כפתור הצגת/ הסתרת תקציר - מאגר פסיקה

פסיקה

טענות מרכזיות

ראיות חדשות

מ"ח 4132/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2006)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2006

תקציר: בכתב האישום יוחסו למבקש שורה של עבירות מין ואלימות אותן ביצע לאורך שנים בארבעת ילדיה של אשתו מנישואיה הראשונים, וכן בבתם המשותפת (חמישה אישומים סך הכל). באישום השישי יוחסו למבקש עבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, בכך שאיים על אשתו שלא תתלונן על מעשיו, ובאישום השביעי יוחסה לו עבירה של הטרדת עד. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון והשני, וכן בעבירות של הדחה ושיבוש הליכי חקירה שיוחסו לו באישום השישי. לעומת זאת, זוכה המבקש, מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו ביתר האישומים.

מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2005

תקציר: המבקש הורשע בשבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות,בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה , וכן בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, במסגרת זו הוציא מהמתלונן כספים בגובה של 930,000 ₪ תוך הבטחה שהסכום יוחזר בצירוף ריבית גבוהה מזו המקובלת בשוק. כטענת הגנה טען המבקש כי מדובר בכספים שהועברו לידיו לשם השקעה בבורסה ומטבעה כרוכה השקעה כזו בסיכון. בערעור לבית המשפט המחוזי הציג המבקש קו הגנה אחר, לפיו ידע המתלונן כי הוא משקיע בשיקום החברה וכי מצבה של החברה היה ידוע למתלונן. בית המשפט דחה את שני קווי ההגנה, עקב העדר תשתית ראייתית. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור בטענה שהיו כשלים בייצוגו, גם היא נדחתה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו ראיות המוכיחות כי מדובר היה בכספים להשקעה בבורסה וכי נגרם לו עיוות דין באופן התנהלות החקירה.

מ"ח 10562/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' עזריה (2005)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2005

תקציר: אלירן עזריה, הורשע בשנת 2001 בביצוע מעשה מגונה בכוח באישה שהתלוננה נגדו. עזריה כפר במעשים המיוחסים לו, אך השופטים העדיפו את גרסת המתלוננת ודנו אותו לארבעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסכום של 10,000 שקלים. בערעור על הרשעתו קבעו השופטים שאכן ישנם קשיים ראייתיים בתיק, והמליצו לצדדים להסכים למסלול של "אי-הרשעה" בהתאם להוראת סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מדובר בקביעה של בית המשפט לפיה הוא השתכנע למעלה מכל ספק סביר שהנאשם עבר עבירה פלילית אך בכל זאת נמנע מלהרשיעו. עזריה בחר להסכים להסדר הנ"ל.

כמה שנים אחר כך, התלוננה אותה אישה על שני גברים אחרים, שלטענתה אנסו אותה. במהלך החקירה הודתה כי לתלונה אין שחר והואשמה במסירת ידיעות כוזבות, עבירה על סעיף 243 לחוק העונשין.

מ"ח 9974/04 אדריאן שוורץ נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2005

תקציר: אדריאן שוורץ הורשע בבית המשפט המחוזי בשני מעשי אינוס קטינה. הערעור שהגיש לבית המשפט העליון התקבל חלקית, הוא זוכה מאישום אחד, ועונשו הועמד על עשרים שנות מאסר.

