1. דף הבית

פסיקה

טענות מרכזיות

בקשות שהתקבלו

מ"ח 9054/03‏ ‏לזרובסקי נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנה: 
2005
מ"ח 9054/03‏ ‏ ארנלדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל - באדיבות נבו

תקציר: ארנלדו לזרובסקי הורשע בביצוע סדרת מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין, בהיות הקטין בין הגילאים 13-11, בעת ששימש כעובד ניקיון בקאנטרי קלאב אשר הקטין נהג לפקוד. נגזרו עליו שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל. ערעורו לביהמ"ש העליון על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לאחר מתן פסק-הדין בערעור הורשע בבימ"ש השלום אדם אחר (להלן: "שניידר") – שעבד אף הוא בקאנטרי כעובד ניקיון – בביצוע עבירות דומות באותו קטין, בהיות הקטין בין הגילאים 15-14, וערעורו לביהמ"ש המחוזי על הרשעתו התקבל ברוב דעות. בעקבות זיכוי זה הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו.

קרא עוד

 לאחר שבחן במבט-על את ההליך שהתקיים בעניינו של המבקש, תוך שהשווה בינו לבין ההליך שנוהל בעניינו של שניידר, הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה כי קיים "חשש ממשי לעיוות הדין" בהרשעתו של לזרובסקי: הראייה המרכזית כנגד לזרובסקי וכנגד שניידר בשני ההליכים הייתה עדותו של המתלונן, כאשר סוגיית מהימנותה של עדות זו היוותה שאלת המפתח בשני ההליכים. השוני בין ההכרעות השונות נובע במידה רבה משאלת העיתוי בו הועלתה התלונה על ידי המתלונן. כל השופטים שדנו בעניינם של המבקש ושל שניידר התייחסו ובצדק בהרחבה לשאלה זו, ולשאלת סמיכותו של עיתוי העלאת התלונה למועד התגייסותו של המתלונן לצה"ל ולהצבתו לשירות קרבי.

בצד ההשקפה הכללית, המקבלת כעניין שבעובדה שקורבנותיהן של עבירות מין, ובייחוד הקטינים שבהם, נוטים לכבוש התלונה בלבם, ולעיתים חולפות שנים ארוכות בטרם יחשפו את שאירע עימם, בשני ההליכים קיימת התייחסות לכך שהמתלונן, ע"פ גרסתו, פתח את סגור ליבו לפני ידידתו וסיפר לה על מה שאירע לו, ולו באופן חלקי, תקופה משמעותית לפני הגשת התלונה על ידו.  בשאלה מתי סיפר המתלונן לידידתו (אשר לא העידה בפני ביהמ"ש) את מה שסיפר – לפני הגיוס או אחריו – נותרה לדעת ביהמ"ש העליון בסופו של יום אי בהירות. 

לדעת בית-המשפט, אילו הובאה אותה הידידה לעדות והייתה "תומכת" בכך שהמתלונן סיפר לה מה שסיפר כמה חודשים לפני גיוסו, בשלב בו טרם העסיק עצמו בשאלה היכן ישרת – סביר להניח שהדבר היה מסיר את החשש שהמתלונן העליל עלילה כדי להשתמט מן הצבא.

לצד זאת הדגישה השופטת מרים נאור כי לא עצם הערכת המהימנות השונה של עדות המתלונן בתיקו של לזרובסקי ובתיקו של שניידר היא העומדת בבסיס המסקנה בדבר חשש לעיוות דין שנגרם ללזרובסקי. מה שעומד ביסוד מסקנה זו הוא הסתירה המהותית והבלתי ניתנת ליישוב באורח ענייני בין הרשעתו של לזרובסקי לבין זיכויו של שניידר בנסיבותיה יוצאות הדופן של פרשה זו. היועץ המשפטי ציין אף הוא בתשובתו כי הסתירה בין תוצאות המקרים אינה פשוטה מבחינת מראית העין.

 

עבירה: מעשה סדום בקטין, מעשים מגונים בקטין.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - במשפט חוזר.

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו עיוות דין אדם אחר זוכה תחת מסכת עובדתית דומה

מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל (2003)

סמסטר: 
שנה: 
2003
מ"ח 10392/02 אורן עמיאל נ' מדינת ישראל , נז (2) 297- באדיבות נבו

תקציר: ביום 19.7.1995 נהג אורן עמיאל, עת היה חייל בשירות סדיר, באופנוע שבבעלותו כשהוא מסיע את חברו. במהלך הנסיעה ביצע המבקש עקיפה שבעטייה התקרב לאוטובוס שנסע לפניו והתנגש בו מאחור. כתוצאה מכך הועף הנוסע מהאופנוע, הוטח בכביש, ראשו נחבל והוא נפטר במקום. בחקירת המקרה נתגלה כי לוחית המספר של האופנוע, אשר בעת התאונה נחזה להיראות כבעל מספר  רישוי 18-828-01, הייתה מרוחה בצבע שחור. לאחר הסרת הצבע נתגלה כי מספרו האמיתי של האופנוע הינו 19-929-01. כן התברר כי ביחס לאופנוע זה הוצאה הודעת איסור שימוש, והוא הורד מהכביש בעקבות תאונה קודמת מיום 5.7.1994. באותה עת  היה האופנוע בבעלותו של אחר, עוזי רצון, אשר מכר את שרידי האופנוע לאלי פרץ. זה האחרון מכרו ליוסף דבש (להלן – דבש) והוא מכר לאחר מכן את האופנוע למבקש בחודש מאי 1995. כן נתברר כי בתעודת הביטוח של חברת "הפול" שהציג המבקש נרשם מספר הרישוי 17-929-01 השונה ממספרו האמיתי של האופנוע.

