כפתור הצגת/ הסתרת תקציר - מאגר פסיקה

פסיקה

טענות מרכזיות

בקשות שהתקבלו

מ"ח 9054/03‏ ‏לזרובסקי נ' מדינת ישראל (2005)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2005

תקציר: ארנלדו לזרובסקי הורשע בביצוע סדרת מעשי סדום ומעשים מגונים בקטין, בהיות הקטין בין הגילאים 13-11, בעת ששימש כעובד ניקיון בקאנטרי קלאב אשר הקטין נהג לפקוד. נגזרו עליו שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל. ערעורו לביהמ"ש העליון על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לאחר מתן פסק-הדין בערעור הורשע בבימ"ש השלום אדם אחר (להלן: "שניידר") – שעבד אף הוא בקאנטרי כעובד ניקיון – בביצוע עבירות דומות באותו קטין, בהיות הקטין בין הגילאים 15-14, וערעורו לביהמ"ש המחוזי על הרשעתו התקבל ברוב דעות. בעקבות זיכוי זה הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו.

מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל (2003)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2003

תקציר: ביום 19.7.1995 נהג אורן עמיאל, עת היה חייל בשירות סדיר, באופנוע שבבעלותו כשהוא מסיע את חברו. במהלך הנסיעה ביצע המבקש עקיפה שבעטייה התקרב לאוטובוס שנסע לפניו והתנגש בו מאחור. כתוצאה מכך הועף הנוסע מהאופנוע, הוטח בכביש, ראשו נחבל והוא נפטר במקום. בחקירת המקרה נתגלה כי לוחית המספר של האופנוע, אשר בעת התאונה נחזה להיראות כבעל מספר  רישוי 18-828-01, הייתה מרוחה בצבע שחור. לאחר הסרת הצבע נתגלה כי מספרו האמיתי של האופנוע הינו 19-929-01. כן התברר כי ביחס לאופנוע זה הוצאה הודעת איסור שימוש, והוא הורד מהכביש בעקבות תאונה קודמת מיום 5.7.1994. באותה עת  היה האופנוע בבעלותו של אחר, עוזי רצון, אשר מכר את שרידי האופנוע לאלי פרץ. זה האחרון מכרו ליוסף דבש (להלן – דבש) והוא מכר לאחר מכן את האופנוע למבקש בחודש מאי 1995. כן נתברר כי בתעודת הביטוח של חברת "הפול" שהציג המבקש נרשם מספר הרישוי 17-929-01 השונה ממספרו האמיתי של האופנוע.

מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל (2002)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2002

תקציר: עמוס ברנס הורשע בשנת 1976 ברצח החיילת רחל הלר, ונידון למאסר עולם. הרשעתו התבססה על הודאתו שניתנה לאחר חקירה ממושכת בה נפלו פגמים רבים, על ברנס הופעלו אמצעי לחץ לא לגיטימיים בחקירתו והוא אף הוכה על ידי חוקריו, שחלקם העידו עדות שקר בה הכחישו את המעשים.

על סמך חשיפה מאוחרת על ידי קצין משטרה כי בחקירתו של ברנס נפלו פגמים חמורים פתחה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת-הדין יהודית קרפ, בבדיקה מקיפה של הפרשה. בדיקתה העלתה ממצאים חמורים שהטילו ספק בשאלת אשמתו של ברנס.   למרות הממצאים החמורים מספר בקשות של ברנס למשפט חוזר נדחו. בין לבין, ולמרות שברנס סירב להגיש בקשה לחנינה מטעמו בשל עמידתו על כך שלא ביצע את המעשים שעל בסיסם הורשע, הוא קיבל הקלה בעונש מהנשיא. הנשיא קצב את עונשו ל-12 שנה, מהם נוכה שליש הודות להתנהגותו הטובה בין כותלי בית המאסר.