הרשעתו של אדריאן במעשה האינוס, נסמכה בעיקרה על זיהויה של הילדה את דניס כאדם שאנסה במסגרת מסדר זיהוי תמונות, ועל הודעותיה בפני חוקר הילדים. בית המשפט המחוזי מצא את הסיוע הנדרש לעדותה של הילדה בדמות מספר חיזוקים: מסדר זיהוי ארנקים, בו זיהתה הילדה את ארנקו של אדריאן כארנקו של האדם שאנסה; שהותו של אדריאן - אשר התגורר אותה עת בראשון לציון - בירושלים, שם נאנסה הילדה, בזמן ביצוע העבירה; היעדרותו ממועדון השחמט בו שהה בפרק הזמן שבו התרחש מעשה האינוס, וחזרתו אליו לאחר מספר שעות, כשהוא נסער ועצבני; התאמתו של אחד המפתחות שנמצאו בארנקו של אדריאן למנעול המקלט בו בוצע מעשה האונס - אף שהוברר, לאחר מכן, כי מפתחות רבים מאותה התוצרת יכולים לפתוח מנעול זה; וכן סירובו של אדריאן ליתן דגימה מדמו, אף שהוסבר לו כי בכוחה של דגימה זו להסיר מעליו כל חשד, ובה בעת אין בכוחה להפלילו, באשר עשויה היא - לכל היותר - לשייכו לקבוצה גדולה של בני אדם בעלי סוג דם זהה לדמו.

מ"ח 5048/04 דניס אייזן נ' היועץ המשפטי לממשלה (2005)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2005

תקציר: כנגד דניס אייזן הוגש (ביום 21.2.00) כתב אישום המחזיק שני אישומים. באישום הראשון יוחסו למבקש עבירות של תקיפה והתעללות, ובאישום השני – הריגה. לפי הנטען בכתב האישום, העבירות בוצעו כנגד בנו התינוק, רון אייזן, בן 3 חודשים.

ביום 1.6.2000 הורשע דניס בשלוש העבירות שיוחסו לו, ונידון ל-20 שנות מאסר בגין עבירת ההריגה ו-5 שנות מאסר בגין תקיפה והתעללות, לריצוי בחופף. כן הופעל עונש מאסר על-תנאי בן 4 חודשים, חופף אף הוא, שנגזר על דניס בגין עבירות תקיפה ואיומים שביצע בשנת 1995. 

מ"ח 6081/04 בריגת נ' מדינת ישראל (2004)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2004

תקציר: באירועים נפרדים, המבקש יצר קשר עם אנשים שונים ופיתה אותם לקשור עמו קשרים עסקיים בטענה כי יש באפשרותו לספק מוצרים במחיר נמוך. המבקש הורשע על סמך עדויותיהם של עדים ומתלוננים. דינו נגזר ל-30 חודשי מאסר בפועל ועוד 12 חודשים על תנאי, פיצוי כספי וקנס. המבקש ערער על פסק הדין, הן ביחס להעדפת גרסאות עדי התביעה והן על העונש. בית המשפט דחה הערעור ולא מצא מקום להתערב בממצאי הערכאה הראשונה. בבקשה למשפט חוזר טען המבקש כי בידיו הקלטה היכולה לשנות את מצבו, במסגרתה מודה אחד המתלוננים כי הוא מעליל על המבקש. בנוסף הצביע על כך שאחד המתלוננים חתם עבורו על ערבות ואחר ביטל תביעתו נגדו. כמו כן טען כי בא כוחו כשל בייצוגו והודה בפני אשתו כי קיבל סכום כסף על מנת שלא ייצגו כראוי.

מ"ח 8483/00‏ דרעי נ' מדינת ישראל (2003)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2003

תקציר: כנגד אריה דרעי הוגש כתב אישום שמנה עשרה אישומים, ובהם עבירות של שוחד, מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי הורשע דרעי בחלק מן האישומים נגדו. נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל וכן קנס של 250,000 ש"ח (או עשרה חודשי מאסר תמורתו). 

דרעי ערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לבית-המשפט העליון, הערעור כוון הן כנגד הכרעת הדין הן כנגד גזר הדין. הערעור נתקבל חלקית. בית המשפט זיכה את דרעי מאישום אחד שהורשע בו וכן תיקן כמה נתונים עובדתיים שנקבעו כחלק מן ההרשעה באישומים אחרים. על יסוד זה וכן נוכח הערעור על חומרת העונש, הופחת עונש המאסר שהושת על דרעי והועמד על שלוש שנות מאסר בפועל. לאחר מכן דרעי הגיש בקשה לדיון נוסף, אך זו נדחתה.