קרא עוד

הנשיא ברק פסק כי מכתב-ההגנה והודעת צד ד' ששלח דבש במסגרת התביעה שהוגשה כנגד המבקש על-ידי "קרנית", עלה כי לדבש, אשר מכר את האופנוע לעמיאל, לא נמסר עת רכש את האופנוע כי הוצא לגביו צו איסור שימוש. משכך, ולאור גירסתו של עמיאל שלפיה אף הוא לא ידע על הצו, הרי שנלמדת האפשרות הממשית לשינוי פסיקתו של בית-משפט השלום לעניין עבירה של נהיגה ברכב שניתן עליו איסור שימוש, אם בית-המשפט שידון בעניינו של עמיאל יאמץ את גירסתו. לכן לדעת השופט ברק עלה בידי המבקש להצביע על קיומן של "עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

בנוסף אורן עמיאל טען כי בעצת סניגורו הוא נקט קו הגנה יחיד כלפי כל האישומים, ולפיו קיימת טעות בזיהויו כנהג האופנוע המעורב בתאונה. קו הגנה זה  היה חסר כל סיכוי להצליח, באשר קודם למינוי הסניגור שיתף עמיאל פעולה מלא עם המשטרה, וכאשר נחקר לראשונה מסר גירסה מלאה. משכך, נגרם למבקש עיוות דין בשל הייצוג הכושל.

גם טענה זאת התקבלה ע"י הנשיא ברק, שקבע כי מקובלת עליו מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קו ההגנה שהסניגור בחר בו, ואשר עמיאל אימצו עקב גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה בעקבות התאונה והאמון המוחלט שנתן במומחיות הסניגור בתחום דיני התעבורה, מקים חשש ממשי לעיוות דין בכל האמור בעבירות נושא הבקשה. עיון בבקשה ובחומר הראיות המצורף אליה מצביע על כך שקו הגנה זה, אשר התעלם מדברים שעמיאל עצמו אמר לחוקרים טרם שיוצג על-ידי הסניגור, כמו גם מהתנהגותו בשלבי החקירה המאוחרים יותר, יצר קושי רב במתן הגנה של ממש למבקש במשפטו.

 

עבירה: נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף ;  נהיגה ברכב שהוצא לגביו איסור שימוש ; נהיגה ללא תעודת ביטוח ; שנוי זהות של רכב או של חלק של הרכב.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: באחת העבירות - זיכוי ללא משפט חוזר. בשאר העבירות - הרשעה חלקית במשפט החוזר.

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו עיוות דין ראיות חדשות כשל בייצוג

מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל (2002)

סמסטר: 
שנה: 
2002
מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, נו (3) 354 - באדיבות נבו

תקציר: עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הרשעתו התבססה על הודאתו שניתנה לאחר חקירה ממושכת בה נפלו פגמים רבים, על ברנס הופעלו אמצעי לחץ לא לגיטימיים בחקירתו והוא אף הוכה על ידי חוקריו, שחלקם העידו עדות שקר בה הכחישו את המעשים.

על סמך חשיפה מאוחרת על ידי קצין משטרה כי בחקירתו של ברנס נפלו פגמים חמורים פתחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בדיקתה העלתה ממצאים חמורים שהטילו ספק בשאלת אשמתו של ברנס.   למרות הממצאים החמורים מספר בקשות של ברנס למשפט חוזר נדחו. בין לבין, ולמרות שברנס סירב להגיש בקשה לחנינה מטעמו בשל עמידתו על כך שלא ביצע את המעשים שעל בסיסם הורשע, הוא קיבל הקלה בעונש מהנשיא. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנה, מהם נוכה שליש הודות להתנהגותו הטובה בין כותלי בית המאסר.

לאחר שחרורו ברנס המשיך להיאבק על חפותו, הוא הגיש בקשות נוספות לקיום משפט חוזר בעניינו. בקשותיו נדחו עד לקבלת הלכת קוזלי בבית המשפט העליון. ההלכה שקבעה כי לצורך עילת עיוות הדין  אין המבקש נדרש להוכיח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו ככל שעיוות דין עניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד שלו. השופטת דורנר, שדנה בבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, קיבלה את בקשתו והורתה על קיום משפט חוזר בעניינו. השופט חיים כהן שדחה את ערעורו של ברנס, בשיחת הטלפון האחרונה בחייו, התקשר לשופטת דורנר ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שהוא עשה". ברנס היה מנושאי האלונקה של השופט חיים כהן בהלווייתו. 

בתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום. בשנת 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ואות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות והוצאות משפט. ברנס הלך לעולמו בשנת 2011. 

קרא עוד

כשתוקן סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט המסדיר את התנאים לקיום משפט חוזר, ובוטלה הדרישה כי על העובדות או הראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט להיות חדשות, ונוספה הוראה שעל-פיה ניתן להורות על קיום משפט חוזר במקרים שבהם נתעורר חשש של ממש כי נגרם "עיוות דין" לאדם שהורשע במשפט פלילי -  הגיש ברנס בקשה נוספת למשפט חוזר, שלישית במספר. בית-המשפט העליון, מפיו של המשנה לנשיא ש' לוין, קבע כי אין לבדוק בשנית את הראיות שנבדקו בהחלטתה של המשנה לנשיא בן-פורת. שכן, אף שהסעיף לא איפשר הבאת ראיות שאינן חדשות, בדקה המשנה לנשיא בן-פורת גם ראיות כאלו ובחנה אם קיים יסוד להעלאת ספק באשמתו של ברנס. את שאר העובדות והראיות שהובאו בבקשה ולא נדונו בגדרי הבקשה הקודמת, דן בית המשפט ודחה אותן אחת לאחת. נקבע, כי אין בכוח הראיות שהובאו כדי לקעקע את המסקנה המרשיעה שאליה הגיעו בתי-המשפט. 