לאחר שחרורו ברנס המשיך להיאבק על חפותו, הוא הגיש בקשות נוספות לקיום משפט חוזר בעניינו. בקשותיו נדחו עד לקבלת הלכת קוזלי בבית המשפט העליון. ההלכה שקבעה כי לצורך עילת עיוות הדין  אין המבקש נדרש להוכיח פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובתו ככל שעיוות דין עניינו פגם דיוני חמור או ליקוי פרוצדוראלי, שיש עמם פגיעה בזכויות היסוד שלו. השופטת דורנר, שדנה בבקשתו הרביעית של ברנס למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות מחלקת משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, קיבלה את בקשתו והורתה על קיום משפט חוזר בעניינו. השופט חיים כהן שדחה את ערעורו של ברנס, בשיחת הטלפון האחרונה בחייו, התקשר לשופטת דורנר ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שהוא עשה". ברנס היה מנושאי האלונקה של השופט חיים כהן בהלווייתו. 

בתאריך 11 בדצמבר 2002 החליט בית המשפט לזכות את ברנס בזיכוי אילם, ללא שמיעת ראיות, ומבלי לקבוע אם הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו או לא, זאת כאמור לאחר שהתביעה הביעה רצונה שלא לנהל משפט וחזרה בה מכתב האישום. בשנת 2010 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב כי ברנס יפוצה על ידי המדינה בסכום של חמישה מיליוני שקלים על הנזק שנגרם לו בשלילת חירותו ואות הקין החברתי, אובדן כושר השתכרות והוצאות משפט. ברנס הלך לעולמו בשנת 2011. 

מ"ח 4181/02 סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2002)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2002

תקציר: עמוס סולמי ושמעון כהן הורשעו בקשירת קשר לביצוע רצח של בני הזוק קטלן, שעמדו להעיד נגדם כי הם אלו שהניחו את הסמים שנמצאו בדירת בני הזוג. בית המשפט קיבל את בקשתם למשפט חוזר היות ובעדותו של דני מרוז, מי שהיה אותה עת קצין משטרה במדור התשאול של היחידה המרכזית בתל-אביב, נמצאו פגמים. מרוז  ערך דו"חות אחדים בהם נאמר כי הוא שמע מפיהם של המבקשים אמירות מפלילות, חלקן בשיחות ישירות עמם וחלקן בהאזנות סתר שנערכו בעת שהמבקשים שוחחו ביניהם ועם אחרים. 

מאז שנת 1999 קיים מרוז שיחות רבות עם עמוס ובני משפחתו, ומפיו תועדו אמירות המעלות חשד, כי אותם הדו"חות עליהם סמך בית המשפט את הרשעתם של המבקשים, ובהם נכללו אמירות מפלילות שלהם, הם למעשה דו"חות בדויים. כמו גם, הועלה החשש  כי מרוז הפעיל אלימות כנגד סולמי במשך חקירתו, אותה העלים מבית המשפט המחוזי בעדותו.

השופט אדמונד לוי קיבל את בקשתם של שמעון כהן ועמוס סולמי לשמפט חוזר, והורה על זיכויים נוכח הסכמת היועץ המשפטי לממשלה, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 31(ד) לחוק בתי המשפט.

מ"ח 1114/00 בר יוסף נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2000

תקציר: דינה בר יוסף הורשעה בבית־משפט השלום בתל־אביב־יפו בגניבה של 450 ש״ח מבית מעבידיה, עת עבדה ביום 13.12.1989 כעוזרת בית. כתב־האישום נגדה הוגש לאחר שחוקר פרטי שפעל לבקשת המתלוננים גילה בכליה שטרות כסף שסומנו בצבע זרחני. סימני הצבע נמצאו גם על ידיה של המבקשת. ביום 28.6.1993 הורשעה המבקשת בעבירה על־פי סעיף 384 לחוק העונשין, תשלי׳ז־1977, לאחר שהודתה באשמה שיוחסה לה במסגרת עיסקת טיעון.

