצמו העידו שקר בבית המשפט המחוזי.

משכך קבע המשנה לנשיא ש. לווין כי במקרה זה קמות עילות למשפט חוזר, עילת עיוות הדין ועילת הראיות החדשות - הקבועים בסעיפים 31(א)(2) ו- (4) לחוק בתי המשפט.

מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל (1997)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1997

תקציר: עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הרשעתו התבססה על הודאתו שניתנה לאחר חקירה ממושכת בה נפלו פגמים רבים, על ברנס הופעלו אמצעי לחץ לא לגיטימיים בחקירתו והוא אף הוכה על ידי חוקריו, שחלקם העידו עדות שקר בה הכחישו את המעשים.

על סמך חשיפה מאוחרת על ידי קצין משטרה כי בחקירתו של ברנס נפלו פגמים חמורים פתחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בדיקתה העלתה ממצאים חמורים שהטילו ספק בשאלת אשמתו של ברנס.   למרות הממצאים החמורים מספר בקשות של ברנס למשפט חוזר נדחו. בין לבין, ולמרות שברנס סירב להגיש בקשה לחנינה מטעמו בשל עמידתו על כך שלא ביצע את המעשים שעל בסיסם הורשע, הוא קיבל הקלה בעונש מהנשיא. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנה, מהם נוכה שליש הודות להתנהגותו הטובה בין כותלי בית המאסר.

לאחר שחרורו ברנס המשיך להיאבק על חפותו, הוא הגיש בקשות נוספות לקיום משפט חוזר בעניינו. בקשותיו נדחו עד לקבלת הלכת קוזלי בבית המשפט העליון. ההלכה שקבעה כי לצורך עילת עיוות הדין  אין המבקש נדרש להוכיח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו ככל שעיוות דין עניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד שלו. השופטת דורנר, שדנה בבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, קיבלה את בקשתו והורתה על קיום משפט חוזר בעניינו. השופט חיים כהן שדחה את ערעורו של ברנס, בשיחת הטלפון האחרונה בחייו, התקשר לשופטת דורנר ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שהוא עשה". ברנס היה מנושאי האלונקה של השופט חיים כהן בהלווייתו. 

בתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום. בשנת 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ואות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות והוצאות משפט. ברנס הלך לעולמו בשנת 2011. 

מ"ח 7324/96 חייאט נ' מדינת ישראל (1997)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1997

תקציר: המבקש הועמד לדין פלילי והורשע על פי הודאתו. על פי כתב האישום (מיום 8.3.91) הוא היה חבר בארגון הג'יהאד האיסלמי. הוא קשר קשר (בפברואר 1991) עם שני אחרים לרצוח את השומר המוצב בבניין מחלקת התברואה של עירית ירושלים. הוא נתן להם סכין להרוג בו את השומר. השניים ניסו להרוג השומר ונכשלו. בגין כל אלה יוחסו למבקש נסיון לרצח, חברות בארגון טרור, קשירת קשר לפשע וחברות בהתאחדות בלתי מותרת. בפרט האישום השני נאמר כי המבקש החליט עם אחר להצית רכב מסחרי השייך ליהודי. הוא שפך על הרכב בנזין והציתו. בפרט זה יוחסה למבקש עבירה של הצתה.

על המבקש הוטלו שתיים-עשרה שנות מאסר בגין העבירות שיוחסו לו בפרט האישום הראשון, ושלוש שנות מאסר - מהן שנתיים במצטבר - בגין עבירת ההצתה שבאישום השני. המבקש לא ערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

הנשיא אהרן ברק הורה על קיוף משפט חוזר, לאור העבודה כי הוצגו ראיות חדשות, לפיהם הרכב כלל לא נשרף, הואיל וכך גם הודאתו שקרית, לכל הפחות בהתייחס להצתה.