בשנת 1999, לאחר שנדחתה בקשתו השלישית של עמוס ברנס למשפט חוזר, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון הלכת קוזלי. בבקשה למשפט חוזר שהגישו מי שהורשעו ברצח הנער דני כץ פסק בית-המשפט העליון כי עילת עיוות הדין כוללת גם עיוות דין שעניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד של הנידון, אף אם לא הוכח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון עקב פגם זה.

על סמך ההלכת קוזלי הגיש עמוס ברנס בקשה רביעית לקיום משפט חוזר בעניינו, באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית. השופט דליה דורנר שדנה בבקשה זאת קבעה כי בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. על סמך פגמים אלו, בצירוף לאפשרות כי מודעות להם, בזמן אמת, הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, הורתה השופטת דורנר על קיום משפט חוזר בעניינו של ברנס.

 

עבירה: רצח.

עילה: עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי במשפט החוזר ("זיכוי אילם").

הלכות: "פגמים דיוניים חמורים מקימים חזקה שאינה ניתנת לסתירה בדבר אפשרות השפעתם על תוצאות המשפט. ואילו פגמים דיוניים מהותיים חמורים פחות מעבירים את הנטל אל כתפי התביעה להראות היעדר אפשרות להשפעה כזאת".

 

לתיאור מורחב אודות השתלשלות העניינים בפרשת הרשעת השווא של עמוס ברנס - לחצו כאן

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו עיוות דין הודאת שווא עדות שקר שימוש באמצעים פסולים בחקירה

מ"ח 4181/02 סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2002)

סמסטר: 
שנה: 
2002
מח 4181/02 עמוס סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה - באדיבות נבו

תקציר: עמוס סולמי ושמעון כהן הורשעו בקשירת קשר לביצוע רצח של בני הזוק קטלן, שעמדו להעיד נגדם כי הם אלו שהניחו את הסמים שנמצאו בדירת בני הזוג. בית המשפט קיבל את בקשתם למשפט חוזר היות ובעדותו של דני מרוז, מי שהיה אותה עת קצין משטרה במדור התשאול של היחידה המרכזית בתל-אביב, נמצאו פגמים. מרוז  ערך דו"חות אחדים בהם נאמר כי הוא שמע מפיהם של המבקשים אמירות מפלילות, חלקן בשיחות ישירות עמם וחלקן בהאזנות סתר שנערכו בעת שהמבקשים שוחחו ביניהם ועם אחרים. 

מאז שנת 1999 קיים מרוז שיחות רבות עם עמוס ובני משפחתו, ומפיו תועדו אמירות המעלות חשד, כי אותם הדו"חות עליהם סמך בית המשפט את הרשעתם של המבקשים, ובהם נכללו אמירות מפלילות שלהם, הם למעשה דו"חות בדויים. כמו גם, הועלה החשש  כי מרוז הפעיל אלימות כנגד סולמי במשך חקירתו, אותה העלים מבית המשפט המחוזי בעדותו.

השופט אדמונד לוי קיבל את בקשתם של שמעון כהן ועמוס סולמי לשמפט חוזר, והורה על זיכויים נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

קרא עוד
 

עבירה: קשירת קשר לבצע רצח, השפעה והטרדה בקשר לעדות, ניסיון להניע באיומים עדים להעיד עדות שקר ולסתור הודעתם במשטרה.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר (לעניין העבירה של קשירת קשר לבצע רצח בלבד).

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו עיוות דין ראיות חדשות הודאת שווא עדות שקר שימוש באמצעים פסולים בחקירה

מ"ח 1114/00 בר יוסף נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנה: 
2000
מ"ח 1114/00 בר יוסף נ' מדינת ישראל , נד (5) 225 - באדיבות נבו

תקציר: דינה בר יוסף הורשעה בבית־משפט השלום בתל־אביב־יפו בגניבה של 450 ש״ח מבית מעבידיה, עת עבדה ביום 13.12.1989 כעוזרת בית. כתב־האישום נגדה הוגש לאחר שחוקר פרטי שפעל לבקשת המתלוננים גילה בכליה שטרות כסף שסומנו בצבע זרחני. סימני הצבע נמצאו גם על ידיה של המבקשת. ביום 28.6.1993 הורשעה המבקשת בעבירה על־פי סעיף 384 לחוק העונשין, תשלי׳ז־1977, לאחר שהודתה באשמה שיוחסה לה במסגרת עיסקת טיעון.

ביום 9.10.1997 פנו המתלוננים במכתב למדור התביעות במשטרת רמת־גן. במכתבם נאמר:

״מזה זמן ברור לנו שהגברת דינה בר יוסף ידיה נקיות ולא עשתה את המעשה שיחסנו לה. היא לא לקחה מאיתנו כסף. התעוררנו לזה, אחרי שגם כשהפסיקה לעבוד אצלנו חסרו לגו סכומי כסף. ומכאן הוכחה חותכת שהגברת בר יוסף נקיה מכל אשמה. אנחנו טפלנו בנושא היעלמות הכספים באופן מתאים ובהצלחה. צפינו שאם וכאשר יתנהל משפט נגד הנ״ל נוזמן על ידי התביעה להעיד במשפט. כמובן שהיינו מודיעים לבית המשפט שתלונתנו בטעות יסודה. מכיוון שלא הוזמנו להעיד וביוזמתנו חידשנו את הקשר עם הגברת בר יוסף, אז נודע לנו שמשפטה הסתיים. מצאנו לנכון ולחובה לתקן את העוול שנגרם לה על ידינו. אנו פונים ומבקשים לבטל את הרישום הפלילי נגדה. אנו מוכנים להעיד בפני בית משפט או כל מוסד שיפוטי אחר מתאים, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם״.