לאחר שפסק הדין נעשה חלוט הגיש דרעי בקשה למשפט חוזר. לטענתו עד המדינה, שהיה העד התביעה המרכזי, העיד עדות שקר. חוסר מהימנותו של עד המדינה גובה, בין היתר, בראיות הנוגעות להסתבכותו בפלילים בשווייץ, מראיות אלו עלה כי עד המדינה שיקר לבית המשפט אודות מצבו המשפטי בעת הדיון בעניינו של דרעי בפני הערכאות הקודמות. טענה זאת, אם היתה מתקבלת, הייתה מבססת שלוש עילות לקיום משפט חוזר, ראיה מרכזית שיסודה בשקר או בזיוף, ראיות חדשות, ועיוות דין.         

מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל (2003)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2003

תקציר: ביום 19.7.1995 נהג אורן עמיאל, עת היה חייל בשירות סדיר, באופנוע שבבעלותו כשהוא מסיע את חברו. במהלך הנסיעה ביצע המבקש עקיפה שבעטייה התקרב לאוטובוס שנסע לפניו והתנגש בו מאחור. כתוצאה מכך הועף הנוסע מהאופנוע, הוטח בכביש, ראשו נחבל והוא נפטר במקום. בחקירת המקרה נתגלה כי לוחית המספר של האופנוע, אשר בעת התאונה נחזה להיראות כבעל מספר  רישוי 18-828-01, הייתה מרוחה בצבע שחור. לאחר הסרת הצבע נתגלה כי מספרו האמיתי של האופנוע הינו 19-929-01. כן התברר כי ביחס לאופנוע זה הוצאה הודעת איסור שימוש, והוא הורד מהכביש בעקבות תאונה קודמת מיום 5.7.1994. באותה עת  היה האופנוע בבעלותו של אחר, עוזי רצון, אשר מכר את שרידי האופנוע לאלי פרץ. זה האחרון מכרו ליוסף דבש (להלן – דבש) והוא מכר לאחר מכן את האופנוע למבקש בחודש מאי 1995. כן נתברר כי בתעודת הביטוח של חברת "הפול" שהציג המבקש נרשם מספר הרישוי 17-929-01 השונה ממספרו האמיתי של האופנוע.

מ"ח 4181/02 סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2002)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2002

תקציר: עמוס סולמי ושמעון כהן הורשעו בקשירת קשר לביצוע רצח של בני הזוק קטלן, שעמדו להעיד נגדם כי הם אלו שהניחו את הסמים שנמצאו בדירת בני הזוג. בית המשפט קיבל את בקשתם למשפט חוזר היות ובעדותו של דני מרוז, מי שהיה אותה עת קצין משטרה במדור התשאול של היחידה המרכזית בתל-אביב, נמצאו פגמים. מרוז  ערך דו"חות אחדים בהם נאמר כי הוא שמע מפיהם של המבקשים אמירות מפלילות, חלקן בשיחות ישירות עמם וחלקן בהאזנות סתר שנערכו בעת שהמבקשים שוחחו ביניהם ועם אחרים. 

מאז שנת 1999 קיים מרוז שיחות רבות עם עמוס ובני משפחתו, ומפיו תועדו אמירות המעלות חשד, כי אותם הדו"חות עליהם סמך בית המשפט את הרשעתם של המבקשים, ובהם נכללו אמירות מפלילות שלהם, הם למעשה דו"חות בדויים. כמו גם, הועלה החשש  כי מרוז הפעיל אלימות כנגד סולמי במשך חקירתו, אותה העלים מבית המשפט המחוזי בעדותו.

השופט אדמונד לוי קיבל את בקשתם של שמעון כהן ועמוס סולמי לשמפט חוזר, והורה על זיכויים נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

מ"ח 1888/01‏ כהן נ' מדינת ישראל (2001)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2001

תקציר: משה כהן הורשע בעבירות של תקיפה שכוונו כלפי בני משפחתו ונמשכו על פני שנים רבות. לטענתו, יש בידו ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט: הקלטה של עדה שהעידה במשפט בה מספרת כי בתו של כהן שיקרה בעדותה, וכן כתבה מהעיתון בה מרואיינת האם במסגרתה מעידה על אופיו ה"אמיתי" של המבקש. כן הוא טוען כי נגרם לו עיוות דין בשל מחדלים בייצוגו על-ידי עורכת-דינו בערכאה הראשונה ובתוך כך כשל בהעלאת טיעונים משפטיים שונים והבאת עדי הגנה.          