ביום 9.10.1997 פנו המתלוננים במכתב למדור התביעות במשטרת רמת־גן. במכתבם נאמר:

״מזה זמן ברור לנו שהגברת דינה בר יוסף ידיה נקיות ולא עשתה את המעשה שיחסנו לה. היא לא לקחה מאיתנו כסף. התעוררנו לזה, אחרי שגם כשהפסיקה לעבוד אצלנו חסרו לגו סכומי כסף. ומכאן הוכחה חותכת שהגברת בר יוסף נקיה מכל אשמה. אנחנו טפלנו בנושא היעלמות הכספים באופן מתאים ובהצלחה. צפינו שאם וכאשר יתנהל משפט נגד הנ״ל נוזמן על ידי התביעה להעיד במשפט. כמובן שהיינו מודיעים לבית המשפט שתלונתנו בטעות יסודה. מכיוון שלא הוזמנו להעיד וביוזמתנו חידשנו את הקשר עם הגברת בר יוסף, אז נודע לנו שמשפטה הסתיים. מצאנו לנכון ולחובה לתקן את העוול שנגרם לה על ידינו. אנו פונים ומבקשים לבטל את הרישום הפלילי נגדה. אנו מוכנים להעיד בפני בית משפט או כל מוסד שיפוטי אחר מתאים, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם״.

מ"ח 8777/99 פלינק נ' מדינת ישראל (2000)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
2000

תקציר: תמיר פלינק נפגע בתאונת דרכים קטלנית, שעה שנסע, עם שניים נוספים, ברכב של הקיבוץ שבו התגוררו השלושה. זיכרונו אבד. הוא הורשע בשעתו בביצוע עבירות, אשר את פרטיהן לא זכר, לרבות בעבירת גרימת מוות ברשלנות של שלושה מנוסעי הרכב שבו התנגש רכב הקיבוץ. בית־המשפט גזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל (מהם שלושה לריצוי בעבודות שירות), שנה וחצי מאסר על־תנאי ושלילת רישיון לתקופה של תשע שנים.

הרשעתו התבססה, בין היתר, על חוות־דעת מומחה מן המכון לרפואה משפטית שהציבה אותו כנהג הרכב האחראי לתאונה. כאשר זיכרונו שב אליו, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו, הוא טען כי אדם אחר שהיה ברכב, תמיר הנדלר, הוא שנהג ברכב. טענתו נתמכה בחוות־דעת אחת לפחות - שאף היועץ המשפטי לממשלה לא חלק על נכונותה, לאחר שאומתה על־ידי מומחה אחר מהמכון לרפואה משפטית, פרופ׳ ברוך גלי. הלה נתן חוות־דעת, ולפיה הפגיעות בתמיר פלינק אינן מתיישבות עם הקביעה כי נהג במכונית בעת התאונה: פגיעותיו היו קלות יחסית, הוא לא נחבל בראשו ובבית החזה, כפי שהיה ניתן לצפות ממי שנחבט בהגה. מומחה נוסף, פרופ׳ בוביס, קבע כי סימני השפשוף שנמצאו על גופו של פלינק מתיישבים עם חגירת חגורת  הבטיחות מימין לשמאל - ומכאן, על ישיבה בצד הנהג, ולא במושב הנהג.

מ"ח 5008/99 תשובה נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1999

תקציר: אילן תשובה הורשע בכך שעקף בחוסר זהירות רכב אחר וכמעט גורם לתאונה - בניגוד להוראות תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. ההרשעה התבססה על עדות ראיה שמסר עד שזכר את מספר הרישוי של רכבו של המבקש ואף זיהה את הרכב בו נהג. המבקש, מצדו אישר כי הוא בעל הרכב שזוהה על ידי העד וכי רק הוא נוהג   ברכב שנראה על ידי העד, אך טען, כי אינו נוהג בפראות וכי האירוע המיוחס לו אינו זכור לו.

ב - 14.7.98 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר. בבקשתו הוא טוען, כי מספר חודשים לאחר הכרעת הדין זומן למשטרת ישראל, שם נמסר לו כי אלמוני גנב רכב הדומה לרכבו והרכיב עליו לוחיות זיהוי  הזהות ללוחיות הזיהוי של רכבו, וכי הרכב המזוייף נתפש על יד המשטרה.