קרא עוד

תחילה התנגד היועץ המשפטי לממשלה לבקשה למשפט חוזר, אך לאחר שהורה הנשיא ברק על השלמת חקירה - שינה היועץ המשפטי לממשלה את דעתו, למרות שלא התקיימה אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, וזאת מהטעם האמור להלן:

״קריאת ההודעות שנגבו במהלך החקירה, מותירה רושם כי הנחקרים אינן מגלים בחקירה את כל הידוע להם בעניין זה, וניכר כי הם מתחמקים ממתן תשובה חד־משמעית, במיוחד ביחס לחשדות כנגד הבן, שבינתיים גם אינו מצוי בקשר עם הוריו... כמו כן, התנהגות בני המשפחה המתלוננים ביחס למבקשת, ביטחונם כי היא חפה מפשע ופעולותיהם לפייסה ולפצותה במתנות יקרות ערך, אף המ מעוררים תמיהות באשר לאשמתה" 

נוכח האמור לעיל, ״ומשום תחושת אי הנוחות העולה למקרא ההודעות שנגבו במהלך השלמת החקירה״, הסכים היועץ המשפטי לממשלה לזיכויה של המבקשת מחמת הספק.

מכוח סעיף 10(1) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי״ז־1957  - החליט ביהמ"ש העליון לפסוק על פי הבקשה, חוות הדעת והמסמכים, ללא שמיעת טענות בעל־פה - לבטל את פסק־הדין ולזכות את דינה בר יוסף מהעבירה שהורשעה בה.

 

עבירה: גניבה ממעביד.

עילה: ראיות חדשות, תחושת צדק.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו ראיות חדשות תחושת צדק חזרה מתלונה

מ"ח 8777/99 פלינק נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנה: 
2000
מ"ח 8777/99 תמיר פלינק נ' מדינת ישראל - באדיבות נבו

תקציר: תמיר פלינק נפגע בתאונת דרכים קטלנית, שעה שנסע, עם שניים נוספים, ברכב של הקיבוץ שבו התגוררו השלושה. זיכרונו אבד. הוא הורשע בשעתו בביצוע עבירות, אשר את פרטיהן לא זכר, לרבות בעבירת גרימת מוות ברשלנות של שלושה מנוסעי הרכב שבו התנגש רכב הקיבוץ. בית־המשפט גזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל (מהם שלושה לריצוי בעבודות שירות), שנה וחצי מאסר על־תנאי ושלילת רישיון לתקופה של תשע שנים.

הרשעתו התבססה, בין היתר, על חוות־דעת מומחה מן המכון לרפואה משפטית שהציבה אותו כנהג הרכב האחראי לתאונה. כאשר זיכרונו שב אליו, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו, הוא טען כי אדם אחר שהיה ברכב, תמיר הנדלר, הוא שנהג ברכב. טענתו נתמכה בחוות־דעת אחת לפחות - שאף היועץ המשפטי לממשלה לא חלק על נכונותה, לאחר שאומתה על־ידי מומחה אחר מהמכון לרפואה משפטית, פרופ׳ ברוך גלי. הלה נתן חוות־דעת, ולפיה הפגיעות בתמיר פלינק אינן מתיישבות עם הקביעה כי נהג במכונית בעת התאונה: פגיעותיו היו קלות יחסית, הוא לא נחבל בראשו ובבית החזה, כפי שהיה ניתן לצפות ממי שנחבט בהגה. מומחה נוסף, פרופ׳ בוביס, קבע כי סימני השפשוף שנמצאו על גופו של פלינק מתיישבים עם חגירת חגורת  הבטיחות מימין לשמאל - ומכאן, על ישיבה בצד הנהג, ולא במושב הנהג.

קרא עוד

היועץ המשפטי לממשלה התנגד לקיום משפט חוזר בעניינו של תמיר פלינק, את התנגדותו ביסס על הטעמים דלהלן: ראשית, הטענות באשר לאובדן הזיכרון ולהופעתו מחדש אינן עקביות ואינן  נתמכות בחוות־דעת של מומחים הן באשר לעצם קיומה של תופעה זו בפלינק והן באשר לעיתויה וזיקתו לעיתוי הגשת הבקשה; שנית - אף שפלינק הצהיר כי הוא מוכן לפנות לבדיקת פוליגרף הוא לא עשה כן; שלישית - את הטענה, כי חבלותיו של פלינק אינן מתיישבות עם ההנחה שנהג במכונית בשעת התאונה, היה ניתן להעלות עוד בהליך המקורי - בין בעדויות ראשיות ובין בחקירה נגדית של ד״ר דניאלס פיליפס. מה גם שפלינק העיד בתצהיר שנתן במהלך התביעה האזרחית שהגיש, כי עוד בעת שאושפז לאחר התאונה נאמר לו מפי אנשים שונים. לרבות קרובי משפחה, כי פגיעותיו מצביעות על כך שישב ליד מושב הנהג בשעת התאונה. אחד מהנ״ל אף נפגש עם סניגורו, שהחליט שלא לקרוא לו להעיד; רביעית - חוות־דעתו של פרופ׳ גלי אינה מתיישבת עם העובדה שגם תמיר הנדלר לא נחבל באופן המתיישב עם התנגשות אפשרית בהגה. מה גם שבניגוד להערכה בחוות־דעת, הזגוגית הקדמית של הרכב לא התנפצה וממילא לא הועף תמיר הנדלר דרכה; חמישית - ״הראיות החדשות" (שלשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה אינן ״ראיות חדשות" כלל, אלא פרשנות חדשה של נתונים קיימים) אינן מחייבות בהכרח כי תוצאות המשפט ישונו ״לטובת הנידון״ כנדרש בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.  שכן גם לפי גרסתו שלו, הפקיר פלינק במודע את ההגה בידי נהג חסר   רישיון, ונהיגתו של זה היא שהביאה לקרות התאונה.