מ"ח 1114/00 בר יוסף נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2000

תקציר: דינה בר יוסף הורשעה בבית־משפט השלום בתל־אביב־יפו בגניבה של 450 ש״ח מבית מעבידיה, עת עבדה ביום 13.12.1989 כעוזרת בית. כתב־האישום נגדה הוגש לאחר שחוקר פרטי שפעל לבקשת המתלוננים גילה בכליה שטרות כסף שסומנו בצבע זרחני. סימני הצבע נמצאו גם על ידיה של המבקשת. ביום 28.6.1993 הורשעה המבקשת בעבירה על־פי סעיף 384 לחוק העונשין, תשלי׳ז־1977, לאחר שהודתה באשמה שיוחסה לה במסגרת עיסקת טיעון.

ביום 9.10.1997 פנו המתלוננים במכתב למדור התביעות במשטרת רמת־גן. במכתבם נאמר:

״מזה זמן ברור לנו שהגברת דינה בר יוסף ידיה נקיות ולא עשתה את המעשה שיחסנו לה. היא לא לקחה מאיתנו כסף. התעוררנו לזה, אחרי שגם כשהפסיקה לעבוד אצלנו חסרו לגו סכומי כסף. ומכאן הוכחה חותכת שהגברת בר יוסף נקיה מכל אשמה. אנחנו טפלנו בנושא היעלמות הכספים באופן מתאים ובהצלחה. צפינו שאם וכאשר יתנהל משפט נגד הנ״ל נוזמן על ידי התביעה להעיד במשפט. כמובן שהיינו מודיעים לבית המשפט שתלונתנו בטעות יסודה. מכיוון שלא הוזמנו להעיד וביוזמתנו חידשנו את הקשר עם הגברת בר יוסף, אז נודע לנו שמשפטה הסתיים. מצאנו לנכון ולחובה לתקן את העוול שנגרם לה על ידינו. אנו פונים ומבקשים לבטל את הרישום הפלילי נגדה. אנו מוכנים להעיד בפני בית משפט או כל מוסד שיפוטי אחר מתאים, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם״.

מ"ח 8777/99 פלינק נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2000

תקציר: תמיר פלינק נפגע בתאונת דרכים קטלנית, שעה שנסע, עם שניים נוספים, ברכב של הקיבוץ שבו התגוררו השלושה. זיכרונו אבד. הוא הורשע בשעתו בביצוע עבירות, אשר את פרטיהן לא זכר, לרבות בעבירת גרימת מוות ברשלנות של שלושה מנוסעי הרכב שבו התנגש רכב הקיבוץ. בית־המשפט גזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל (מהם שלושה לריצוי בעבודות שירות), שנה וחצי מאסר על־תנאי ושלילת רישיון לתקופה של תשע שנים.

הרשעתו התבססה, בין היתר, על חוות־דעת מומחה מן המכון לרפואה משפטית שהציבה אותו כנהג הרכב האחראי לתאונה. כאשר זיכרונו שב אליו, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו, הוא טען כי אדם אחר שהיה ברכב, תמיר הנדלר, הוא שנהג ברכב. טענתו נתמכה בחוות־דעת אחת לפחות - שאף היועץ המשפטי לממשלה לא חלק על נכונותה, לאחר שאומתה על־ידי מומחה אחר מהמכון לרפואה משפטית, פרופ׳ ברוך גלי. הלה נתן חוות־דעת, ולפיה הפגיעות בתמיר פלינק אינן מתיישבות עם הקביעה כי נהג במכונית בעת התאונה: פגיעותיו היו קלות יחסית, הוא לא נחבל בראשו ובבית החזה, כפי שהיה ניתן לצפות ממי שנחבט בהגה. מומחה נוסף, פרופ׳ בוביס, קבע כי סימני השפשוף שנמצאו על גופו של פלינק מתיישבים עם חגירת חגורת  הבטיחות מימין לשמאל - ומכאן, על ישיבה בצד הנהג, ולא במושב הנהג.