מ"ח 4342/91‏ עזרא‎ ‎נ' מדינת ישראל (1991)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1991

תקציר: רחל עזרא הורשעה בבית-משפט השלום בתקיפת שוטר במילוי תפקידו ובהפרת הוראה חוקית, הרקע לאירוע הוא אי-קיום צו מינהלי של מהנדס עיר, המורה למבקשת להפסיק בנייה. מאוחר יותר הוכשרה הבנייה נושא הדיון. לטענת המבקשת, התגלו לה לאחר מתן פסקי הדון קבלות, המצביעות על כך שבשעת הוצאת צו הפסקות הבנייה הבנייה כבר הושלמה, ולפיכך לא הופר הצו.

מ"ח 3/81 אבו נ' מדינת ישראל (1981)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1981

תקציר:  סלומון בן ז'ק אבו, הורשע בתאריך 30/11/70 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברציחתם של עזרא מזרחי ואהרון מליח. מאז הוא מרצה עונש של מאסר עולם שנגזר עליו. ערעורו על ההרשעה נדחה ביום .20/6/71

רק בשנת 1981הגיש המערער לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופט לנדוי, בקשה להורות על עריכת משפט חוזר. הנשיא קיבל את הבקשה. בהחלטה צויין כי לא היו לפני בית המשפט המחוזי בהליך הקודם עדים, שזיהו את המערער (המבקש) במישרין כמי שירה בשני הקרבנות, וכי ההרשעה הושתתה כל כולה על ראיות נסיבתיות. לפי מימצאו של בית המשפט המחוזי, על יסוד אותן ראיות נסיבתיות, ירה המערער בקרבנותיו באקדח מסוג "ברטה" ולאחר היריות ברח ממקום המעשה, פינת הרחובות אלנבי-הירקון בתל-אביב. קבוצת חיילים שהזדמנו למקום רדפו אחריו. המערער נתפס בסופו של דבר על-ידי רודפיו, כשהוא מסתתר בחצרו של בית ברחוב חברון. למחרת היום נמצא אקדח בחצר בית בפינת הרחובות הירקון ונס ציונה, מקום המצוי במסלול בריחתו של המערער. גירסת המערער הייתה, כי זמן מה לפני היריות - תוך הליכה ברחוב הירקון מכיוון צפון דרומה - הוא הגיע עד לפינת רחוב הירדן, שם נתקל בקבוצת חיילים, כשהם רצים ומשמיעים קריאות אזהרה. הוא נבהל וברח מפניהם, שכן חשש להיעצר בשל "תלונה בענין כלשהו שהוגשה נגדו למשטרה".

מ"ח 3/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד (1958)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1958

תקציר: ציון בן יוסף אליעזר דוד נאשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה. ביהמ"ש קבע כי הוא ביצע את העברה אך לא קבע את אשמתו, בשל היותו חולה נפש בעת ביצוע העבירה. ביצוע העברה הוכחה על סמך הודאתו של המבקש. על המבקש נמצאו כתמי דם שלהם התאמה לסוג הדם של הילדה. אמנם לא היה בכתמי הדם להוכיח כי מקורם בילדה או כי המבקש ביצע את העבירה - אך משנודעו תוצאות הבדיקה לאחיו של  המבקש הוא החל לחשוד כי המבקש אינו דובר אמת, ולכן האיץ בו להודות במיוחס לו. בסופו של דבר התרצה המבקש והודה במעשים. 

כעבור שנתיים לערך, נעצר רפאל חגאבי שהודה במעשים מגונים רבים, ובכלל זה גם בביצוע המעשה דנן. הוא מספר גרסה מפורטת ואף ידע לתאר את חדרה של הילדה בביתה. הודאתו של רפאל בביצוע העבירה, הובילה את היועמ"ש לממשלה למסקנה כי ציון לא ביצע את העבירה, ועל כן ביקש מביהמ"ש לקיים משפט חוזר בעניינו. ביהמ"ש הורה על זיכויו על סמך עילת הראיות החדשות - הודאתו של רפאל במעשים נחשבה לראיה חדשה (שכן רפאל טרם הורשע בביצוע העבירה- כנדרש על פי העילה המצוייה כיום בס' 31(א)(3) לחוק בתי המשפט).