בית המשפט מפי הנשיא אהרן ברק הורה על עריכת משפט חוזר בעניינו של פלינק, הן על סמך עילת הראיות החדשות והן על סמך עילת עיוות הדין. השופט ברק ציין כי לא הוצגו בפניו ״עובדות או ראיות" במובנן הצר. אלא טענות  המסתמכות על זיכרונו ששב אליו, וחוות־דעת מומחים המסתמכות על ראיות שהיו בפני בית־המשפט לתעבורה כל העת. ולמרות זאת הוא  לא מצא מקום לסכל על הסף את בקשתו של פלינק. זאת, משום שכשם שלמעשה הושתתה הרשעתו על דבריו הוא, כך גם ראוי לייחס משקל הולם לטענותיו  הנוכחיות. בפרט כאשר הן נתמכות, על פניהן, בנתונים חיצוניים. בהתייחס למצבו בעת שהובא לבית החולים נכתב בטופס סיכום המחלה: ״התקבל לאחר תאונת דרכים שבה נחבל בראשו ובפניו. כנראה איבד הכרתו. בבדיקתו - יציב המודינמית, בהכרה, מתמצא במקום ובזמן. אמנזיה לגבי המקרה״. עוד הוסיף הנשיא ברק כי קיים חשש לעיוות דין בעניינו של תמיר פלינק, שכן אם יתקבלו טענותיו יתכן שיזוכה מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וגם במקרה שהרשעתו תשאר בעינה על סמך אחריותו לנהיגתו של אחר - "עדיין קיימת הבחנה בין מי שבנהיגתו הוא גרם לתאונה לבין מי שמסר את ההגה לידי נהג חסר רישיון, והאחרון הוא שגרם לתאונה. כך שלפחות במובן זה עשוי קיומו ש ל משפט חוזר לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש". אמירה זאת הינה מהפכנית בכך שאינה דורשת שינוי משפטי בתוצאות ההליך אלא מסתפקת בשינוי עובדתי בלבד. לצד זאת הנשיא ברק גם דחה את טענת היועץ המשפטי לממשלה לפיה על המבקש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין (עיוות שהתקיים, לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, בכך שפלינק מסר בעבר גירסאות סותרות, בכך שנוכח  חלוף הזמן אין עוד אפשרות להעמיד לדין את המשתתפים האחרים בנסיעה).

 

עבירה: גרימת מוות ברשלנות, סטייה מנתיב תחבורה שלא לצורך, נהיגה בקלות ראש.

עילה: ראיות חדשות (התעוררות זיכרונו של פלינק, חוות־הדעת החדשות מטעם המומחים), עיוות דין (הפונטנציאל הראייתי הטמון בראיות שהוצגו לשינוי תוצאות המשפט לטובת הנדון - הקים לדעת הנשיא ברק חשש לעיוות דין).

הלכות: די בפוטנציאל לשינוי עובדתי, ולאו דווקא משפטי, לטובת הנדון כדי לבוא בגדר סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, המבקש עריכת משפט חוזר אינו נדרש להראות כי היענות לבקשתו לא תגרום לעיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו עיוות דין ראיות חדשות התעוררות זיכרון

מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנה: 
1999
מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל -באדיבות נבו

תקציר: בקשה זאת מגוללת את הסיפור העגום של פרשת רצח הנער דני כץ. דני כץ, נער בן 15, יצא מביתו לבית חברו בתאריך ה-8/12/1983. שלושה ימים לאחר מכן, נמצאה גופתו ועליה סימני אלימות קשים.  בהמשך הואשמו ברציחתו חמישה ערבים ישראלים, תושבי סכנין והאזור. על פי הטענה, כפי שפורטה בכתב האישום שהוגש כנגדם, הם הבחינו בנער כשהוא צועד לבדו, וחטפו אותו ברכבם לכיוון אתר בניה שומם. במהלך הנסיעה, חסמו את פיו בסמרטוט והכו אותו בידיהם, עד שאיבד את הכרתו. באתר הבניה, הכו החמישה את כץ מכות מוות וארבעה מהם אנסו אותו. לאחר מכן, השליכו את גופתו בין שיחים סמוך לאוניברסיטת חיפה. מאוחר יותר, בשעות הערב, חזרו החמישה אל המקום בו הניחו את הגופה והעבירו אותה למערה באזור סכנין. לאחר שלושה ימים של חיפושים, נמצאה גופתו העירומה של כץ ועליה סימני חנק ותקיפה מינית.

אל הבקשה לקיום משפט חוזר בעניינם הצטרפה הסנגוריה הציבורית כ"ידידת בית המשפט", כאשר במסגרת ההליך זה הוכר לראשונה מוסד "ידיד בית המשפט" בישראל. הודות לכך, הסנגוריה הציבורית הגישה את עמדתה. בבקשה עצמה נטען כי קיימות עובדות וראיות חדשות המצדיקות עריכתו של משפט חוזר, וכי קיים חשש של ממש שבהרשעתם נגרם להם עיוות דין. עיקר הבקשה נסמכה על דוח ביניים שהוגש לשר המשפטים באוגוסט 1995 על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בין השאר לאחר שנתגלה חומר חקירה חדש, שלא היה בפני הערכאות השונות, וגם לא בידי פרקליטי המבקשים.