הנשיא אהרן ברק קבע כי בכך הרים המבקש את הנטל להביא "ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" - והורה על קיום משפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל (1999)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1999

תקציר: בקשה זאת מגוללת את הסיפור העגום של פרשת רצח הנער דני כץ. דני כץ, נער בן 15, יצא מביתו לבית חברו בתאריך ה-8/12/1983. שלושה ימים לאחר מכן, נמצאה גופתו ועליה סימני אלימות קשים.  בהמשך הואשמו ברציחתו חמישה ערבים ישראלים, תושבי סכנין והאזור. על פי הטענה, כפי שפורטה בכתב האישום שהוגש כנגדם, הם הבחינו בנער כשהוא צועד לבדו, וחטפו אותו ברכבם לכיוון אתר בניה שומם. במהלך הנסיעה, חסמו את פיו בסמרטוט והכו אותו בידיהם, עד שאיבד את הכרתו. באתר הבניה, הכו החמישה את כץ מכות מוות וארבעה מהם אנסו אותו. לאחר מכן, השליכו את גופתו בין שיחים סמוך לאוניברסיטת חיפה. מאוחר יותר, בשעות הערב, חזרו החמישה אל המקום בו הניחו את הגופה והעבירו אותה למערה באזור סכנין. לאחר שלושה ימים של חיפושים, נמצאה גופתו העירומה של כץ ועליה סימני חנק ותקיפה מינית.

אל הבקשה לקיום משפט חוזר בעניינם הצטרפה הסנגוריה הציבורית כ"ידידת בית המשפט", כאשר במסגרת ההליך זה הוכר לראשונה מוסד "ידיד בית המשפט" בישראל. הודות לכך, הסנגוריה הציבורית הגישה את עמדתה. בבקשה עצמה נטען כי קיימות עובדות וראיות חדשות המצדיקות עריכתו של משפט חוזר, וכי קיים חשש של ממש שבהרשעתם נגרם להם עיוות דין. עיקר הבקשה נסמכה על דוח ביניים שהוגש לשר המשפטים באוגוסט 1995 על-ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בין השאר לאחר שנתגלה חומר חקירה חדש, שלא היה בפני הערכאות השונות, וגם לא בידי פרקליטי המבקשים.

מ"ח 1966/98 הררי נ' מדינת ישראל (1998)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1998

תקציר: ביום 2.11.79 הורשעו ארבעת המבקשים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביחד עם אחרים, במעשי עבירה שונים במה שהוגדר כ'פרשת מע"ץ' (מועצת עבריינים צעירים) ונדונו לתקופות מאסר שבין שלש ועשר שנים, לריצוי בפועל.

המבקשים כולם הורשעו על יסוד הודאותיהם במשטרה שנתקבלו על ידי בית המשפט. בית המשפט דחה טענות קשות שהוטחו במשטרה על מעשים אפלים שנעשו בנאשמים, על מכות וחבלות בכל חלקי גופם ועל עינויים וחקירות ממושכות. בית המשפט נתן באופן כללי אמון בגירסת אנשי המשטרה. לבסוף נודע כי פקד (בדימוס) ש. שמחי, שהיה אחד מקציני המשטרה שחקרו בפרשה, מסר בסדרה של ראיונות בתקשורת כי במהלך החקירה, הושפלו החשודים, הוכו והודאותיהם הוכתבו ושוכתבו וכי חוקרי משטרה וקצינים, לרבות הוא עצמו העידו שקר בבית המשפט המחוזי.

משכך קבע המשנה לנשיא ש. לווין כי במקרה זה קמות עילות למשפט חוזר, עילת עיוות הדין ועילת הראיות החדשות - הקבועים בסעיפים 31(א)(2) ו- (4) לחוק בתי המשפט.

מ"ח 7324/96 חייאט נ' מדינת ישראל (1997)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1997

תקציר: המבקש הועמד לדין פלילי והורשע על פי הודאתו. על פי כתב האישום (מיום 8.3.91) הוא היה חבר בארגון הג'יהאד האיסלמי. הוא קשר קשר (בפברואר 1991) עם שני אחרים לרצוח את השומר המוצב בבניין מחלקת התברואה של עירית ירושלים. הוא נתן להם סכין להרוג בו את השומר. השניים ניסו להרוג השומר ונכשלו. בגין כל אלה יוחסו למבקש נסיון לרצח, חברות בארגון טרור, קשירת קשר לפשע וחברות בהתאחדות בלתי מותרת. בפרט האישום השני נאמר כי המבקש החליט עם אחר להצית רכב מסחרי השייך ליהודי. הוא שפך על הרכב בנזין והציתו. בפרט זה יוחסה למבקש עבירה של הצתה.