מ"ח 4512/99‏ אייזין נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1999

תקציר: יגאל אייזין הורשע בבית-המשפט המחוזי בביצוע סדרת עבירות הכוללות אינוס בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות ומעשה סדום בנסיבות מחמירות. הרשעתו התייחסה למסכת מעשי סחיטה, איומים ואונס שהפעיל המבקש נגד מי שהייתה חברתו כארבע שנים ואשר נפרדה ממנו כחודשיים בטרם התרחשו האירועים שעמדו ביסוד ההרשעה. בקשתו למשפט חוזר נסמכת על הטענה כי זכה לייצוג כושל בערכאה הראשונה וכי ישנם ראיות חפציות, תצהירים ומסמכים המעידים על חפותו.

מ"ח 6983/98‏ יעקובוביץ נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1999

תקציר: יצחק ודורון יעקובוביץ, אב ובנו, הורשעו ברצח. במהלך מעצרם של המבקשים הוכנס לתאו של דורון מדובב, אדם בעל הרשעות פליליות, שסייע למשטרה במקרים דומים. המדובב רכש את אמונו של דורון, והלה גילה לו פרטים שונים על אודות הרצח וביצועו. דורון, שחשש מהקלטות ומצילומים סמויים, שוחח עם המדובב תוך שהוא משלב בדיבורו לחישות ותנועות ידיים ועושה שימוש בכינויים. מקצת תיאורים אלה באו לידי ביטוי בהקלטה ובהסרטה. ההרשעה בוססה על הקלטתן וצילומן של שיחותיו של דורון עם המדובב ועל גירסת המדובב באשר לדברים שאמר לו דורון ואשר לא תועדו בהקלטות, כמו גם על שקריו של יצחק יעקובוביץ באשר לרצח. שלושת השופטים נתנו את דעתם לאישיותו של המדובב, לעברו הפלילי ולמניעיו. ערעורם של המבקשים לבית-המשפט העליון נדחה.

בבקשה למשפט חוזר נטען כי המדובב, שעל עדותו, בין היתר, הסתמכה ההרשעה, העיד לאחרונה בתיק אחר כי אחד הנאשמים באותו תיק הודה בפניו בלחש ובתנועות ידיים כי רצח אדם, ובית-המשפט שם סירב לקבל את גירסתו וזיכה את הנאשמים. כן נטען כי טענת האליבי שהעלו דורון ויצחק לא נבדקה.

מ"ח 5008/99 תשובה נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1999

תקציר: אילן תשובה הורשע בכך שעקף בחוסר זהירות רכב אחר וכמעט גורם לתאונה - בניגוד להוראות תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ההרשעה התבססה על עדות ראיה שמסר עד שזכר את מספר הרישוי של רכבו של המבקש ואף זיהה את הרכב בו נהג. המבקש, מצדו אישר כי הוא בעל הרכב שזוהה על ידי העד וכי רק הוא נוהג   ברכב שנראה על ידי העד, אך טען, כי אינו נוהג בפראות וכי האירוע המיוחס לו אינו זכור לו.

ב - 14.7.98 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר. בבקשתו הוא טוען, כי מספר חודשים לאחר הכרעת הדין זומן למשטרת ישראל, שם נמסר לו כי אלמוני גנב רכב הדומה לרכבו והרכיב עליו לוחיות זיהוי  הזהות ללוחיות הזיהוי של רכבו, וכי הרכב המזוייף נתפש על יד המשטרה.

הנשיא אהרן ברק קבע כי בכך הרים המבקש את הנטל להביא "ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" - והורה על קיום משפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.