קרא עוד

ביהמ"ש פסק כי בנסיבות העניין, יש להורות על קיומו של משפט חוזר. זאת, מכמה טעמים שכל אחד מהם, כשלעצמו, אינו מבסס עילה למשפט חוזר, אך הצטברותם לכדי מכלול –  ב"מבט-על" – היא המבססת במקרה זה את העילה למשפט חוזר: ראשית, עצם ריבוים של חילוקי דעות בין הגורמים הציבוריים-מקצועיים המעורבים בעניין. שנית, העובדה שדבר חקירת המבקשים על-ידי שירות הביטחון הכללי ותוצאותיה כלל לא הובאו לידיעת הערכאות השונות והצדדים (ובעיקר הסניגוריה); לו היה חומר חקירה זה – המצביע על היעדרו של מניע לאומני והמעלה – במידת מה – ספקות באשר לאשמתם של המבקשים – מצוי בידי הסניגוריה, ייתכן שהיה מועיל להגנתם האפקטיבית של המבקשים, וגלום בו פוטנציאל כלשהו לשינוי תוצאות המשפט. שלישית, בייצוגם של המבקשים נפלו כשלים אחדים – אי-העדתם של מרבית המבקשים בערכאה הראשונה שעה שבפני בית-המשפט עמדו הודאותיהם ומימצאים נוספים, ושעה שאי-העדתם יכולה לשמש חיזוק בפני עצמו; היעדרו של חומר החקירה בעניין חקירת השב"כ; זמן הכנה קצר למשפט ואי-נוכחות הסניגורים כולם בישיבות בית-המשפט. רביעית, הטענה בדבר ה"תבניתיות" שביסוד אי-ההתאמות שבהודאות המבקשים. חמישית, החיזוקים והאינדיקציות השונות לחפות המבקשים.

 

עבירה: רצח, חטיפה, קשירת קשר לחטיפה לשם רצח.

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר

הלכות: "במצבים רבים קיומו של פגם דיוני חמור מקים חזקה להשפעה על תוצאת ההליך".

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו עיוות דין ראיות חדשות שימוש באמצעים פסולים בחקירה

מ"ח 5008/99 תשובה נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנה: 
1999
מ"ח 5008/99 תשובה נ' מדינת ישראל

תקציר: אילן תשובה הורשע בכך שעקף בחוסר זהירות רכב אחר וכמעט גורם לתאונה - בניגוד להוראות תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ההרשעה התבססה על עדות ראיה שמסר עד שזכר את מספר הרישוי של רכבו של המבקש ואף זיהה את הרכב בו נהג. המבקש, מצדו אישר כי הוא בעל הרכב שזוהה על ידי העד וכי רק הוא נוהג   ברכב שנראה על ידי העד, אך טען, כי אינו נוהג בפראות וכי האירוע המיוחס לו אינו זכור לו.

ב - 14.7.98 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר. בבקשתו הוא טוען, כי מספר חודשים לאחר הכרעת הדין זומן למשטרת ישראל, שם נמסר לו כי אלמוני גנב רכב הדומה לרכבו והרכיב עליו לוחיות זיהוי  הזהות ללוחיות הזיהוי של רכבו, וכי הרכב המזוייף נתפש על יד המשטרה.

הנשיא אהרן ברק קבע כי בכך הרים המבקש את הנטל להביא "ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" - והורה על קיום משפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

קרא עוד

 

עבירה: עבירת תנועה.

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו ראיות חדשות

מ"ח 1966/98 הררי נ' מדינת ישראל (1998)

סמסטר: 
שנה: 
1998
מ"ח 1966/98 הררי נ' מדינת ישראל - באדיבות נבו

תקציר: ביום 2.11.79 הורשעו ארבעת המבקשים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביחד עם אחרים, במעשי עבירה שונים במה שהוגדר כ'פרשת מע"ץ' (מועצת עבריינים צעירים) ונדונו לתקופות מאסר שבין שלש ועשר שנים, לריצוי בפועל.

המבקשים כולם הורשעו על יסוד הודאותיהם במשטרה שנתקבלו על ידי בית המשפט. בית המשפט דחה טענות קשות שהוטחו במשטרה על מעשים אפלים שנעשו בנאשמים, על מכות וחבלות בכל חלקי גופם ועל עינויים וחקירות ממושכות. בית המשפט נתן באופן כללי אמון בגירסת אנשי המשטרה. לבסוף נודע כי פקד (בדימוס) ש. שמחי, שהיה אחד מקציני המשטרה שחקרו בפרשה, מסר בסדרה של ראיונות בתקשורת כי במהלך החקירה, הושפלו החשודים, הוכו והודאותיהם הוכתבו ושוכתבו וכי חוקרי משטרה וקצינים, לרבות הוא עצמו העידו שקר בבית המשפט המחוזי.

משכך קבע המשנה לנשיא ש. לווין כי במקרה זה קמות עילות למשפט חוזר, עילת עיוות הדין ועילת הראיות החדשות - הקבועים בסעיפים 31(א)(2) ו- (4) לחוק בתי המשפט.

קרא עוד

 

עילה: ראיות חדשות, עיוות דין.

תוצאת ההליך: זיכוי - ללא משפט חוזר.

טענות מרכזיות: שימוש באמצעים פסולים בחקירה.