על המבקש הוטלו שתיים-עשרה שנות מאסר בגין העבירות שיוחסו לו בפרט האישום הראשון, ושלוש שנות מאסר - מהן שנתיים במצטבר - בגין עבירת ההצתה שבאישום השני. המבקש לא ערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

הנשיא אהרן ברק הורה על קיוף משפט חוזר, לאור העבודה כי הוצגו ראיות חדשות, לפיהם הרכב כלל לא נשרף, הואיל וכך גם הודאתו שקרית, לכל הפחות בהתייחס להצתה.

מ"ח 3/81 אבו נ' מדינת ישראל (1981)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1981

תקציר:  סלומון בן ז'ק אבו, הורשע בתאריך 30/11/70 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ברציחתם של עזרא מזרחי ואהרון מליח. מאז הוא מרצה עונש של מאסר עולם שנגזר עליו. ערעורו על ההרשעה נדחה ביום .20/6/71

רק בשנת 1981הגיש המערער לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופט לנדוי, בקשה להורות על עריכת משפט חוזר. הנשיא קיבל את הבקשה. בהחלטה צויין כי לא היו לפני בית המשפט המחוזי בהליך הקודם עדים, שזיהו את המערער (המבקש) במישרין כמי שירה בשני הקרבנות, וכי ההרשעה הושתתה כל כולה על ראיות נסיבתיות. לפי מימצאו של בית המשפט המחוזי, על יסוד אותן ראיות נסיבתיות, ירה המערער בקרבנותיו באקדח מסוג "ברטה" ולאחר היריות ברח ממקום המעשה, פינת הרחובות אלנבי-הירקון בתל-אביב. קבוצת חיילים שהזדמנו למקום רדפו אחריו. המערער נתפס בסופו של דבר על-ידי רודפיו, כשהוא מסתתר בחצרו של בית ברחוב חברון. למחרת היום נמצא אקדח בחצר בית בפינת הרחובות הירקון ונס ציונה, מקום המצוי במסלול בריחתו של המערער. גירסת המערער הייתה, כי זמן מה לפני היריות - תוך הליכה ברחוב הירקון מכיוון צפון דרומה - הוא הגיע עד לפינת רחוב הירדן, שם נתקל בקבוצת חיילים, כשהם רצים ומשמיעים קריאות אזהרה. הוא נבהל וברח מפניהם, שכן חשש להיעצר בשל "תלונה בענין כלשהו שהוגשה נגדו למשטרה".

מ"ח 3/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד (1958)

סמסטר: 
שנתי
שנה: 
1958

תקציר: ציון בן יוסף אליעזר דוד נאשם בביצוע מעשה מגונה בקטינה. ביהמ"ש קבע כי הוא ביצע את העברה אך לא קבע את אשמתו, בשל היותו חולה נפש בעת ביצוע העבירה. ביצוע העברה הוכחה על סמך הודאתו של המבקש. על המבקש נמצאו כתמי דם שלהם התאמה לסוג הדם של הילדה. אמנם לא היה בכתמי הדם להוכיח כי מקורם בילדה או כי המבקש ביצע את העבירה - אך משנודעו תוצאות הבדיקה לאחיו של  המבקש הוא החל לחשוד כי המבקש אינו דובר אמת, ולכן האיץ בו להודות במיוחס לו. בסופו של דבר התרצה המבקש והודה במעשים. 

כעבור שנתיים לערך, נעצר רפאל חגאבי שהודה במעשים מגונים רבים, ובכלל זה גם בביצוע המעשה דנן. הוא מספר גרסה מפורטת ואף ידע לתאר את חדרה של הילדה בביתה. הודאתו של רפאל בביצוע העבירה, הובילה את היועמ"ש לממשלה למסקנה כי ציון לא ביצע את העבירה, ועל כן ביקש מביהמ"ש לקיים משפט חוזר בעניינו. ביהמ"ש הורה על זיכויו על סמך עילת הראיות החדשות - הודאתו של רפאל במעשים נחשבה לראיה חדשה (שכן רפאל טרם הורשע בביצוע העבירה- כנדרש על פי העילה המצוייה כיום בס' 31(א)(3) לחוק בתי המשפט).