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו עיוות דין ראיות חדשות שימוש באמצעים פסולים בחקירה

מ"ח 7324/96 חייאט נ' מדינת ישראל (1997)

סמסטר: 
שנה: 
1997
מ"ח 7324/96 חייאט נ' מדינת ישראל - באדיבות נבו

תקציר: המבקש הועמד לדין פלילי והורשע על פי הודאתו. על פי כתב האישום (מיום 8.3.91) הוא היה חבר בארגון הג'יהאד האיסלמי. הוא קשר קשר (בפברואר 1991) עם שני אחרים לרצוח את השומר המוצב בבניין מחלקת התברואה של עירית ירושלים. הוא נתן להם סכין להרוג בו את השומר. השניים ניסו להרוג השומר ונכשלו. בגין כל אלה יוחסו למבקש נסיון לרצח, חברות בארגון טרור, קשירת קשר לפשע וחברות בהתאחדות בלתי מותרת. בפרט האישום השני נאמר כי המבקש החליט עם אחר להצית רכב מסחרי השייך ליהודי. הוא שפך על הרכב בנזין והציתו. בפרט זה יוחסה למבקש עבירה של הצתה.

על המבקש הוטלו שתיים-עשרה שנות מאסר בגין העבירות שיוחסו לו בפרט האישום הראשון, ושלוש שנות מאסר - מהן שנתיים במצטבר - בגין עבירת ההצתה שבאישום השני. המבקש לא ערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

הנשיא אהרן ברק הורה על קיוף משפט חוזר, לאור העבודה כי הוצגו ראיות חדשות, לפיהם הרכב כלל לא נשרף, הואיל וכך גם הודאתו שקרית, לכל הפחות בהתייחס להצתה.

קרא עוד

 

עבירה: 1. נסיון לרצח.  2. הצתה. 3. חברות בארגון טרור 4. קשירת קשר לפשע  5. חברות בהתאחדות בלתי מותרת.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר (בהסדר טיעון).

הטענות המכרזיות עליהן נסמכה הבקשה:

1. זיוף ראיות - התיקים נגדו "נתפרו ופוברקו", והכל כדי להושיבו בכלא, על לא עוול בכפו. לעניין האישום הראשון (נסיון לרצח) טענתו הינה כי האירוע כולו לא היה אלא קטטה. הנדקר נפל על זכוכית. לעניין האישום השני (הצתה) הוא טוען כי הרכב כלל לא נשרף, והראיה היא שאיש לא חקר אותו על מעורבותו בהצתה כלשהי.

2. הודאת שווא - ההודאתו חולצה ממנו באמצעים פסולים.

3. פגם ברצוניות ההודאה -  הוא לא עמד על משמעות הודאתו.

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו ראיה מרכזית שיסודה בשקר או בזיוף ראיות חדשות הודאת שווא

מ"ח 3/81 אבו נ' מדינת ישראל (1981)

סמסטר: 
שנה: 
1981
ע"פ 437/82 סלומון אבו נ' מדינת ישראל , לז (2) 085 - באדיבות נבו

תקציר:  סלומון בן ז'ק אבו, הורשע בתאריך 30/11/70 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברציחתם של עזרא מזרחי ואהרון מליח. מאז הוא מרצה עונש של מאסר עולם שנגזר עליו. ערעורו על ההרשעה נדחה ביום .20/6/71

רק בשנת 1981הגיש המערער לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופט לנדוי, בקשה להורות על עריכת משפט חוזר. הנשיא קיבל את הבקשה. בהחלטה צויין כי לא היו לפני בית המשפט המחוזי בהליך הקודם עדים, שזיהו את המערער (המבקש) במישרין כמי שירה בשני הקרבנות, וכי ההרשעה הושתתה כל כולה על ראיות נסיבתיות. לפי מימצאו של בית המשפט המחוזי, על יסוד אותן ראיות נסיבתיות, ירה המערער בקרבנותיו באקדח מסוג "ברטה" ולאחר היריות ברח ממקום המעשה, פינת הרחובות אלנבי-הירקון בתל-אביב. קבוצת חיילים שהזדמנו למקום רדפו אחריו. המערער נתפס בסופו של דבר על-ידי רודפיו, כשהוא מסתתר בחצרו של בית ברחוב חברון. למחרת היום נמצא אקדח בחצר בית בפינת הרחובות הירקון ונס ציונה, מקום המצוי במסלול בריחתו של המערער. גירסת המערער הייתה, כי זמן מה לפני היריות - תוך הליכה ברחוב הירקון מכיוון צפון דרומה - הוא הגיע עד לפינת רחוב הירדן, שם נתקל בקבוצת חיילים, כשהם רצים ומשמיעים קריאות אזהרה. הוא נבהל וברח מפניהם, שכן חשש להיעצר בשל "תלונה בענין כלשהו שהוגשה נגדו למשטרה".

קרא עוד

בהמשך מציין הנשיא לנדוי כי בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון לא חלקה ההגנה על כך שהאקדח, אשר נתגלה למחרת היום, הוא הכלי, ממנו נורו היריות הקטלניות. לעומת זאת נטען בשמו, שהמקום בו נמצא האקדח (פינת הרחובות הירקון-נס ציונה) לא היה במסלול המרדף אחריו, וכי מתקבל על הדעת, שהיורה האמיתי או אדם בשליחותו הוא אשר "שתל" את האקדח בין שעת המרדף לבין מציאתו כמתואר, אולי כדי לטפול עליו את מעשי הרצח. גירסה זו נדחתה בשתי הערכאות. נקבע בבית המשפט המחוזי ואושר בערעור - שהמערער לא נקלע למרדף באקראי, אלא ברח משם על נפשו ותוך כדי בריחתו השליך במסלול ריצתו אותו אקדח אל המקום בו נתגלה למחרת היום.

הבקשה לעריכת משפט חוזר הוגשה, כמבואר, באיחור רב. הטעם לכך הוא, שרק בנובמבר 1980, תוך עיון בתיק החקירה המשטרתית, שהועמד לרשותו של פרקליט מטעמו, נתגלה בו דף מיומן, שכתב מר אהרון ברגמן, במסגרת מילוי תפקידו כמומחה לבאליסטיקה במחלקת הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל. הרישום בוצע בזמנו לצורך ניסוי ירי באקדח הנדון. נאמר שם:

"הכלי מגורז עם גריז יבש, הצינה זזה בקושי, הקנה נראה נקי. לא העברתי פלנלית ניקוי מחשש לטשטש הסלילים... הערה: אחרי היריה הראשונה הכלי פעל בסדר ביתר היריות"

הבקשה לדיון חוזר נשענה בעיקר על קביעת המומחה כי "הקנה נראה נקי". טענת הסנגור הייתה, שאם אמנם היה קנה האקדח נקי, כי אז לא ייתכן שממנו נורו היריות הקטלניות, שכן כל ירייה גורמת להיווצרות פיח בקנה.

אם כי קיימות אפשרויות רבות ושונות - כגון, שמר ברגמן טעה בתארו את הקנה כנקי, או שהקנה נוקה על-ידי מאן דהוא לאחר שנתגלה אך לפני שהגיע אל מר ברגמן לבדיקה, או שהיריות הקטלניות נורו מאקדח אחר, אפשרויות שמנה בהחלטתו - ראה הנשיא ברישום "הקנה נראה נקי" ראיה חדשה, שלא הומצאה בזמנו לפרקליטות המדינה, ואשר "יכולה... להתישב עם גירסת המבקש שהאקדח 'הושתל' באותו מקום. כי פעולה זו היתה יכולה להעשות אחרי שהקנה נוקה מפיח היריות". הנשיא נדוי שקל את טענת היועץ המשפטי לממשלה, "שגם כאשר מביאים בחשבון את קביעתו של המומחה שקנה האקדח נראה נקי, עדיין היה יסוד להרשעה בכלל הראיות שהוגשו במשפט, ובין היתר בממצאו העיקרי של המומחה מר ברגמן, על יסוד ניסוי הירי שערך, שהקליעים אשר הוצאו מגופות הקרבנות נורו מאותו אקדח והממצא העובדתי הנוסף של שתי הערכאות שעדויותיהם של עדי תביעה אשר ראו את הבורח בבריחתו מעידות על מסלול רצוף של הבורח ממקום הפשע ועד למקום שבו נתפס המבקש".

מסקנתו של הנשיא לנדוי הייתה, כי "הממצא כי היריות נורו מן הכלי הנדון ושהכלי הושלך על ידי היורה בעת בריחתו אכן היה יסוד מהותי במבנה ההרשעה בשתי הערכאות והראיה החדשה שנתגלתה יש בה כדי להטיל ספק ביציבות היסוד הזה".

בכך לדעתו התקיימה הדרישה כי הראיה החדשה תהא עשויה "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".  לצד זאת, הנשיא לנדוי הבהיר היטב, כי לא עליו המלאכה להעריך את כלל הראיות הערכה חדשה משלו, וכי רחוק הוא לקבוע עמדה, מה יהיו התוצאות של המשפט החוזר.

 

עבירה: רצח

עילה: ראיות חדשות.

תוצאת ההליך: הרשעה מחדש - במשפט החוזר (ערעור שהוגש כנגד ההרשעה נדחה).

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו ראיות חדשות גילוי ראיות שלא הועמדו לרשות ההגנה

מ"ח 3/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד (1958)

סמסטר: 
שנה: 
1958
מ"ח 3/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד (1958) - באדיבות נבו

תקציר: ציון בן יוסף אליעזר דוד נאשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה. ביהמ"ש קבע כי הוא ביצע את העברה אך לא קבע את אשמתו, בשל היותו חולה נפש בעת ביצוע העבירה. ביצוע העברה הוכחה על סמך הודאתו של המבקש. על המבקש נמצאו כתמי דם שלהם התאמה לסוג הדם של הילדה. אמנם לא היה בכתמי הדם להוכיח כי מקורם בילדה או כי המבקש ביצע את העבירה - אך משנודעו תוצאות הבדיקה לאחיו של  המבקש הוא החל לחשוד כי המבקש אינו דובר אמת, ולכן האיץ בו להודות במיוחס לו. בסופו של דבר התרצה המבקש והודה במעשים. 

כעבור שנתיים לערך, נעצר רפאל חגאבי שהודה במעשים מגונים רבים, ובכלל זה גם בביצוע המעשה דנן. הוא מספר גרסה מפורטת ואף ידע לתאר את חדרה של הילדה בביתה. הודאתו של רפאל בביצוע העבירה, הובילה את היועמ"ש לממשלה למסקנה כי ציון לא ביצע את העבירה, ועל כן ביקש מביהמ"ש לקיים משפט חוזר בעניינו. ביהמ"ש הורה על זיכויו על סמך עילת הראיות החדשות - הודאתו של רפאל במעשים נחשבה לראיה חדשה (שכן רפאל טרם הורשע בביצוע העבירה- כנדרש על פי העילה המצוייה כיום בס' 31(א)(3) לחוק בתי המשפט).

קרא עוד

עבירה: מעשה מגונה.

התוצאה הסופית של ההליך: זיכוי - במשפט החוזר

עילה: ראיות חדשות

הטענות המרכזיות עליהן נסמכה הבקשה: הודאה של אדם אחר ביצוע המעשים, הודאת שווא, מחלת נפש.

 

קראו פחות
בקשות שהתקבלו ראיות חדשות אדם אחר הודה בביצוע המעשים הודאת שווא מחלת נפש